קיום שום-כלום

We are limited. We need something more, We need that added extra in life

  
  The Canal הוא הרומן הראשון פרי עטו של לי רורק (Lee Rourke), סופר, עיתונאי ועורך בריטי צעיר (בן 39). קדם לו קובץ סיפורים קצרים בשם Everyday. 


הרומן זכה בשנה שעברה בפרס בעל השם הספק-עולץ-ספק-מפוקפק 'Not The Booker Prize' עליו מכריז בכל שנה עיתון הגרדיאן המשובח, מה שהבטיח לו חשיפה מספקת בממלכה המאוחדת (במחוזותינו, ציפור קטנה לחשה לי, עתיד הספר לראות אור בהוצאת כתר).

במה עוסק הספר? כמו כל יצירה מודרנית-עכשווית, גם התעלה עוסק בכאן-ועכשיו: בחוסר האפשריות של הקיום האנושי בכלל ובחיי היום יום המייגעים בפרט..

יותר מכל עוסק הרומן התעלה בשעמום, כאחד הסממנים והמחוללים הגדולים ביותר של המודרנה. סממן ומחולל מפני שאין לך תופעה שהולידה יותר עשייה מחד (אמנות, מדע, תרבות בכלל) והרס מאידך (אלימות, מלחמות, חורבן) בתולדות האנושות מאשר השעמום. מודרנה מפני שאף אם לא מדובר בתופעה עכשווית בלבד, השעמום (boredom באנגלית, ennui בצרפתית) הוא ככל הנראה אחת התופעות שיותר מאפיינות את זמננו (מעניין לציין, בהקשר זה, שהשימוש הראשון במונח boredom נעשה בספרו של צ'רלס דיקנס, Bleak House, שראה אור בשנת 1852, בעיצומה של המהפיכה התעשייתית, מהפיכה שאנו חיים וחווים את אותותיה עד היום..)

גיבורי ספרו של רורק, גבר ואישה אנונימיים (איננו לומדים מה שמם באף נקודה ברומן), כמו פורצים מבעד לערפל התרבותי שהפילוסוף הגרמני מרטין היידגר מכנה "שעמום עמוק" (Profound boredom) ומסייעים לסופר  לומר דבר מה על הקיום האנושי ככלל, שכן

 Existence is essentially prolonged boredom.

נקודת המוצא של הרומן היא רגע ההִתְבַּדּוּת, רגע ה'הֶאָרָה' (revelation):

 All is fiction. Somehow, we have to invent our own reality. We have to make the unreal real

ואכן כושר ה'המצאה' (fabulation) של גיבורי ספרו של רורק הוא אחד הקטליזטורים שמניעים את העלילה של התעלה - יכולת לִבדות ו'לספר סיפורים' שבאה לידי ביטוי בעיקר באמצעות הדיאלוגים שמנהלות ביניהן שתי הדמויות (הרומן בנוי ברובו כמחזה: נקודת ציון אחת, ושתי דמויות המדבְרֵרות את העלילה).


הבָּמָה עליה מתרחשת עלילתנו היא טיילת הסמוכה לתעלת מים במרכז לונדון, אחת מההסתעפויות הרבות של נהר התֶּמְזָה. מיקום שרירותי, לכאורה, שאין לו חשיבות בפני עצמו:

I started walking to the canal one day out of boredom. It’s not that I’m particularly fond of canals; I don’t give them much thought usually. I simply awoke one morning and decided, rather than walk to work as normal I’d walk to the canal instead

אולם המיקום הוא בעל חשיבות ברומן שלנו, כסוג של פֶטִישׁ. רק דרכו ובאמצעותו, כיבכול, מסוגל המספר לפרוק עלינו הקוראים את סיפורו ולהעביר את המסר שביקש להעביר:

I often thought that we seek reality in places and not in ourselves

שהרי, אם אנשים זקוקים לנקודת מבט חיצונית על חייהם כדי להבינם ולהפיק מהם מסקנות (שיחה עם חבר, או עם פסיכולוג, לדוגמא), הרי שבחירה במיקום שונה עשויה גם היא להועיל בתהליך של הבנה והַבְנָיָה.

***

כאמור, רורק חוקר ברומן שלו את השיעמום כתסמין (סימפטום) של הלך החיים המודרניים וכגורם (Cause) המחולל תופעות שהמודרנה כמו רכשה עליהם בעלות: אלימות שלוחת רסן כלפי האחר, מחד (ג'נוסייד; טרוריזם; גזענות), ומאידך, פגיעה-עצמית (התאבדות; נטילה אקססיבית של כדורי שינה, משכחי כאבים, 'מרגיעים' למיניהם..) ועוד ועוד אנומליות שאנו מאמצים לחיקינו או 'מסבירים' לעצמנו באמצעות עזרים תיאורטיים כמו 'אידיאולוגיה', 'אמונה' או רגש של 'שְׁלִיחוּת'.

בתחילת הרומן, גיבור התעלה שרוי כולו בהלך רוח אפתי, שממנו הוא מקווה לצאת מחֻזַּק:

 Some people think that boredom is a bad thing, that it should be avoided, that we should fill our lives with other stuff in order to keep it at bay. I don’t. I think boredom is a good thing: it shapes us; it moves us. Boredom is powerful. It should never be avoided. In fact, I think boredom should be embraced. It is the power of everyday boredom that compels people to do things — even if that something is nothing

ובמקום אחר:

Boredom had left me behind, I had succumb to its weight, its unheard-of centre within me. I had embraced it and it had completely consumed me and now I was bored of it. I was bored of boredom. There was nothing I could really do about this. I was like everyone else: I needed something to fi ll the gap, the time that dragged us and it, along with it, to return me to the ground beneath my feet and hide away from our gaping hole like everyone
else

השיעמום, לפי רורק, הוא תולדה של נִיוּוּן, אך הוא איננו חייב בהכרח גם להוליד ניוון. להיפך: השיעמום מוליד חשק, ובמשום כך הוא יֵצֶר בונה והרסני בה בעת. 

הניגודיות הזו, שהיא אינהרנטית לשעמום, היא זו שמולידה את הנראטיב של התעלה, סיפור של גילוי (revelation) והִתְגַּלּוּת (epiphany): המפגש בין שני גיבורי הרומן בתעלה, הִתְנַגְּשׁוּת של שני הפכים, מוליד את המתח שבורא את עלילת הרומן.

כאמור, המיקום בו בוחר רורק להציב את סיפורו (התעלה) איננו מיקרי, וכך גם המפגש בין שתי הדמויות, הגבר והאישה. עבור המספר, המיפגש עם האישה האלמונית המגוללת בפניו את סיפורה, נראטיב שנדמה תחילה שאין בו היגיון, לובש במהרה אופי נבואי: 

When she spoke to me that day, on the bench, it felt like something had happened, like a new future had been revealed to me [...] The things she had said to me unnerved me; such things aren’t normal. At least, I didn’t think they were. But she spoke with such conviction, such vim, such heartfelt emotion that even if it was a lie, a test, I didn’t care. I wanted to keep listening to her, by the canal, on the bench. It was like I was envisaging some present that could only be found in a future that could never exist . . . a future that was being reinvented by her

או שיש בו בבחינת אזהרה:

Who was she to me? Why was she suddenly in my life? Was she there as some warning? Revealing all to me? Everything that isn't really there

כצפוי, המפגש בין השניים מוליד הרס. סיפורה של האישה כמוהו כתֵּיבת פנדורה השואבת את המספר (המאזין) ואת הקורא כאחד אל תהום הנשיה.

הקורא נותר פעור פה בסיום הקריאה לנוכח הזוועה.