tag:blogger.com,1999:blog-6554835325275867429.post8726572219668426188..comments2023-06-22T02:39:44.684-07:00Comments on A-Z: נסיעה ברכבת הזיכרונותA-Zhttp://www.blogger.com/profile/16627288803415842462noreply@blogger.comBlogger2125tag:blogger.com,1999:blog-6554835325275867429.post-23320112452866466512017-09-23T23:31:08.147-07:002017-09-23T23:31:08.147-07:00תודה לך על הפוסט הרגיש ולגל על התגובה הרגישה לא פח...תודה לך על הפוסט הרגיש ולגל על התגובה הרגישה לא פחות..<br />יש משהו מאוד מיוחד בספרו של טג'ו קול שאתה כל הזמן חוזר אליו בפוסטים שלך, גם כשהם לאו דווקא עליו.<br />גל צודק, כתיבה היא סוג של מסע פסיכולוגי: התמודדות, שחרור (לצערי אני לא ממש כותבת..)<br />ויש חוט מקשר בין כל הפוסטים שלך, בכללם: אקזיסטנציאליזםmeiravhttps://www.blogger.com/profile/10941987634240543052noreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-6554835325275867429.post-52340960346726672172017-09-23T02:57:51.333-07:002017-09-23T02:57:51.333-07:00ראשית לכל, הרשה לי לומר שהיא מזכירה במפורש את הסדר...ראשית לכל, הרשה לי לומר שהיא מזכירה במפורש את הסדרה חוק וסדר, אני מזכיר זאת כי כקורא אחד הדברים החשובים בעיני זו ההזדהות לאו דווקא עם המספר, אלא עם דמות או חלק מתכונותיו במקרה של ממואר, כפי שאתה קורא לו. שנית רוצה להגיב לשאלה שבסוף הפוסט על ספרה של פטי סמית', לכתוב זה כדי לקבל תשומת לב, להיות נאהב, לכתוב זה כדי לשחרר חלק מהמחשבות שמתרוצצות אנה ואנה בתוך החלל הסגור של מוחנו, לכתוב זה כדי לא למות משיעמום, לכתוב ולחטט בפצעי עבר זה בדיוק כמו לקלף פצע קרוש שנורא מגרד, או לגעת במכוון בשן הכואבת, זה העונג המר שבכאב. נדמה לי שגם לפטי סמית' אין ברירה אלא לכתוב. בכל מקרה קבל תודה אישית ממני שאתה מעלה שאלות קיומיות באמצעות הקריאה הנבונה שלך.גל ברזיליhttps://www.facebook.com/profile.php?id=1276227805noreply@blogger.com