A-Z

1979

2012-02-08T01:51:00.000-08:00

אין מה לומר - אנחנו חיים בזמנים משונים  

לאחרונה, הצגתי בבלוג זה פוסט שנדון בספרו של כריסטיאן קראכט, ארץ פרומה ובו קוננתי על כך שמזה שנים רבות רציתי לקרוא בספרו הראשון שראה אור בעברית, 1979.

מכיוון שביליתי רבות בשנה האחרונה ב'השלמת פערים', כלומר בקריאה של ספרים ששנים רבות רציתי לקרוא אך טרם הבאתי את עצמי לכדי זאת, החלטתי שאין ברירה: חובה עליי לקרוא גם את 1979 ובכך 'להשלים' את קריאת ספריו של קראכט שראו אור בעברית.

***

1979 היתה השנה בה פלשה בריה"מ הקומוניסטית לאפגניסטן. באותה שנה נבחרה מרגרט תאצ'ר לכהן כראש ממשלת אנגליה ואנואר סאדאת ומנחם בגין חתמו על הסכם שלום ראשון בין ישראל ומדינה ערבית. ב1979 ירד שלג במשך 30 דקות במדבר הסהרה. 1979 היא גם השנה בה נולדתי. 

בפתח ספרו של קראכט, זוג הומוסקסואלים גרמנים צעירים המבקרים בבירת איראן, טהרן, סמוך לפרוץ המהפיכה, מרי אזרחי שעטה תחילה צביון קומוניסטי ושעתיד היה להפוך את איראן לרפובליקה איסלמית, להביא לסילוקו של השאה ולהעלות לשלטון את האייתוללה חומייני ובכך לשים קץ לעידן של שיתוף פעולה עם המערב. 

לרגע אחד נדמה ששני התיירים נסחפים עם ההמון המשולהב, ולוקחים חלק במהפיכה המתהווה לנגד עיניהם: 

משהו חדש התרחש, משהו לא נתפש כלל, זה היה כמו במערבולת, שלתוכה נשאב הכל, כל מה שלא היה קשור היטב למקומו, ואפילו הדברים האלה לא היו בטוחים עוד.נראה היה כאילו אין עוד מרכז, ובו בזמן - כאילו יש רק מרכז וסביבו אין כלום.

אולם יידרש מהם להקריב קורבן משלהם בטרם חייהם ישתנו לבלי היכר.

במסיבה שנערכת בביתו של עשיר מקומי נתקל המספר, בחור צעיר ושטחי, מעצב-פנים במקצועו, בבחור רומני בשם מברוקורדטו, שפורש בפניו, כמו האורקל מדלפי, את עתידו:

אתה, יקירי, תיחצה לשניים בעוד זמן קצר, כדי לשוב ולהיות שלם. וההיחצות תתחיל בקרוב מאוד, כבר בימים הקרובים. 

ואכן כבר באותו ערב נקרע עולמו של המספר: אהובו כריסטופר נפצע במסיבה ומת זמן קצר אחר-כך, בבית חולים ציבורי מזוהם. המספר נאלץ לברוח מאיראן, לא לפני שהוא נתקל שוב במברוקורדטו, שמייעץ לו לצאת למסע רוחני בהר קילש שבטיבט, על מנת לברוח כביכול מגורלו.

המסע להר קילש, מעין 'עלייה לרגל' של צליין חילוני (ממש כשם שטיולי המוצ'ילרים למזרח ודרום-אמריקה הם סוג של מסע רוחני לגילוי עצמי) לובש ממדים מיתיים. תחילה, המספר אינו חווה כל הארה. אין רגע של התפכחות:

למען האמת הרגשתי לא השתנתה במיוחד כשצעדתי מסביב להר. מברוקורדטו שיקר או פשוט הגזים. לא באה לי שום הארה פתאומית, לא היתה לי ההרגשה שהענקתי משהו או שביצעתי עסקת חליפין [...] או שטיהרתי את העולם מחטאיו. 

אולם מפגש עם קבוצת טיבטים שבאו גם הם לצעוד סביב ההר גורמת למספר להרגיש, לראשונה בחייו אולי, שהוא חלק ממשהו, דבר מה גדול ממנו:

בזמן שנדדתי איתם היתה לי ההרגשה הנפלאה שאני חלק מקהילה, כאילו חזר אליי פתאום זיכרון הדברים שהיו בגן הילדים, או בימים הראשונים בבית הספר: זה היה כמו מתנת פז משמים.
 

רגע ההארה נקטע, במפתיע, כשאר כוחות צבא סיניים עוצרים את המספר ואת קבוצת הטיבטים ושולחים אותם למחנה עבודה. אולם, במפתיע, גם בשבי, בתנאים לא-אנושיים, הוא מצליח 'למצוא את האור':

הרגשתי עמוק עמוק בתוכי את הכמיהה לתיקון, למשהו שיהיה בבחינת מחויבות וייתן לי איזו אחיזה, מחויבות ומוראל אל מול העם והפועלים.

ובמקום אחר:

אפילו  ציפורים לא נראו בשמיים, המקום שחיינו שם, אנחנו ועוד כמה אלפי בני אדם,  גווע ומת, הוא היה חסר חיים כמו פני השטח של כוכב מאדים. נעלמנו, לא היינו  קיימים עוד, התפוגגנו.

***

התחושה ב1979 היא של עולם-קצה (סופו של עידן פוליטי אך גם שינוי פיזי של העולם, מערב-רב של מדינות אוטונומיות לכפר גלובלי קטן בו הגבולות מטושטשים.) המסע שעובר המספר בניסיון 'למצוא את עצמו' הוא תהליך מסוכן, שעלול להוביל לאובדן צלמו. ממש כמו בטרגדיות היווניות (ואכן, יש בספריו של קראכט רבדים מיתיים רבים) זהו תהליך שכמו נכפה עליו והוא איננו יכול לחמוק ממנו ומתוצאותיו. 

תחושה קלה של עמימות

2012-02-05T04:24:00.000-08:00

ספרה  זוכה פרס הפוליצר של ג׳ניפר איגן, A Visit from the Goon Squad, נע ונד  בנבכי תודעתי פעמים רבות מאז ראה אור ב2010, עד שהחלטתי לבסוף לתת לו צ׳אנס  והזמנתי אותו מאתר The Book Depository שהפך מזה חצי שנה לאחד ממקורות המהימנים ביותר שבאמתחתי לרכישת ספרים באנגלית (בעברית ראו אור עד שניים מספריה של איגן, תסתכלו עלי והצריח).

בפתח הספר, ציטוט מתוך האפוס בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט (איגן מסרה בריאיון שספרו של פרוסט היה אחד ממקורות ההשראה לספרה, יחד עם סדרת הטלוויזיה המצליחה, הסופרנוס).

ספרה של איגן נע בין כמה עלילות, באופן שגרם לביקורת האמריקאית להכתירו כאקסא 'פוסט-פוסט-מודרני', ויש אף כאלו שהסכינו והכריזו שמדובר בקובץ סיפורים ולא ברומן, עד כדי כך רופף הקשר בין העלילות השונות בספרה של איגן.

במרכז הרומן של איגן, שמתרחש רובו ככולו בניו-יורק, שתי דמויות: בני סלזר, מפיק מוזיקה בכיר שהנהיג בנעוריו להקת פאנק-רוק בשם The Flaming Dildos, וסאשה, האסיסטנטית הצעירה שלו. 

שתי הדמויות מונעות ע"י יצרים מוסווים: בני ע"י ליבידו מפותח (It was sort of a relief not to be constantly wanting to fuck someone.  The world was unquestionably a more peaceful place without the half  hard-on that had been his constant companion since the age of thirteen,  but did Bennie want to live in such a world?) וסלידה עמוקה מתהליכי הדיגיטליזציה שתעשיית המוזיקה עוברת; וסאשה היא קלפטומנית שמנסה להיגמל: 

She was good at this, made for it, she often thought, in the first drifty moments after lifting something

הנראטיב  של איגן אינו מתמקד בדמויות אלו בלבד, שכן הן משמשות רק כעוגן לעלילה הפתלתלה. למעשה, כל פרק ברומן מסופר מנקודת מבט אחרת, פעם בגוף ראשון, פעם בשני ופעם  בשלישי, ועוסק בכל פעם בדמויות אחרות, ובעלילה המעוגנת בזמן אחר, כאשר רק  לעיתים נקשר קשר קל שבקלים בין העלילות. 

Americans had never been richer, despite the turmoil roiling the world  

התוצאה היא בליל  של קולות, שבאמצעותם איגן מנסה לחלץ איזושהי אמירה על ארה״ב, אומה גדולה  שההתפכחות (disillusionment) היא אולי אחת התופעות שמתארות אותה בעשור האחרון, מאז אירועי  ה11 בספטמבר (ובבחינה זו, רומנים רבים שנכתב בארה״ב מאז, אם לא כולם, נכתבו  בצל המגדלים שאיבדו את צלמם.)

כתיבתה של איגן מגוונת מאוד, כאמור, ומהדהדת באופן  מפתיע את כתיבתם של דאגלאס קופלנד (דור ה-X), ברט איסטון אליס (חוקי  המשיכה), ג׳ונתן פרנזן (התיקונים), מרישה פסל (פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות) ואפילו גארי שטיינגרט (סיפור אהבה עצוב  במיוחד) - סופרים אמריקאים עכשוייים, מוכרים חלקם פחות חלקם יותר, שמציגים בספריהם, כ״א בדרכו-הוא, את  פניה העכשוויים החברה האמריקאית (נו טוב, לפחות את החלקים הלבנים ואמידים יותר שלה).

כל  זאת לא בא לרמוז שלאיגן אין קול משלה, חלילה, אלא שבשל הטכניקה הנראטיבית  בה היא עושה שימוש, ועל אף יכולת הכתיבה שלה שבהחלט ראויה לשבח (יש בספרה רגעי יופי רבים) - ההרגשה בתום קריאת A Visit from the Goon Squad היא שהספר חסר עמוד שידרה ושאין בו אמירה אחידה. בקירבו של הקורא מתנחלת תחושה עמוקה של פספוס, כאילו צפה בסרט הוליוודי  עתיר תקציב, שניכר שבהפקתו הושקעו מיטב המעות אולם מישהו שכח לספר לבמאי שיש לסרט גם תסריט..

אי קטן וקולות רבים לו

2012-02-02T01:49:00.000-08:00

נתקלתי לאחרונה, בספר שקראתי, בנתון מעניין: מסתבר שבאיסלנד רואים אור בכל שנה לא פחות מ1000 ספרים חדשים.

אינני יודע עד כמה הנתון הזה מבוסס, אך הוא בהחלט מעלה תהיות לגבי רבגוניותם של דיירי האי קטן (למעשה, שטחה של איסלנד גדול פי חמש 
משטחה של מדינת ישראל, אולם חיים בה - בינות לנופים פראיים של טונדרות ארקטיות, הרי געש, קרחוני ענק וגייזרים מתפרצים - כ320,000 תושבים בלבד..)

מידי כמה שנים, זוכה האי הקטן לכותרות ואיזכורים בעיתוני העולם בכלל, ובמדורי התרבות בפרט.

הספרות האיסלנדית רק מתחילה לפרוץ לתודעה העולמית. השנה היה זה  Rosa candida מאת הסופרת האיסלנדית Audur Ava Ólafsdóttir (אני לא מתכוון אפילו לנסות לתרגם את שמו..) שזכה להצלחה רבה וביקורות טובות בצרפת ובאנגליה (“Literary discovery of the year” הכריז העיתון Le Parisien; באנגלית ראה הספר אור תחת השם The Greenhouse.)

במה עוסק Rosa Candida?
Thórir (עוד שם בלתי אפשרי לתרגום), הוא בחור צעיר שירש את אהבת הפרחים, והוורדים בעיקר, מאימו, שנפטרה בדמי ימיה. בגיל 22 הוא עוזב את בית אביו שבאיסלנד, את אחיו התאום הסובל מפיגור שכלי, ואת ביתו הקטנה, Flora Sol (פרי של סטוץ קצרצר בחממה של אימו) ונוסע לארץ זרה, כדי לשמש כגנן במנזר עתיק בו אחד מגני הוורדים היפים בעולם.

במהלך השהות במנזר מתיידד Arnljótur עם האח תומאס, עימו הוא מקיים דיונים ומתחבט בינו לבין עצמו בשאלות אקזיסטנציאליסטיות. תוך כדי העבודה בגינת הוורדים של המנזר (סוג של ,) Arnljótur לומד להשלים עם עובדת אבהותו ותוך כדי שהוא מתקרב לאשתו וביתם המשותפת, מתקרב גם אל עצמו (אמירתו המפורסמת של וולטר, כי על כל אדם 'לטפח את גנו' עולה לא אחת על הדעת בעת קריאת הרומן.)

***

עד שנזכה לקרוא ספרים נוספים מאיסלנד הרחוקה, הנה קיצור תולדות המוזיקה האיסלנדית מאז שנות התשעים של המאה שעברה:

באמצע שנות התשעים, ערש עידן הMTV, היתה זו המוזיקאית המוכשרת ביורק שהסירה את לוט הערפל מן האי הצפוני, כשפרצה לתודעה המערבית עם אלבום הבכורה שלה, Debut ומיד אחר-כך עם אלבומה השני, Post. 

הנה  The Anchor Song, שחותם את אלבום הבכורה Debut, מבוצע בשפת אמה של ביורק.

קצת אחרי ביורק, הגיע תורה של להקת הפוסט-רוק סיגור רוס, שאלבומה הראשון, Von (תקווה) זכה להצלחה מרגע שיצא.

הנה השיר Vaka, שלקוח מתוך אלבומה השישי של הלהקה, Heima and Hvarf/Heim:

ואם אנחנו נותרים בצד המוזיקלי, הנה מוזיקאי שנתקלתי בו לראשונה בבלוג של פריק ויצא לי להאזין לו מספר רב של פעמים מאז.. מדובר במוזיקאי צעיר בשם אולפור ארנלדס (Ólafur Arnalds).

הנה, התרשמו בעצמכם ממנו: 

והנה יצירה ששרה אחותו, אולוף ארנולדס:

כמה רבדים יש ביצירה הזו.. מוזיקת אם קלטית; אליוט סמית; קולות אפריקאיים; מה לא.. (ותודה לבלוג המופלא, יצירת מופת איסלנדית, שם נתקלתי באולוף.)

לסיום, עוד מוזיקאי איסלנדי בו נתקלתי לאחרונה באתר המוזיקה המצוין Blip.fm, אולפור דלדיירן. הנה שיר שלו בשם Telharmonium  שמזקק, לטעמי, את צלילי האי המוזר הזה.

רגע אחד, מלון דרכים

2012-01-30T23:38:00.000-08:00

רגע אחד, מלון דרכים בלב גרמניה, סמוך לשדה התעופה של פרנקפורט.
 
השעה  שלוש לפנות בוקר, שעת הזאבים.
 
 בבר של המלון עדיין תוכלו למצוא כמה עוברי  אורח, רכונים מעל משקה, ממלמלים לעצמם שעה שבחוץ שורקות המכוניות והמשאיות  הנעות באוטובאן כמו סירנות הקוראות לכל האבודים, לכל הבודדים, להשליך את  עצמם אל עבר הסלעים.
 
עוד רגע תבוא מונית ותיקח גם אותי.

מאחורי מסך הברזל

2012-01-26T00:05:00.000-08:00

תמיד סברתי שהכיבוש גזל מהישראלים ומהפלסטינים כאחת את רוחם הטובה

באפריל 2000, שעה שדרמה גדולה התחוללה במתחם המוקטעה שבראמללה (הצבא הישראלי צר אז על לשכתו של יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת,) דרמות קטנות יותר התחוללו ברחבי יהודה ושומרון, שהיתה נתונה לכבוד המאורע תחת סגר מתמשך.

ספרה של סועאד עאמירי, קפוצ'ינו ברמאללה, הוא ׳יומן סגר׳ המתעד בפרטים וכמעט ללא נימה פוליטית את הימים האלה, מנקודת מבטו של 'האדם הקטן', הנתון תחת מצור שאירועים גדולים יותר כפו עליו.

בתחילת הספר, סועאד מעוכבת ע"י קציני ביטחון בנמל התעופה ע״ש בן גוריון כשהיא שבה מטיול באנגליה. המפגש הישיר עם 'כוחות הביטחון' צורם במיוחד (למעשה, לאיזה סוג אחר של מגע עם ישראלים יכול פלסטיני ממוצע לשאוף היום? חוץ משיחות הטלפון שסועאד מנהלת עם חברתה הישראלית, איננו עדים לכך שהיא באה בקשר כלשהו עם ישראלים שאינם לובשי מדים..) 

לא  היה לי חשק לספר לשני קציני הביטחון... שאיש מקרובי, כולל בעלי, אינו רשאי  לבוא לאסוף אותי מנמל התעופה. תהיתי אם שני קציני הביטחון הישראלים יודעים  שכמו פלסטינים רבים החיים בשטחים הכבושים, אני זקוקה לאישורים שונים  ומשונים כדי לנוע ממקום למקום; אישור אחד כדי להיכנס לירושלים, אישור שני  להיכנס לירדן, אישור שלישי כדי להיכנס לישראל, אישור רביעי לעבוד בה, אישור  חמישי - הניתן רק ליחידי סגולה - להיכנס לעזה, ואישור לארבע שעות בלבד  לנסיעה אל נמל התעופה (בדיוק הזמן הדרוש כדי להגיע לנמל התעופה בלי שהות של  רגע להחלפת צמיג או, לא סמאח אללה, עקב תאונת דרכים). 

***

הקשר בין אירועי ההווה (הכיבוש, הנוכחות הצבאית המתמשכת, הסגר) קשור קשר ישיר לעבר (האישי והלאומי), כאשר כל פצע חדש שנפער מעורר זיכרון של פצע קודם, וכן הלאה:

׳הרס  העיר העתיקה של שכם עורר בי אותן תחושות בלהה שזכרתי משני האירועים הקשים  בחיי: מות אבי וחיפוש השווא אחר בית משפחתי ביפו [...] בסתיו 1981.

ובמקום אחר:

המשכנו  לשוטט ברחובות יפו. שמעתי אנשים מדברים בעברית, אבל לא הבטתי בפניהם.  נכנסנו אל סמטאותיה הצרות של מה שהיתה פעם עיר ערבית עתיקה ומשגשגת, והיום  היא ׳מושבת אמנים ישראלית׳. כמה חסרי רגש הם האמנים, לפעמים.

ברובו זהו זיכרון לאומי 'מדומיין', כלומר כזה שלא נחווה מיד ראשונה, אלא הועבר מאב-לבן, כפי שמעידה הסופרת: 

 
נולדתי  בדמשק, גדלתי בעמאן ולמדתי בבירות [...] המעט הידוע לי על פלסטין אינו אלא  קומץ זכרונות ילדות מקוטעים שנכללו בזיכרונות מכלי שני ששמעתי מהורי.

אולם אין בכך כדי להקל על מוראות ההווה.

***

ספרה של סועאד מאפשר הצצה נדירה לעולם שרוב הישראלים (היהודים, לפחות) מתעלמים מקיומו באופן שיטתי. עולם שלם שמתנהל לצד עולמנו-אנו, עולם שלו חוקים משלו (או שמא חוקים משלנו, שכפינו עליו).  

לאורך  הקריאה ביומן הסגר שלה, נתקל הקורא שוב ושוב בתיאורים קשים מחיי היומיום של אזרחים  פלסטינים שזכויותיהם הבסיסיות נשללות כלאחר יד על ידי צבאה של מדינה שכנה.

כשמנסים  להביט מבעד לערפול המגמתי לגבי הנעשה בשטחים הכבושים - ערפול שצה״ל מנציח  והתקשורת הישראלית שמחה לשתף עימו פעולה - קשה שלא לחשוב: אילו עוד מעשים  נעשים בשמנו, מידי יום, מאחורי מסך הברזל?

על אף כל האמור לעיל, כתיבתה של סועאד משעשעת לעיתים קרובות (סועאד עושה שימוש תכוף בהומור שחור, על מנת להקל את בליעת החומרים שהיא מבקשת מהקורא שלה לבלוע). יומן הסגר שלה נקרא בגמיעה אחת אך הוא מותיר גוש בגרון.

אך יותר מכל

2012-01-23T04:27:00.000-08:00

אך יותר מכל רצה לכתוב משהו, דבר מה, שיר או קטע בפרוזה, לא משנה מה. קטע קצר,  כמה שורות, לא יותר, שיאמר בו  את כל מה שאי פעם רצה לומר. ואת כל מה שיכול להיאמר בכלל. ולאו דווקא על  ידיו, הרי יש עוד נפשות תוהות  בעולם מלבדיו. משאלת לב שנדונה לטמיון עוד  לפני שהועלתה על הכתב. ובאמת נשתכחה מליבו די מהר, כלעומת שהופיעה במחשבתו,  כמו חיזיון תעתועים.

מעגל קסמים ללא מוצא

2012-01-20T07:35:00.000-08:00

ספרו  של ניקולא פארג, הייתי מאחוריך, יותר נכון שמו של הספר, הילך עליי קסמים כמה  שנים, מאז ראה אור בעברית בשנת 2008 בהוצאת בבל.

 בסופו של דבר נכנעתי לכשף  וניגשתי לקרוא בו, וכמו כל כשף יעיל הוא אחז בי כל עוד לא סיימתי לקרוא בו והשבתי אותו לספריה, לדור בבטחה בין הספרים האחרים שלי.

העלילה של הייתי מאחוריך J'étais derrière toi)) בנאלית ביותר, לכאורה: גבר בוגד באשתו, אשתו בוגדת בו חזרה וכן הלאה. נפתח מעגל אימים ממנו אף צד לא ייצא בזול..

זאת היתה, אני חושב, השעה הקשה ביותר בחיי.

בתחילת הרומן, ולמעשה לאורך הרומן כולו, הקורא ער לכך שהמספר מצוי בעיצומה של סערת רגשות. המספר, שאיננו יודעים מה שמו, נמצא בשלב שפל במיוחד בחייו, והוא לוקח עימו את הקורא אל הפינות החשוכות ביותר בתודעותו, וחושף בפני הקורא דברים שאולי לא היה רוצה להיות שותף להם (יש ברומן כמה סצנות אלימות 'קשות' שעשויות לדחות את הקוראים העדינים יותר..)

 העלילה כולה נמסרת כמונולוג אחד ארוך, ללא חלוקה לפרקים, כמעט ללא חלוקה לפסקאות (תומאס ברנהרד עולה מייד על הדעת, אולם על אף שהמספר של ברנהרד וזה של פארג - לשניהם זיק של טירוף - מדובר בז'אנר אחר לגמרי..)

מכיוון  שהטקסט כולו נמסר מנקודת מבטו של הבעל הבוגד  (והנבגד) הקורא מוצא עצמו  במהרה נאלץ לתווך בין שני הלכי רוח קוטביים: מצד  אחד הוא נחשף לרחשי ליבו של הקורבן, ומצד שני הוא עד ללבטיו של התליין:
 
ניסיתי   להעמיד פנים בנוכחות אחרים, המשכתי לחייך כמו משוגע כדי להוכיח שאני לא   פראייר של אף אחד ושל שום דבר. אלא שמאחורי המסווה נקרעתי לחתיכות, הרגשתי   שאיש בעולם לא יורד מהפסים כמוני.

וכן:

איבדתי שליטה וניפצתי בחמש שניות את כל שנות הזוגיות שלנו שאף ענן אמיתי לא העיב עליהן, ועוד עם שני ילדים בנוסף לכל [...] הייתי מקבת׳ אחרי רצח המלך, הרגתי את התמימות וגרמתי לעצמי לשלם על כך מחיר כבד. 
 
מדי שנייה אישה בוגדת בבעלה אי שם בעולם.. אנחנו בסל הכול חיות, בסיכומו של דבר. 

בתמורה לכרטיס חזרה לתוך זוגיות רעועה, המספר מוכן לחיות ולהסכין עם כל יחס מזלזל מצד אשתו:

הייתי מוכן לכל ההשפלות, לכל המכות, למען יד רחומה שתונח על השערות שלי או על לחיי, למען יד חיוך פשוט. 

ובמקום אחר:

היא נזקקה לי בתור עד ובתור שעיר לעזאזל לסבל שלה, היא גבתה ממני מחיר בעבור הבגידה מדי יום וכמיטב יכולתה [...] במשך  כל חיינו כזוג. עשיתי כל מאמץ לא לתת ביטוי לצורך שלי לחשוב גם על עצמי  כדי לא לפגוע באלכס. כי הייתי מטורף עליה, על אלכסנדרין. מטורף. 

הישועה מגיעה בדמותה של נערה איטלקיה בשם אליצ'ה שהמספר פוגש במקרה (למעשה היא זו ש'מתחילה' עם המספר, כשהיא מבקשת ממלצר במסעדה למסור לו פתק בשמה: 'הייתי מאחוריך..'). 

המפגש עם אליצ'ה שולף את המספר באחת מתוך העגמומיות שמאפיינת את חיי הנישואין שלו ומשיבה אותו אל מחוזות האושר:

אני   יודע שזאת קלישאה, אבל זה נכון. נדמה לי שאני מחזיק מראה. תחושת קרבה   פתאומית של גילוי עריות כמעט כמעט, מין שיבה אל העצמי, אפשר לומר... 

דמותה של אליצ'ה, בניגוד לדמותה של אלכסנדרה, אשתו של המספר, נותרת לאורך הרומן די מעורפלת: כמעט שאיננו 'שומעים' אותה או רואים אותה (למעשה, תיאוריה משתנים כמה פעמים לאורך הספר.) עם זאת, מיוחסים לנוכחותה כוחות מאגיים ממש:

אליצ׳ה הצילה אותי בלילה ההוא. כיוון שלא היה לה מושג באיזה עיוות כלאתי את גופי ואת נפשי במשך כל אותן שנים, כיוון שלא היה לה שום קשר לזה, כיוון שלא היו לה שום דעות קדומות עלי, שום איבה ושום רצון מודע להשפיל אותי, היא החזירה לי, מבלי משים, את הביטחון בעצמי. במחיצתה הרגשתי את עצמי שום גבר 

לדיכוטומיה הזו בין המאהבת/מלאכית והאישה/שטן מצטרף מימד בעייתי נוסף: לאורך הספר, על אף שאיננו מתייחס לכך בפירוש, המספר רומז לכך שאחת הסיבות לעימותים בינו ובין אשתו אלכסנדרין היא עניין של מזג.. או יותר נכון, עניין של גזע (אלכסנדרין שחורה, ואילו המספר שלנו אדם לבן.) 

העימות בין השניים לובש מייד מימדים של עימות בין תרבותי; התנגשות בין שתי ציביליזציות, אם לשאול את המונח שטבע סמואל הנטינגטון:

אני   חושב שסוף הסיפור שלנו הוא אולי תוצאה של עימות בין תרבותי מתמשך ונסתר  מן  העין. עימות בין לבן ושחורה, בין מערב ומזרח, אך גם בין גבר  ואישה -  עימות שלא ייתכן שלא יתקיים..

כך, על אף שנימה אקזוטית נלווית לתיאוריה של אליצ'ה האיטלקיה, עדיין מדובר באישה לבנה, מוכרת, 'בטוחה', ואילו  אלכסנדרין היא האישה הזרה, השחורה, המאיימת.. או כמו שמסכם זאת המספר, באופן פשטני למדי: ׳אי אפשר לחיות עם אישה שחרדים מפניה, שמפחדים ממנה אפילו במיטה.׳

כך או כך אתה לבד בעולם, לבד עם חלומותיך 

המסר ששם פארג בפי מספרו הינו עגמומי ביותר: חיי הנישואין והזוגיות מתוארים כ'מעגל קסמים ללא מוצא', חדר חשוך אליו אנו נכנסים בביטחון אך איננו יודעים איך נצא ממנו.

אפשר להיות אומלל עד עפר, אפשר לסבול כמו חמור ולא להודות בזה בפני עצמך. אפשר להחזיק לעד בתקווה שבסוף נזכה באהבה. אפשר להתהלך באפלה כזאת במשך שנים, מתוך סירוב להכיר במציאות. להסתפק בשיירים ועוד לומר תודה. אפשר לאהוב את התליין שלך, כמו שאומרים.  

***

על אף כל האמור לעיל, המונולוג שפארג שם בפי מספרו הינו סוחף ומרתק את הקורא לכל משך הקריאה. ספרו של פארג נקרא בשקיקה ומעיד על יכולת כתיבה מיומנת ביותר.

עריצותו של הזמן

2012-01-17T06:52:00.000-08:00

התוודעתי לראשונה לסופר  הצרפתי דויד פואנקינוס (David Foenkinos) לפני כמה חודשים,  כשקראתי את ספרו האחרון, הזכרונות (Les Souvenirs), הרומן ה12 במספר שפרסם.

הזכרונות  עוסק בהתפרקות מבנה-העל המשפחתי. בתחילת הרומן מתה סבתו של המספר, גבר צעיר  בתחילת שנות העשרים שלו, והוריו גם מאיימים להתגרש. הרומן עוקב אחר הגיבור הצעיר והמבולבל וניסיונותיו לפצות על הריק שנוצר בחייו ולבנות את התא המשפחתי מחדש עם בחורה צעירה שהכיר.

לאחרונה  ראה אור בעברית, בהוצאת כתר, תרגום ראשון של פואנקינוס, העדינות, הרומן השמיני פרי עטו של פואנקינוס (מאז החל את קריירת הכתיבה שלו בשנת 2001, פואנקינוס פירסם ספרים חדשים בקצב די מדאיג של למעלה מרומן לשנה. פול אוסטר, מאחוריך!) מיותר לציין שאת הספר תרגמה  חברתי הפייסבוקית הטובה, לי עברון-ועקנין. 

*** 

כמו הזכרונות, גם העדינות עוסק  בשבר ובאיחויו, או במילים אחרות: בהרס האהבה ובקושי הרב שבבנייתה מחדשה, ובחזרה ל׳שפיות׳. 

יש החושבים שתשוקה מוכרחה להסתיים בטרגדיה

ראשית הרומן העדינות בפגישה מקרית שכמו נחרצה על ידי הגורל: פרנסואה ('הוא היה נתון לשלטונה העריץ של החושניות') ונטלי ('נשים ששמן נטלי נוטות בדרך כלל לנוסטלגיה') נתקלים זה בזו ברחוב ומן המפגש  פורחת זוגיות מושלמת, בלתי אפשרית כמעט:

אצלם נכחו עקבות של היום הראשון בכל הימים שבאו אחריו.

אך אהבה זו לא שורדת את עריצותו של הזמן ובמהרה חולף חתול שחור בדרכם: פרנסואה יוצא לריצת בוקר ולא שב. נטלי נהפכת בן רגע לאלמנה.. 'אישה  שחיה בעולם שנעצר' - הזמן עומד מלכת והאבל והמלנכוליה שלעיתים קרובות  מלווה אותו נותנים את אותותיהם בכל אחת ואחת מסמטאות חייה:  

אולי זהו טיבו של הכאב: עקירה לצמיתות מן המיידי. 

אך לא הכל נורא אצל פואנקינוס. בתוך כל העגמימות האקזיסטנציאליסטית הזו יש גם לא מעט הומור (נו טוב, הומור שחור):

שטיחים הם גזר דין מוות לחושניות. ומי בכלל המציא את השטיחים מקיר לקיר? 

וכן:

אחוזי ההתאבדות בשוודיה הם הגבוהים ביותר בעולם. הגירה לצרפת היא חלופה להתאבדות. 

הישועה באה בדמותו של מרקוס, גבר שוודי לא מושך במיוחד (למעשה הוא מתואר כטיפוס די משעמם) שבכל זאת מצליח להסיר את השריון מעל לליבה של נטלי.

השינוי שחל בנטלי ניכר מייד:

העבר החל לאבד את צורתו, להימהל בהיסוסים, להתחבא תחת טלאים של שכחה. וזאת הייתה ההוכחה המשמחת לכך שההווה שב למלא את תפקידו. 

***

לא אמשיך בתיאור העלילה של העדינות כדי לא לגלוש לספוילריות. אקדיש בכל זאת כמה מילים לכתיבתו של פואנקינוס..

העדינות, רומן קצר לכל הדעות (כ176 עמ') בנוי מלא פחות מ117 פרקים קצרצרים באופן שעשוי לתסכל את מי מאיתנו שרגילים לעלילה בעלת מבנה   ליניארי, קוהרנטי.. 

פואנקינוס נוטה לקפוץ מנושא   לנושא, להוסיף ולהחסיר מן הנראטיב המרכזי, לסטות מן העיקר או להוסיף לו   רבדים מיותרים, להציג תמות חדשות שנותרות תלויות באוויר (לחלקן ישוב מאוחר יותר, אחרות יוותרו יתומות עד תום הרומן) עד כי עולה לעיתים במוחו של הקורא האפשרות שלמעשה הסופר מדבר פה עם עצמו.. או שאיבד עניין בסיפור המרכזי שלו, או שמא לא היה לו סיפור מרכזי להציג לקורא מלכתחילה?

פועל יוצא של כל זה: הקריאה  בספריו של פואנקינוס כמוה כהתבוננות מבעד לחלונה של רכבת  נוסעת. העצמים חולפים מהר, רובם אחידים וסתמיים, נטולי עניין אמיתי ווודאי  יישכחו במהרה.. אך לעיתים נגלה לעין משהו יפהפה, איזשהו אובייקט שלוטש היטב עד כדי שלמות. אולם בשל המהירות בה הוא  מוצג ואז מוסתר שוב, הקורא נותר וחצי תאוותו בידו.

עם  זאת, יש בכתיבתו נימה סכרינית נעימה שלא מרפה מן הקורא וגורמת לו לחוג סביב משפטיו הקצרים כמסומא,  כמו עש שנע במעגלים סביב האור, עד שתמה עלילתם, או אז יישאל את עצמו בפליאה: מי כיבה את  האור? לאן נעלמו כל המילים?

בעומק מאורת הארנב

2012-01-13T12:48:00.000-08:00

לאחרונה הבחנתי שניתן לסווג את הספרים שאני קורא לשתי קטגוריות: עגמומיים להחריד, מחד, ונגועים בהומור שחור, מאידך.

בקטגוריה  הראשונה תמצאו ספרים כמו ריטואלים של סס נוטבום, דקדוק פיני חדש מאת דיאגו  מאראני או התעלה מאת לי רורק; ואילו בקטגוריה השניה ספרים כמו Lobster מאת גיום לקבלה או ספרו של אנדרו אוהגן (בעל השם הבלתי אפשרי) The Life and Opinions of Maf the Dog, and of His Friend Marilyn Monroe.

בעומק מאורת הארנב (Down the Rabbit Hole) מאת הסופר המקסיקני חואן פאבלו וילהלובוס  (Juan Pablo Villalobosככל הנראה, לקטגוריה השניה.

הנובלה שכתב וילהלובוס ראתה אור במקסיקו לפני שנתיים, וכבר  תורגמה לשמונה שפות. באנגלית מצא לו הספרון חיק חם בקרבה של הוצאה בריטית  צעירה העונה לשם הקולע & Other Stories המקדישה  את מלוא מרצה (יחד עם כמה הוצאות בריטיות צעירות אחרות כמו Peirene Press) למלאכת התרגום והוצאה לאור של  ספרות בינלאומית, ולא דווקא כזו הנכתבת ביבשת (ע״ע אירופה).

במרכזו של הספרון הקצרצר הזה (כשבעים ומשהו עמודים), ילד בשם טושטלי (Tochtli,  'ארנב' בשפת הילידים המקסיקנים), החי עם אביו, ברון סמים ומנהיג כנופייה בשם יולקאו (Yolcaut, נחש פתן).

הסביבה בה טושטלי חי היא מצ'ואיסטית להחריד ואלימה, אולם וילהלובוס מציג את עולמו של הילד במכוון בצורה מבדחת ומחוכמת.

הנה כך מתחיל סיפורנו:

Some  people say I'm precocious. They say it mainly because they think I know  difficult words for a little boy. Some of the difficult words I know  are: sordid, disastrous, immaculate, pathetic and devastating. There  aren't really many people who say I'm precocious. The problem is I don't  know that many people. I know maybe thirteen or fourteen people and  four of them say I'm precocious

טושטלי מוצא לאוצר מילים המוגבל שבפיו מגוון שימושים מעניינים:

Hair  is a dead part of the body [...] It's like a corpse you wear on your  head while you're alive. And it's a devastating corpse that grows and  grows without stopping, which is very sordid. 

וכן:

Sometimes Yolcaut speaks in enigmatic sentences. When he does that it's pointless to ask him what he means, because he never tells me. He wants me to solve the enigma.

עולמו של טושטלי מוגבל לתחומי הווילה של אביו. הוא אינו מורשה לצאת ממנה אלא במקרים נדירים, מחשש שאויביו של אביו ינסו להתנכל לו. על אף שזהו עולם תחום ומגודר, האלימות השוררת מחוצה לו מצליחה לחדור לתחומיו וקונה לה חזקה בתוך עולם המושגים של טושטלי, המורכב מרצח, סמים ומצ׳ואיזם ברוטאלי:

The French people are advanced because they're like us and even so they invented the guillotine. Whereas we use machetes to cut off heads. The difference between the guillotine and the machete is that the guillotine is devastating. With a guillotine you can cut off a head with just one slice. Whereas with a machete you have to do lots more slices, at least four. And with the guillotine you can make immaculate cuts, you don't even splatter blood around. 

באמצעות השיח הילדותי הזה, שאינו מבדיל בין רע וטוב, טושטלי מצליח לשרוד בעולמם האכזרי של המבוגרים.

כדי 'להגן' על בנו ולשמור אותו קרוב אליו, יולקאו מרעיף על טושטלי מגוון מתנות מוזרות: אוסף של כובעים מרחבי העולם, וכן אריות ונמרים, שדרים בחצר הווילה. אולם לחיות אלו נמצא מהר מאוד שימוש אחר:

We use the tigers for eating the corpses. And we use our lion for that too [...] I'm not supposed to know these things, because they're secrets Mitzli and Chichilkuali do at night. But in that way I think I'm precocious, in discovering secrets.

בשבחי גידול ההיפופוטמים

השפה הייחודית של טושטלי היא, כאמור, אחד מאמצעי הבריחה שלו מן העולם האכזרי בו הוא חי. אולם יש לו כמה אמצעים נוספים. אחד מהם הוא עולם הפנטזיה, הבא לידי ביטוי במשאלת ליבו התמוהה של הילד להיות בעליהם המאושר של זוג היפופוטמים ליבריים ננסיים, משאלה שבאמצעותה מנסה הילד להביא לידי אחיזה קטנה במשהו קונקרטי במציאות חייו הקשה:

Liberian pygmy hippopotamuses are on the verge of extinction. Extinction is when everything dies and it's not just for Liberain pygmy hippopotamuses. Extinction is for all living beings that can die.

אחיזה זו במציאות מתפרשת כמובן כניסיון להפגין שליטה במסלול חייו. האם יצליח טושטלי לחמוק מגורלו או שימעד וייפול אל עומק מאורת הארנב? כדי לגלות תצטרכו לקרוא בספרו של וילהלובוס.

שיר קינה למולדת אבודה

2012-01-08T10:38:00.000-08:00

"אני פוחד ממך, גרמניה,/ מלה, שהומצאה לאבותינו, לא לנו,/ את ותקוותך הקטלנית,/ את בארון המתים שהושחר כפליים,/ גרמניה, מה אעשה בך, / לא-כלום, הניחי לי, לכי,/ גרמניה, את שוב סוקלת אותנו,/ את נמסה על הלשון הכפולה,/ על שני להבי / החרב המתהפכת, אני פוחד ממך,/ גרמניה, אני מבקש ממך, לכי,/ הניחי לי את השפה ולכי,/ את, שכבר הרקבת בין המְטרות/ ועוד לא מתת, מותי, גרמניה,/ אני מבקש ממך, הניחי לנו ולכי".
פרידריך כריסטיאן דליוס, מזמור שיר

אל הסופר הגרמני כריסטיאן קראכט הגעתי באיחור של למעלה מעשור.

אני זוכר את עצמי, עומד מול דוכן עם-עובד בשבוע הספר בכיכר רבין שבת"א, אי שם בסוף שנות העשרה שלי, ומרים את ספרו 1979, יחד עם עוד ספר שכבר שכחתי את שמו. כשניגשתי לשלם עבור שני הספרים נדחה התשלום ע"י חברת האשראי (עני ודלפון הייתי באותם הימים,) וכך נגזר גורלו של קראכט ונדחתה הקריאה בו עד לרגע זה.

אז ל1979 עוד לא הגעתי (כולי תקווה לעשות זאת בחודשים הקרובים,) אבל את רומן הביכורים של קראכט, ארץ פרומה, קראתי לאחרונה וברצוני לדווח על רשמיי פה.

ספרו של קראכט ראה אור בשנת 1995 בגרמנית תחת השם Faserland.

במהותו, זהו יומן מסע, אודיסיאה שעורך המספר, אדם צעיר מן המעמד הגבוה שאיננו יודעים מה שמו, בחיפוש אחר דבר מה שאיננו מוגדר. אלא שבניגוד ליומן מסע קלאסי בו חווה הגיבור איזשהו שינוי או זוכה להבנה כלשהי - גיבור ארץ פרומה איננו לוקח חלק בהתרחשויות אלא יותר משמש כעד הצופה בנעשה סביבו (למעשה, יש הרגשה ברומן שכל פעם ש'קורה משהו', המספר מדיר את רגליו ממקום ההתרחשות וממשיך למקום אחר, שקט יותר..)

***

שם הספר הוא שיבוש, או עיוות אם תרצו, של המילה ׳מולדת׳ בגרמנית (Vaterland), אמצעי שבאמצעותו מעביר קראכט לקוראיו מסר חשוב במעוד מועד: תרבות הצריכה משבשת את השפה (ראו תחת ׳חברת הצריכה׳ מאת ז'אן בודריאר: אחד ממאפייניה ההרסניים ביותר של תרבות הצריכה הוא חתירתה תחת עמודי התווך של התרבות, כשהיא מביאה לידי שיבוש מכוון של השפה.)

קראכט הגרמני, כמו ברט איסטון אליס האמריקאי (פסיכופת אמריקאי, גלאמורמה) ומישל וולבק הצרפתי (הרחבת תחום המאבק, החלקיקים האלמנטריים), הם הילדים הרעים של הספרות האנטי-אידיאולוגית של שנות התשעים של המאה העשרים. זו ספרות אנטי-ממסדית, אנטי-ספרותית, אם תרצו.

על אף שהכתיבה של השניים די שונה, ההשוואה בין קראכט ואיסטון אליס כמעט בלתי נמנעת (קראכט הואשם בהעתקה מאיסטון-אליס כבר עם פרסום ארץ פרומה, ובהקשר זה, מעניין לציין שספרו האחרון של איסטון אליס נקרא Imperial Bedrooms ואילו קראכט מתעתד לפרסם השנה רומן בשם Imperium.) זאת ועוד, הן ארץ פרומה והן אמריקן פסיכו עוסקים הרבה בניים-דרופינג (בעיקר של מותגים מתחום ההלבשה, אך גם של שמות של להקות ושל עיתונאים וגורואים של עידן התקשורת - תרבות המאדירה את ה׳שם׳ ומקריבה את מיטב מוחותיה על מזבח הלוגו.)

***

במהלך מסעו מצפון גרמניה ועד לדרומה, המספר עובר תהליך של התפוררות כשהוא משיל מעליו את כל שכבות הזהות המעטות שעטה מאז ילדותו. למעשה, כפי שמציין חנן אלשטיין באחרית הדבר מאירת העינים, ״ההתמקדות הליניארית היחידה ברומן היא פיזית, המעבר ממקום למקום. למעשה הספר מתאר התפרקות.״

המסע שעורך המספר ברחבי גרמניה כמו נכפה עליו, והוא חייב להיענות לו, כל עוד לא יימצא לו מקום לעצור ולנוח:

זה משהו שקשה להסביר אותו, אבל זה קצת ככה, כאילו אתה מוצא את המקום שלך בעול. אין יותר מערבולת שאתה נשאב לתוכה, אין יותר הרגשה של חוסר אונים מול החיים, החיים שחולפים לידך, אלא זה כמו שלווה. כן זה בדיוק ככה: שלווה. השקט.

בה בעת שזהו מסע (חיצוני) לחיפוש הזהות הלאומית החמקמקה, כך זהו גם מסע פנימי אחר הזהות העצמית. אלא שהתהליך פה הפוך: במקום לגלות משהו, לאורך הרומן הקצר הזה (כ160 עמ'), המספר שלנו מצוי בעיצומו של תהליך הרסני שמהותו אובדן העצמיות (באמצעות אלכוהול, סיגריות וסמים - האין הסמים התגלמותה של התאבדות המודעות האנושית?).

בכל זה עוסק המספר שעה שתודעתו ניזונה מזיכרון קולקטיבי עמום של העבר הנאצי של גרמניה, זיכרון השב וצף גם במקומות הכי לא צפויים:

המטוס ממשיך לחוג מעל פרנקפורט, הוא כל הזמן צולל עוד ועוד דרך העננים, ואז אור השמש פתאום מרצד על הכנפיים, ואני מסתכל החוצה מהחלון, ואני לא יכול שלא לחשוב שהרגעים האלה שלקראת הנחיתה תמיד מזכירים לי את סצנת הפתיחה המדהימה של נצחון הרצון, כשהפיהרר הדפוק נוחת בנירנברג או באיזשהו מקום אחר, בכל מקרה הוא מגיע ככה מלמעלה ויורד אל העם. אני מתכוון, זה באמת עשוי ממש טוב, ככה כאילו אלוהים בעצמו שלח אותו למטה אל גרמניה, כדי לעשות שם סדר סוף סוף.הגרמנים בטח האמינו בזה אז, באותם הימים, באמת, זה עשוי בצורה כ"כ מתוחכמת.

ובמקום אחר:

אני יודע, זה יישמע עכשיו מוזר, אבל אני אומר את זה למרות זאת: מגיל מסוים כל הגרמנים נראים כמו מאה אחוז נאצים.

גרמניה של שנות התשעים, לפי קראכט, איבדה את זהותה. דקה אחרי נפילת החומה וההיפתחות למערב - וההשתייכות הבלתי נמנעת לעולם שתהליכים של גלובליזציה מואצת כובשים אותו - גרמניה מוצאת את עצמה מבולבלת, חסרת זהות:

בבת אחת גרמניה כבר לא נמצאת יותר [...] כאילו שכל הארץ הקולוסאלית פשוט התאיידה [...] גרמניה היא רק מין תחושה מוזרה

ארץ פרומה מתחיל כיומן מסע בין עריה של ארץ האבות, אך הוא מסתיים כשיר קינה לגרמניה, מולדת אבודה.

כל האהבות המטורפות

2011-12-31T23:32:00.001-08:00

בשנה האחרונה, כמִנְהָגי בשנים שקדמו לה, קראתי בעיקר ספרים ׳עכשויים׳, כלומר כאלו שנכתבו או ראו אור בשנה-שנתיים האחרונות. למעשה, ניתן למנות על יד אחת את הספרים שקראתי השנה ושנכתבו לפני 2010. 

סטיתי מהרגלי פעמים ספורות בלבד, כשקראתי רומנים שראו אור אי שם מעבר למילניום, כמו Mygale של תיירי ג׳ונקה, שראה אור בצרפת ב1995, או Horse Crazy של גארי אינדיאנה, שפורסם בארה״ב בשנת 1989, השנה בה נפלה החומה.. ואם כבר הזכרנו את החומה, אז גם את ספרו של איאן מקיואן, כלבים שחורים, שפורסם באנגליה ב1992, קראתי לראשונה השנה.. וריטואלים מאת סס נוטסום ההולנדי, אחד מספרי השנה שלי, בכלל ראה אור ב1983..

עד כאן נוסטלגיה לקריאות של השנה שהנה הסתיימה.. 

הארכתי קצת בתיאור הרגלי הקריאה שלי כדי להמחיש נקודה כפולה: חלק ניכר מן הספרים שקראתי השנה, ושראו אור בסמיכות לתחילת הקריאה, לא יישרדו את תהליך ה׳ברירה הטבעית׳ הנכפה על שוק הספרים, כמו על שווקים רבים אחרים.. הקריאה בספרים ש׳שרדו׳ את מרחק השנים, לעומת זאת, היא סוג של ביטחון באיכות. 

אלו ספרים שצליל הֶמְיָיתם נישא באופן ברור ובהיר מבעד למסך העשן של השנים, בניגוד לספרים שקולם נשמע אך ורק משום ששוחרר לחלל העולם לא מזמן..
***

קלאסיקה היא יצירה שאף אם נקרא בה בפעם הראשונה, נרגיש כאילו קראנו בה בעבר.

קלאסיקה היא יצירה שלעולם לא תמצה את מה שביכולתה לומר לקוראיה.

הקלאסיקה ״שלך״ היא יצירה שאינך יכול להישאר אדיש בפניה, יצירה שמסייעת לך בהגדרת זהותך ביחס ישיר אליה או בניגוד אליה.

Why Read the Classics? (1999), Italo Calvino

שלושת ה'דברות' הנ"ל, הלקוחות מתוך ספרו של איטאלו קאלווינו, "מדוע לקרוא את הקלאסיקות", סוג של כתב הגנה לספרות שנדמה לעיתים שנשכחה בלב ים הספרים הרואים אור מידי שנה - מהדהדות במהלך הקריאה בספרו של ארנסטו סבאטו, המנהרה (The Tunnel).

סבאטו, יליד בואנוס איירס, נפטר השנה, זמן קצר לפני יום הולדתו המאה במספר. את ספרו הראשון המנהרה, פרסם כבר ב-1948 (הספר ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד. למורת רוחם של קוראי אביא פה ציטוטים מהספר בתרגומו האנגלי, התרגום שאני קראתי.) מלבד רומן זה, סבאטו פרסם רק שני רומנים נוספים, ואת רוב מרצו הספרותי הקדיש לכתיבה עיונית. 

המנהרה, ספק רומן קצר ספק נובלה ארוכה, נמסר כמונולוג ע״י הצייר המפורסם חואן פבלו קסטל, שמתוודה בפני קוראיו, במיטב מסורת ה'וידויים הגדולים' של סופרים כמו אלבר קאמי (ע"ע הנפילה, בעתיד לראות אור השנה ברגום חדש, בהוצאת עם-עובד,) ודוסטוייבסקי (מכתבים מהמחתרת,) מדוע רצח את אהובתו מריה.

Experience has taught me that what seems clear and evident to me is never so to my fellow human beings
  
בתחילת הרומן אנו נתקלים בחואן פאבלו קסטל, שסובל מכל רגע שהוא נאלץ לבלות במחיצת באי תערוכת הציורים שלו ומביע שנאה עמוקה לבני אדם, ולאנושות בכלל - שנאה המהולה בתחושת עליונות - כשהוא מבחין במריה, המתבוננת בפרט מאחת מתמונותיו, פרט שברח מעיני הקהל הרחב. 
כבכל האהבות המטורפות, כל המאוויים החשוכים ביותר של קסטל - פירות הביאושים של הבדידות והאובדן, הפחד והטירוף - מתנקזים אל תוך מושא האהבה שלו, מריה, ונופחים בו תקווה אבודה מראש: קסטל מתעמר באהובתו מריה, במטרה לשוב ולהגיע לרגע האמת שחלקו יחדיו, והקשר שנרקם בין השניים, המבוסס על רגע טהור אחד של 'הבנה', מידרדר במהרה לפסים אלימים..
There are times i feel nothing has meaning [...] Was our life nothing more than a sequence of anonymous screams? 
הספר שלפנינו הוא נראטיב של מסכת שיגעון, שבמהלכו אונס קסטל את ההיגיון שלו על כל הנעשה סביבו, תוך כדי שהוא חושף בפני קוראיו תודעה שסועה, תוצר ישיר של זהות הנקרעת בין אהבה, אמפתיה וחמלה וזעם בלתי נשלט המשולח בכל מקורביו:
While one part of me strikes a pose of humaneness, the other part cries fraud, hypocrisy, false generosity 
מתוודה קסטל. 

כמר ג'קיל ומר הייד, פעם הוא המענה ופעם הקורבן:

I could not suppress the thought that Maria was playing the most subtle and cruel games [...] I had surrendered myself to her wholly, defenseless as a newborn babe 
*** 
A personal hell of analyzing and imagining
הוידוי, משימה פשוטה לכאורה, מוליד נראטיב מפותל למדי, הממחיש לקורא את נפתולי מחשבתו המורכבת של קסטל, המוּנָעת פעם ע"י היגיון קר ופעם ע"י סערת רגשות:

My mind is a dark labyrinth [...] I never know why i do certain things [...] Think  of the captain of a ship who is constantly charting his position [...] But  imagine that he does not know why he is sailing toward it 
    
כך מתוודה המספר.. אך במקום אחר אנו למדים שהוא אדם אנליטי ומחושב, שמנתח כל התרחשות הנגלית אל מול עיניו וכל מילה שהוא שומע: 
My mind is like a calculating machine, constantly computing 

הקורא, שמנסה כל העת לגבש תמונה ברורה ביחס למאורעות שקסטל מתאר (הרי הקריאה היא ניסיון תמידי להבין) נאלץ להתמודד עם הסתירות האלו וחוסר יכולתו ליישב בינן.
על אף האמור לעיל, חואן פבלו קסטל איננו המפלצת שהייתם מצפים מרוצח להיות.. בסופו של דבר, הוא איננו אלא דמות טראגית הכלואה בתוך מנהרה חשוכה של בלבול ובדידות. גם אם הוא מצליח להבליח אל האור למספר רגעים במהלך הרומן הסוער הזה, הוא נותר בסיומו של הרומן בודד כמו חיה נטושה.

ספרי השנה של אטלס

2011-12-30T10:01:00.000-08:00

אירי, הולנדי ואמריקאי ממוצא ניגרי.. לא זו לא תחילתה של בדיחה - אלו ספרי השנה של אטלס! קראתי ספרים רבים השנה. רובם היו טובים. הספרים המוזכרים להלן אינם רק הטובים ביותר. הם אלו שהותירו משקע, שמצאו מקום מיוחד בזכרוני ושסביר מאוד, גם אם לא אחזור ואקרא בהם שוב בקרוב, שאשוב אהרהר בם ביני לבין עצמי גם בשנה האזרחית באה.

ספר השנה שלי: ג'וליוס וינסום מאת ג'רארד דונובן (אחוזת בית)
"ייחודו של הרומן הזה ביכולתו המקורית של דונובן לעורר בקוראיו אהדה כלפי גיבורו, ג'וליוס וינסום, שאף על פי שמעשיו הופכים עם הקריאה לבלתי נסבלים ממש כמו האקט שהוליד אותם, הוא נותר במשך כל העלילה ועד לסופה דמות אנושית שכאבה הוא כאב-כל-אדם, והתשובה הוא מעניק לה - התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת.."

במקום השני: ריטואלים מאת סס נוטבום (כתר)

"איך אפשר להתמודד עם העבר, האישי והלאומי? העבר כמוהו כגוף שמונח כמו אבן שאין לה הופכין. אין לך מה לעשות אלא להתרגל לקיומו, אוֹרֵחַ לא רצוי שבא ללון בביתך לילה אחד ושנשאר לישון על הספה במשך כמה דורות."

ובמקום השלישי: Open City, טג'ו קול (Random House)

"המספר איננו רק צופה. הוא גם פילוסוף של זמננו, ונקודת מבטו כמוה כזו של אדם הבא מזמן אחר או ממקום אחר. מבטו מפרק לגורמים ומנתח כ״א מן האלמנטים המרכיבים את הכאוס שהיא-היא המציאות של החיים בעיר מודרנית, במטרופולין."

הראויים לציון:

The Canal מאת לי רורק (Melville House Publishing)

"כמו כל יצירה מודרנית-עכשווית, גם התעלה עוסק בכאן-ועכשיו: בחוסר האפשריות של הקיום האנושי בכלל ובחיי היום יום המייגעים בפרט.. אך יותר מכל עוסק הרומן התעלה בשעמום, כאחד הסממנים והמחוללים הגדולים ביותר של המודרנה."

היער של קלרה מאת ג'ני ארפנבק (כתר)

"כתיבתה הייחודית של ארפנבק ניחנת בפיוטיות מפליאה השומרת עם זאת על מבנה מוזיקלי נוקשה רווי בחזרות ובוואריאציות קלות (ממש כמו פוגה), עוברת לעברית ביעילות בזכות תרגומה הנפלא והקולח של טלי קונס."

Mygale מאת תיירי ג'ונקה (Folio)

"רומן מתח קצר המשלב באפקטיביות שלוש עלילות העוסקות ביצרים קדומים כמו אלימות, קינאה, דחף לנקמה, בשילוב עם יצרים מודרניים יותר כמו טראנסקסואליות, ומניעים סדיסטיים.."

דקה דומייה מאת זיגפריד לנץ (מחברות לספרות)

"מפתה לקרוא את דקה דומייה כסיפור אהבה אסורה בין מורה בוגרת ותלמיד צעיר, רומן שדינו מיתה. אולם לנץ לא מאפשר לנו להתמסר בקלות לקריאה פשוטה שכזו. במהותו, דקה דומייה הוא רומן חניכה הנמסר מנקודת מבטו של הנער כריסטיאן. בתוך המבט של כריסטיאן מקופלים התשוקה והאיווי לדעת, להבין, ליצור לעצמו זהות."

C מאת תום מקארתי (Knopf)

"C איננו מסוג הרומנים המתמסרים לקוראיהם. הקריאה ברומן, ובמאה העמודים הראשונים שלו ביתר שאת, כמוה כצליחה של תעלת מים עמוקים שעה שגלים חזקים דוחפים אותך חזרה אל חוף המבטחים, אל נקודת ההתחלה. אולם משצלח את מאה העמודים הראשונים, מוצא הקורא את עצמו בלב ים, מתמסר לזרמים הסוחפים אותו עמוק ועמוק יותר אל תוך הנראטיב המהפנט של הספר."

כלבים שחורים מאת איאן מקיואן (עם-עובד)

"כלבים שחורים הוא ניסיון להשתחרר מרוחות העבר. זוהי כרוניקה של התאהבות ושבר, סיפור חייהם של זוג אידיאליסטים בריטים, ברנרד וג'וּן טרמיין, שנפגשו בשלהי מלחמת העולם השנייה, והתחתנו ב1946, כשברקע אירופה שבורה והרוסה מחד אך גם חדורת חלומות ותקוות לעולם חדש, מאידך."

The Loft מאת מרלן האוסהופר (Quartet Books)

"Loft הוא רומן קצר עם עלילה פנימית עשירה. על אף שהוא די חומק מהגדרה, ניתן לסווג את הספר כרומן פסיכולוגי על גבול האקזיסטנציאליסטי."

פרסי התנחומים:

The Life and Opinions of Maf the Dog, and of His Friend Marilyn Monroe מאת אנדרו אוהגן (Houghton Mifflin Harcourt)

"ספרות טובה היא עולם בפני עצמה. היא לא זקוקה לעולם החיצוני, ל׳מציאות׳ כדי להישען עליה. היא בוראת עולם משלה, עם חוקים וכללים משלו, ובכל עמוד ועמוד היא מתחזקת את העולם הזה ונופחת בו רוח חיים. חייו ודעותיו הוא מקרה הפוך לגמרי.."

Lobster מאת גיום לקבלה (Dedalus)

"לובסטר מוגדר ע"י המו"ל הבריטי כמעשייה סוריאליסטית אנטי-אגדית. לשמות התאור האלה ניתן אף להוסיף 'נובלה דקדנטית' (מדובר, בכל זאת, בסיפור אהבתם הבלתי אפשרית של לובסטר, סרטן חסר חוליות, ואנג'לינה, אישה צעירה)."

Ravel מאת ז'אן אשנוז (New Press)

"ראוול מאת ז׳אן אשנוז נע על התפר הדק מאוד שבין ביוגרפיה וספרות יפה (fiction)."

New Finnish Grammar מאת דיאגו מאראני (Dedalus)
"דקדוק פיני חדש הוא אחד הספרים המעניינים שיצא לי לקרוא השנה. הקריאה בו דומה אמנם לתנועתה של שוברת קרח המפלסת את דרכה בינות לקרחוני השפה, אך התגלית שבהתמדה בקריאה בספר זה, כמוה כלמידת שפה חדשה, כואבת ומעשירה בה בעת.."

אם קרא..

2011-12-29T01:44:00.000-08:00

אם קרא בספרים, הרי שקרא כדי למצוא את עצמו בין הדפים. ומכל הספרים שקרא, היו אהובים עליו במיוחד הספרים בהם קרא על קוראים אחרים, הקוראים בספריהם של אחרים. בתוך המבוך הזה יכל לבלות במשך שעות, לטעום טעמים זרים, להאזין לצלילים לא מוכרים, לשקוע בתמונות של ציירים עלומי שם.

שכן הקריאה הייתה עבורו תהליך של התמלאות והתרוקנות. כשקרא את השורות, נבלעו האותיות בתוך עיניו, נעו בין אישוניו עד שמצאו מפלט במקום חשוך, עמוק בתוך עצמו. כמו גאות ושפל, נעו גלי המלים אל תוך תוכו, מילאו את מערותיו הנסתרות ביותר, רק כדי לסגת במהרה, להותירו ככלי ריק, חלול.

מר כאב

2011-12-27T08:10:00.000-08:00

 !You are entering a world of pain

ביצירתו  של הסופר ומשורר הצ׳יליאני רוברטו בולניו נתקלתי לראשונה לפני כמה שנים,  במאמר ביקורת שקראתי על ספרו 2666 במהדורה האנגלית של עיתון ההראלד טריביון  הבינלאומי. 

הייתי חולה באותו יום וניסיתי להסיח את דעתי מן החום והלאות  שפקדוני באמצעות הקריאה בעיתון. 

לא בכדי, נקשרו הרומן הדיסטופי הזה, עמוס  הסמלים המיסטיים והדימויים הייחודיים לבולניו, ודמותו של הסופר יחד איתו, עם מצב רוחי ההזוי באותו יום (חמקמקותה של תפישת המציאות ניכרת במיוחד בימים טרופי דעת אלו, כשהגוף והדַּעַת [אני מעדיף לא לדבר על נֶפֶשׁ]                                                              מאחדים כוחות נגד בעליהם).

רוברטו בולניו פירסם בחייו 12  רומנים, וכן מבחר גדול של סיפורים קצרים וספרי  שירה (למעשה החל לכתוב  ולפרסם יצירות פרוזה רק בעשור החמישי של חייו.) בעברית ראו אור עד כה שלושה  מספריו: נוקטורנו בצ'ילה, כוכב רחוק ובלשי הפרא, כולם בהוצאת עם-עובד.

בעשור האחרון, זכו הרומנים של בולניו לעדנה מיוחדת בעולם המערבי. בזה אחר זה, תורגמו יצירותיו המאתגרות לאנגלית החל משנת 2003, שנת פטירתו של בולניו, וביתר שאת משנת 2007.

There are explanations for everything...except the inexplicable

אל הנובלה הקצרה Monsieur Pain (מסייה פיין, או מר כאב, אם תרצו..) נתוודעתי רק לאחרונה..

הנובלה ממוקמת בפריס, בשנת 1938, ונמסרת מנקודת מבטו של פייר פיין, מטפל באמצעות מזמריזם, שיטת טיפול שרווחה במהלך המאה התשע-עשרה וסברה שניתן לטפל בטראומות ולהשיב את האיזון לגוף באמצעות שליטה במערכת הנוזלים בעלי משיכה מגנטית. הנה כך שוטח בולניו בפני קוראיו הסבר ממצה למדי של רזי תורת המזמריזם:

Illnesses,  all of them, are produced by nervous disorders. Disorders that have  been engineered, coolly planned in advance, but by whom? By the patient,  the environment, god or Destiny, what does it matter?... Hypnotism should  reverse the process and bring about a cure. Should make it possible to  forget, in other words. 

בתחילת הנובלה, נקרא מר פיין לסייע בריפויו של סזאר ולחו, משורר פרואני שלקה בתסמונת תמוהה: הוא איננו מפסיק לשהק. קול פנימי מזהיר אותו מלחדור לעולמו של הפציאנט שלו, אולם הוא אינו נענה לתחושה מוקדמת זו:

An extraordinary malaise was lurking in the most trivial details. I believe I sensed the danger, but had no notion of its nature
 
לא רק האינסטינקט הבריא של מר פיין עומד לרשותו. כמה גורמים נוספים מונעים ממנו לבצע את מלאכתו: שני ספרדים גבוהי קומה מציעים לו שוחד בתמורה לכך שיסיר את ידיו מהטיפול בחולה, ובמהרה מוצא עצמו גיבורנו משוקע בתוך עולם סיוטי, אבסורדי, הזוי ונטול היגיון.

***

Human nature is unfathomable

מההיכרות המועטה שהספקתי עד כה לערוך עם קורפוס הספרות העשיר שהצליח הסופר להעמיד בחמישים שנות חייו, ניתן לומר כי יצירתו (כמו יצירותיהם של סופרים גדולים שקדמו לו, אדגר-אלן-פו, קפקא ובורחס למשל,) על אף שהיא עוסקת בפינות היותר נידחות ואפלוליות של החיים - מצליחה להאיר, גם אם באופן מְרֻמָּז, על החיים ככלל ועל העולם בו אנו מתנהלים בפרט. 

העולם המתואר בספרות של בולניו הוא לעיתים קרובות קפקאי.. תחושה חזקה של אי-מציאות, או לפחות של מציאות חמקמקה, רווחת בכל אחד ואחד מעמודי יצירותיו.

על אף שמסייה פיין מוגדרת רשמית כמותחן נואר או רומן-מסתורין, חשוב לציין  שבולנו משתמש בהגדרות אלו כמסגרת לסיפורו בלבד: אם יש 'מסתורין' במסייה פיין,  הרי שהוא מלווה את העלילה כמסך עשן ואיננו בא לידי פיתרון בסופה של  העלילה. למעשה, הדמות הראשית, והקורא הנאמן עימו יחדיו, אינם נעשים 'חכמים  יותר' בסוף הנובלה משהיו בתחילתה. מבחינה זו, ניתן לומר שהנובלה שלפנינו  פועלת במישרין כנגד הז'אנר, חותרת תחתיו או מעמידה כנגדו מראה מסמאת (האין  זה תפקידה של כל 'ספרות גדולה', לערער על יסודות האמנות עצמה?)

במכאוביו, סומאו עיניו

2011-12-25T07:06:00.000-08:00

אלמלא חיפשה דונה מאריה ד'אוולוס מעט חום במיטתו של גבר אחר, ייתכן שלא היה מוצא דון קרלו ג'זואלדו* את מקומו בין גדולי המלחינים האיטלקים.

את היצירה הגדולה ביותר שלו, כך נהג לומר שנים אחרי היום העקוב מדם, כתב על מצעי הכותנה הלבנים בדמם של צמד קורבנותיו.

רצה הגורל ויום אחד הביא רב המשרתים לידיעת אדונו שבהיעדרו של זה האחרון, נוהגת הגברת לארח גברים בפאלאצו.

מנקודה זו, החלו חייו של ג'זואלדו לסטות ממסלולם הישר, ואולי טוב שכך..

לא שריצה תקופת מאסר כלשהי בגין מעשיו, שומו שמיים. כבן אצולה היה חסין  מהַעֲמָדָה לְדִין (הרי לא יעלה על הדעת שנסיך וֶנוֹסה ירצה את עונשו בתא כלא עם אחרון פְּשׁוּטִי העם). 

עם זאת, מתוך חשש לנקמה, פרש זמן מה לאחר הפרשייה לטירתו שבמחוז פרארה, שם קיווה למצוא השראה בין מוזיקאים ומלחינים. 

והנה זה פלא, עוד לא יבש דמם של זוג האוהבים וכבר העלה על הכתב את ספר המדריגלים הראשון שלו. 

השבחים לא איחרו לבוא, אך טעמה המר של הבדידות פשה בחייו של ג'זואלדו. רק ביצירותיו השמיימיות מצאה נפשו ישועה.

 שעות ארוכות היה מתענג על הצלילים שהפיקו ידיו, ולעונג שסיפקו לו לחניו היה רק יריב אחד: מכתבי הנאצה שכתב לאשתו השניה, לאונורה ד'אסטה, שהדירה את רגליה מטירתו של הרודן זמן קצר אחרי נישואיהם.

בערוב ימיו, נהג לבקש ממשרתיו שילקוהו, יש אומרים כדי לכפר על מעשיו. ברגעי האקסטזה אליהם הגיע בזכות הייסורים, היו עולים לנגד עיניו דימויים מילדותו: אימו, אַחְיָנִיתו של האפיפיור פיוס הרביעי, רכונה על רקמתה, טווה חוטי אַרְגָּמָן, מאזינה לבנה הקטן פורט על מיתרי הלָאוּטָה.

* מלחין איטלקי שפעל בתקופת הרנסאנס. רצח את אשתו ומאהבה.

שאלה של אמא יהודייה

2011-12-23T08:52:00.000-08:00

שי קטן לחנוכה, הנה קטע מתוך התרגום העברי של הספר 'שאלת פינקלר', מאת הווארד ג'ייקובסון, זוכה פרס בוקר לשנת 2010, שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת כתר. מתרגם: יותם בנשלום. עורכת: לי עברון ועקנין:

אלמלא נישאה לליבור, לפחות על פי הפולקלור המשפחתי, הייתה מלכי הופמנשטאל נעשית ללא ספק פסנתרנית קונצרטים מצליחה. הורוביץ שמע אותה מנגנת את שוברט בחדר אורחים בצ'לסי ודיבר בשבחה. היא ניגנה את היצירות כפי שראוי לנגנן, כך אמר, כאילו ששוברט מאלתר אותן תוך כדי נגינה – אימפרוביזציות מלאות רגש שמאחוריהן טון אינטלקטואלי מוקפד. משפחתה הצטערה על נישואיה לליבור מסיבות רבות, והעדרם של טון אינטלקטואלי ושל חינוך ראוי, העגה העיתונאית ההמונית שבפיו והחברים שאיתם התרועע לא היו מן הפחותות שבהן, אך יותר מכול הצטערה על העתיד המוזיקלי שהשליכה מלכי מאחורי גווה.

"אם את חייבת להתחתן, למה לא עם הורוביץ?" שאלו אותה.

"כי הוא מבוגר ממני פי שניים," השיבה להם מלכי.

"אתם יכולים לשאול אותי כבר למה אני לא מתחתנת עם שוברט."

"מי אמר שבעלך לא יכול להיות מבוגר? מוזיקאים חיים לנצח. ואם הוא ימות לפנייך, נו טוב..." "הוא לא מצחיק אותי," אמרה. "ליבור מצחיק אותי."

היא יכלה להוסיף שהורוביץ כבר נשוי לבתו של טוסקניני.

וששוברט מת מעגבת.

מעולם לא התחרטה על החלטתה. לא כאשר האזינה להורוביץ מנגן בקרנגי הול – הוריה מִימנו לה נסיעה לאמריקה כדי שתשכח את ליבור וקנו לה כרטיסים לשורה הראשונה כדי שהורוביץ לא יחמיץ אותה – לא כאשר צבר ליבור מוניטין מסוימים ככתב בידור ונסע בלעדיה לקאן, למונטה קרלו ולהוליווד, לא כאשר שקע באחד מן הדיכאונות הצ'כיים שלו, אפילו לא כאשר מרלן דיטריך, שלא הכירה בקיומו של אף אזור זמן פרט לזה שלה, התקשרה אל דירתם בלונדון משאטו מרמונט בשלוש בלילה, קראה לליבור "חומד" וייבבה מבעד לשפופרת.

ובמקור:

Had she not married Libor, or so the family mythology had it, Malkie Hofmannsthal would in all likelihood have gone on to be a successful concert pianist. Horowitz heard her play Schubert in a drawing room in Chelsea and commended her. She played the pieces as they should be played, he said, as though Schubert were inventing as he went along - emotional improvisations with a bracing undernote of intellectuality. Her family regretted her marriage for many reasons, not the least of them being Libor's lack of intellectuality and breeding, his low journalistic tone, and the company he kept, but mostly they regretted it on account of the musical future she threw away.

'Why can't you marry Horowitz if you have to marry someone?' they asked her. 'He is twice my age,' Malkie told them.

'You might as well ask why I don't marry Schubert.'

'So who said a husband can't be twice your age? Musicians live for ever. And if you do outlive him, well . . .'

'He doesn't make me laugh,' she said.

'Libor makes me laugh.' She could have added that Horowitz was already married to Toscanini's daughter.

And that Schubert had died of syphilis.

She never once regretted her decision. Not when she heard Horowitz play at Carnegie Hall - her parents had paid for her to go to America to forget Libor and bought her front-row seats so that Horowitz shouldn't miss her - not when Libor won a measure of renown as a show-business journalist, travelling to Cannes and Monte Carlo and Hollywood without her, not when he fell into one of his Czech depressions, not even when Marlene Dietrich, unable to figure out the time anywhere in the world but where she was, would ring their London apartment from the Chateau Marmont at three thirty in the morning, call Libor 'my darling', and sob down the phone.

* מי מכם שרוצה לקרוא עוד קצת על 'שאלת פינקלר' מוזמן לקרוא את הפוסט המלא כאן.

לקראת סוף השנה: מחשבות על הספר ועל הספרייה

2011-12-19T02:48:00.000-08:00

Of course anyone who truly loves books buys more of them than he or she can hope to read in one fleeting lifetime. A good book, resting unopened in its slot on a shelf, full of majestic potentiality, is the most comforting sort of intellectual wallpaper" David Quaimen

לקראת סיום השנה האזרחית, כמה מחשבות על הספר ועל מקומו על מדפי הספרים שבביתו של הקורא. 

בניגוד לאמור לעיל, ולמה שכתבתי כאן שנה שעברה, את השנה הזו אני חותם עם הישג: השנה אני גאה לומר שאת רובם המכריע של הספרים שקניתי הבאתי אל נגד עיני ואף קראתי..

למעשה, השנה אף 'הגדלתי לעשות', שכן ישנה אפשרות סבירה ביותר שאף קראתי יותר ספרים שלא זכו למחסה בספרייתי הפרטית השנה מאשר כאלה שכן זכו לו..

לא, לא מדובר בספרים ששאלתי מחבר או מהספרייה הציבורית (כביבליומן - מלשון מאניה - אני מתנגד נחרצות לכל אקט של השאלה או שאילת ספרים.. אם ספר מספיק מעניין אותי כדי לקרוא בו - או אף רק לחמוד בו - הרי שחובה עליו שגם ימצא מקום של מישכן קבע בספרייתי..) אלא, בחזרה לענייננו, בספרים שליקטרתי (מלשון לקטור, קורא) עבור הוצאות ספרים ישראליות..

בהקשר זה, הנה כמה דברים יפים שאלברטו מנגל - שעל ספרו יומן קריאה, כתבתי כאן לאחרונה - כותב על 'אמנות השאלת הספרים':

I feel uncomfortable having other people's books at home. I want to either steal them or return them immediately. There is something of the visitor who outstays his welcome in borrowed books. Reading them and knowing that they don't belong to me gives me a feeling of something unfinished, half enjoyed. This is also true of library books

***

על אמנות אחזקת הספרייה

"יש דרכים רבות לסדר את הספרייה. האינטלקטואלים מחלקים את הספרים לפי נושאים, המתודיים מעדיפים לסדר לפי האלף-בית או באופן כרונולוגי. האובססיביים ינסו בכל כוחם לגשר בין שתי השיטות הנ"ל. המפוזרים יניחו את הספרים בערבוביה, בלי כל חשיבות למיקום ולסדר. ויש גם את אלה שמעמיסים, בונים ערימות, מגדלים של ספרים, מבלי לפתוח אותם ולקרוא בהם אי פעם: אלו האספנים, שצוברים ספרים. האסתטיקנים מסדרים לפי גודל ומידה, לפי שם ההוצאה, או לפי צבע הספר: ורודים מצד אחד, לבנים מצד שני." 
אלייט אבקסיס, מתוך ספרה האחרון, "הרי את מותרת לכל אדם"

אם לשוב לרגע לפוסט הסיכום של שנת הקריאה ד'אשתקד, הרי שבכל הנוגע לספרים ולספריות, הסדר חשוב לא פחות מהכמות..  

כמה?  זו שאלה שכל קורא שואל את עצמו מידי פעם.. כמה ספרים יש בספרייתי? כמה מהם  בעברית וכמה באנגלית? כמה מהם קראתי בכלל? כמה קראתי מכריכה לכריכה וכמה  נותרו עם סימניה נעוצה בליבם? כמה עמודים היו ברומן המתח הזה שקרץ לי? כמה כמה כמה?  

כמה ספרים זה יותר מידי? איזה מחיר לא הייתם משלמים עבור ספר שחשקה בו נפשכם? ובאיזה מחיר הייתם מרימים אפילו ספר שיכולתם בקלות גם לוותר עליו.. 

מבלי להיכנס למספרים מדוייקים (לא  יהיה זה נאה מצידי להרחיב ולספר על יכולות הקריאה שלי.. מה גם שאני קורא  די איטי!) רק אוסיף ואומר כי אם הייתי מחליט, בתחילת השנה האזרחית שהנה  כמעט הסתיימה,  להשתתף באחת מתכניות הקריאה הרבות שניתן למצוא ברחבי הרשת  (מועדוני '50 ספרים בשנה' למניהם), הרי שהייתי עומד בגבורה במשימה, ועוד  היו נותרים לי כמה ספרים נותרים, כעודף.. 

"It is in the homes of the idlest men that you find the biggest libraries״. Seneca

השנה, כאמור, גדלה ספרייתי רק בכמה עשרות כותרים.. רובם מצאו מקום בסמיכות לאחיהם ואחיותיהם, בקומות העליונות של הספריה, הרחק מידו המשגת של בייבי אטלס, שעשה את צעדיו הראשונים בשלהי הקיץ האחרון ומאז סימן לו אתגר: להפר את ה'סדר' ששורר בקומות הנמוכות של הספריה, בגובה עיניו ורגליו (בין תחביביו השונים של בייבי אטלס: להחביא  צעצועים קטנים בין ומאחורי כריכות הספרים ואח"כ לגלות אותם מחדש, תוך שהוא מפזר לכל עבר את הספרים שעומדים בדרכו - מה שגורם לבלאגן נוסף בספרייה המבולגנת גם כך.. לגדר את הספריה ולמנוע ממנו גישה אל היכלות הידע האנושי יהיה אקט ברברי מידי מצד הוריו.. הרי איך יחכים העולל אם לא תתאפשר לו גישה מיידית ובלתי אמצעית לספרים ההולכים ומצטברים בספריה בערימות, למורת רוחו של אימו..?)

ובעצם, כמה ספרים בספרייה זה יותר מידי? 

כמה ספרים מעידים על למדנותו של בעליהם וכמה על אספנות כפייתית מידי מצידו? השנה נוספו לספרייתי כשלושים עד ארבעים ספרים בערך.. מספר קטן למראית עין.. כאמור, השנה הגבלתי את עצמי רק לספרים 'טובים', ו(כמעט ש)לא נסחפתי לרכוש ספרים שאני יודע מראש שאין הרבה סיכויים שאפתח ואקרא בהם.. 

אבל, כשחושבים על זה, מהו בעצם ספר (טוב)?

ספר טוב הוא ספר שמותיר משקע.

ספר טוב הוא ספר שאיננו מציג דמויות ונסיבות 'גדולות מהחיים', אלא כזה שעלילתו מהימנה דיו כדי ליצור בתוך עולמנו עולם נוסף, קביל ואמין..

ספר טוב הוא ספר שסך כל המילים המרכיבות אותו גדול יותר מהעלילה אותה הן מבקשות לתאר בפני הקורא.. אביא ברשותכם דוגמא: ספר שלא ניתן לדלות ממנו ציטוט, ואם לא ציטוט הרי מחשבה, או הרהור.. דבר מה שיאמר משהו חדש על החיים, יאיר איזו פינה חשוכה בהם או יבאר דבר מה שלא ממש היה ברור עד כה - ספר שכזה יכול בהחלט להיות מהנה ולהפוך לבן לוויה חביב במשך מספר ימים או שבועות (תלוי בקצב הקריאה שלך..) אך רוב הסיכויים שיישכח כלעומת שהופיע בחייך, דווקא משום שלא הצליח להשאיר משקע..

ספר נועד לקריאה. על כך אין (כמעט) עוררין. אך ספר הוא גם חפץ נוי. ספר הוא מוצר אסיף (מלשון לאסוף.. האם יש מינוח טוב בעברית לcollectible?) ולא יעזור בית דין.. הכריכה חשובה בדיוק כמו התוכן, אם לא יותר.. הכריכה היא הדלת או השער מבעדו מציץ הקורא אל הנסתר, אל החבוי, אל קודש הקודשים.. על כן החשיבות של אמנות סידור הספריות..

כמה פעמים מצאנו את עצמנו, במהלך שיטוט חסר אונים בחנות הרהיטים איקאה תוהים לגבי התוכן שבספרים הרבים המעטרים את מדפי הסלונים המלאכותיים (האם שימשו דפיהם הריקים חומר טוב לתבערה בשרפה שבפרצה בסניף נתניה, במהלך חול המועד של פסח השנה? תמהני..) 

מחשבות אלו ועוד כמה, שעוד לא העליתי על הכתב, פקדוני כאמור לקראת סיומה של השנה האזרחית 2011.

The sound of language

2011-12-11T11:54:00.000-08:00

אחד הסיפורים שנקשרו בדברי ימיה הקולוניאליסטיים של בלגיה מספר שהמלך ליאופולד השני, שבין נתיניו האמוללים מצאו את עצמם, בין השאר, ילידי קונגו, ביקש שייערך שם ניסוי על ילדי המקומיים: כמה תינוקות נלקחו מאימותהם ברגע שנולדו וגודלו ע"י אחיות שנתבקשו לא לדבר עם התינוקות המטרה הייתה לבדוק כיצד יתקשרו התינוקות ביניהם ועם האחיות ללא שפה משותפת. התינוקות לא שרדו ללא היכולת לתקשר 

Language is our mother, and it is through language that we come into this world 
Diego Marani, New Finnish Grammar

יכולת הדיבור, והשפה שבאמצעותה זו באה לידי ביטוי, הן שמוציאות אותנו באחת מתוך הרחם האימהי, קושרות אותנו אל העולם באמצעות קשרי-קשרים, ויוצרת בינינו ובין בני האדם המקיפים אותנו מערכת מורכבת של מחויבויות הדדיות.

ואולם, אם יכולת הדיבור היא אמצעי התקשורת בין בני אדם, מה קושר את האדם למקום בו נולד וגדל? עד כמה מעגנת השפה את האדם למקום בו היא נהגית? עד כמה קשורה זהותו של אדם לשפה עליה התחנך ובה למד לארגן את מחשבותיו?

***

ספרו של דיאגו מאראני, דקדוק פיני חדש עוסק בשאלות אלו, וברבות אחרות. מאראני, סופר, עיתונאי ומתרגם איטלקי שעובד במכון למולטילינגואליזם של האיחוד האירופאי (כן, יש ברי מזל שזו הגדרת התפקיד שלהם) אף המציא שפה, יורופאנטו, השואלת מילים ממגוון רחב של שפות אירופאיות.

נקודת  הזמן בה מעוגנת העלילה היא שנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השניה. את  הנוף האירופאי זרוע ההרס מאכלס ערב רב של דמויות תלושות ופגועות, חסרות  זהות ומוכות בבלבול..  

Without memory, no man can live

הגיבור  שלנו, מאסימיליאנו ברודאר, איטלקי פצוע מלחמה שלקה באמנזיה קשה, מוצא את עצמו על סיפונה של הסירה טובינגן, שיצאה לדרכה מצפון אפריקה, דרך טריאסט, איטליה, בדרכה  לגרמניה, כשעל סיפונה חיילים פצועים ופגועים מוחית, וכן צוות רפואי הכולל  אחיות ונוירולוג, ד״ר פטריק פריארי, גרמני ממוצא פיני, החולק את הנראטיב עם  המטופל שלו.

בין הנוירולוג הפיני והפצוע נקשר קשר אמיץ: הרופא, שמאמין שמטופלו גם הוא פיני (מאסימיליאנו נמצא חסר הכרה כשהוא לובש מעיל שבדשו שמו של חייל פיני, סמפו קריילנן), נקשר למטופלו  וכופה עליו, מבלי משים, זהות חדשה, בכך שהוא מלמד אותו לדבר בשפה הפינית:

The language which the doctor believed to be buried somewhere in my damaged brain was also his [...] Doctor  Friari felt that in some abstract way we both belonged to the same  world. We were bound together by some mysterious link, some bond which  was not to do with blood, but which resonated in the sound of language.

תחילה, מאסימיליאנו שרוי במצב 'בראשיתי' למדי. רוחו כטאבלה ראסה; עול העולם השורר בקרבנו והבא לידי ביטוי באמצעות השפה ודיבורה איננו חל עליו:

I could not remember who I was, nor did I have the curiosity to do so.  My thoughts seemed to well up out of nothingness and then sink down  again into the porous soil of my unfocused consciousness. Later on, I  thought back to that sensation almost with regret. For just a few, marvelous days I was untouched by memory, free from recall, released  from pain. I was just a bundle of cells, a primitive organism like those  which peopled the earth millions of years ago.

בדִּיּוּק של מנתח, מאראני מתאר כיצד גיבורו רוכש את יכולות הדיבור ומתחיל לעשות את צעדיו הראשונים בשפה הפינית. תחילה, השפה איננה אוסף של צלילים בערבוביה והאותיות - סימניה של תרבות שנכחדה:

Even the letters, which I thought I knew one by one, which I had the feeling I could write without difficulty, had now become signs without sounds, mute hieroglyphics from some vanished civilization
השפה מרגישה כמו גוף זר בפיו של הדובר, כמו קליפה חלולה:

Those unknown sounds would echo emptily in my mouth and head without leaving anything behind, like an echo dying away gradually

זהו גם מצב מסוכן מאוד של אליאנציה ודיסאוריינטציה:

I was prey to a fear such as I’d never known. I felt that I was sinking, losing all contact with the outer world 

***

How many words were needed to bring a man to life!

בעצת  ד״ר פריאר, סמפו (מאסימיליאנו) נוסע להלסינקי, שם הוא מקווה לגלות את  זהותו. הוא מוצא מחסה בבית חולים לנפגעי מלחמה, שם הוא פוגש את הכומר אולוף קוסקלה, דמות סמכותית נוספת בחייו החדשים (Life is a set of rules. Beyond the rules lies sin, incomprehension, perdition)

הכומר  שוקד עם סמפה על לימוד השפה הפינית, על רזי דיקדוקה, וחושף בפניו עולם  תרבותי עשיר במיתולוגיה. אולם, צל של ספק מעיב על תהליך ההיטמאות שסמפה  עובר בקרב החברה הפינית, שכן; 

A  learnt language is just a mask, A form of borrowed identity; it should  be approached with appropriate aloofness, and its speaker should never  yeaךd to the lure of mimicry, renouncing the sounds of his own language  to imitate those of another. Anyone who gives in to this temptation is  in danger of losing their memory, their past, without receiving anything  in exchange.

ה'כישלון' ברכישת השפה החדשה מיתרגם כאמור בבלבול חמור בזהותו של סמפו, והכאב שבא בעקבות למידת השפה (האין הפסיכולוגיה המודרנית איננה אלא דִּבְרוּר הכאב, מתן דרור וחופש לתחושות המועקה, אותו mal de vivre?)

My lost memory had become my excuse for giving up on life

מה עולה בגורלו של סמפו (מאסימיליאנו)? לא אגלה כאן.. רק אומר שדקדוק פיני חדש הוא אחד הספרים המעניינים שיצא לי לקרוא השנה. הקריאה בו דומה אמנם לתנועתה של שוברת קרח המפלסת את דרכה בינות לקרחוני השפה, אך התגלית שבהתמדה בקריאה בספר זה, כמוה כלמידת שפה חדשה, כואבת ומעשירה בה בעת..

אמא קוראז'

2011-12-04T04:19:00.000-08:00

לעיתים קרובות, במהלך הצפייה בסרטי אקשן, אנו משתאים לגבי הקלות הבלתי  נסבלת בה ממחיזים במאי סרטים את מותם של מאות או אלפי אנשים. שהרי, אם  מאחורי כל אחד מבני האדם נטולי הפנים והשם הנטווחיים בערפל עין מהלך חיים  שלם, אלפי ימים ומאות אלפי שעות עמוסים באירועים מלאי או חסרי חשיבות - אם,  במילים אחרות, אנשים אלו הם בני אדם בדיוק כמונו - כיצד ניתן להציג את  סבלם באופן כה חסר אחריות? מדוע היעלמותם היעלמותם הפתאומית של אנשים אלו  מעל פני כדור הארץ מתקבלת אצלנו בזניחות כה פושעת?

האבסורד  ובמידה מסויימת ׳אי ההיתכנות׳ שמאחורי רעיון המוות - כיצד ניתן אף לדמיין  את סופו של משהו כה מורכב כמו החיים האנושיים? - נעשים משמעותיים הרבה יותר  כשאדם נהפך להורה, כלומר כשהוא נדרש לראשונה בחייו להעניק חיים.

במשך  רוב ימי חיינו אנו מטפחים ומזינים מין תחושת ייחוד אגואיסטית הבאה לידי  ביטוי לעיתים קרובות בהפגנה של קהות רגשית לגורלו של הזולת. ׳מעגל הדאגה׳,  אם הוא קיים, מתחיל בעצמך, ועובר דרך חברי משפחתך וחבריך הקרובים.. גורלם  של זרים איננו ׳עולה על הפרק׳ אלא בשיחות חולין (שמעת על הבן של _____?  אשתו של _______ מתה אתמול מסרטן..) או מעל מרקע  הטלוויזיה המשדרת אסונות ואוגדן העושים עלינו רושם עמוק אך נשכחים לעומת  שנרשמו במוחותינו הקודחים.

ואולם, כשאדם מעניק לראשונה חיים, ונקרא בכל  שעה ושעה מרגע הולדת בנו או ביתו להמשיך ולנפוח בזה העולל עוד ועוד חיים  (עד שנדמה לעיתים כי חייו-הוא הולכים ומצטמצמים, או לפחות נעשים הרבה פחות  מוחשיים, הרבה פחות ממשיים) - רק כשאדם מעניק חיים הוא מסוגל להתחיל ולהבין  את גודל ההרס והזוועה שמאחורי מותו של אדם, ולו אדם אחד בלבד.
 
זוועה  זו ניכרת בכל אחד ואחד מעמודי ספרה של אן-דופין ג׳וליאן, שתי טביעות רגל קטנות על החול הלח (במקור, בצרפתית Deux petits pas sur le  sable mouillé).
*** 

אמא קוראז'
 
כמה כוח נדרש לנו כדי להתמודד עם מצבים יוצאי דופן, מצבים מיוחדים שזורקים אותנו באחת משגרת היומיום שלנו, על כל המשברים הקטנים, הכעסים, המתחים שלעיתים קרובות מאפיינים אותה?

אן-דופין ג׳וליאן, אם צעירה (בת 32), עיתונאית במקצועה, מגלה יום אחד שביתה תאיס, שבקרוב ימלאו שנתיים ליום הולדתה, חולה במחלה גנטית נדירה וחשוכת  מרפא; לויקודיסטרופיה מטאכרומטית (leucodystrophie métachromatique), מחלה  ניוונית המתבטאת בנזק מוחי מתקדם כבר בגיל הינקות ומביאה  לרוב למוות בסביבות גיל 3-5 שנים.
אן-דופין ג'וליאן ובעלה לואיק
התוצאה היא ממואר מרגש, מעין 'יומן מחלה' הנמסר בגוף ראשון ומתאר את  התמודדותה של הסופרת, אם צעירה לשלושה ילדים, עם 'הבלתי נתפס'.

זמן קצר אחרי שאן ובעלה, לואיק, למדים על מחלתה של ביתם תאיס, אן מביאה לעולם ילדה נוספת בשם אזיליס, שגם היא, מסתבר מהר מאוד, חולה באותה מחלה סופנית בה חולה תאיס.

המספרת ובעלה עוברים יחד עם שתי בנותיהן תהליך ארוך ומייגע של טיפולים בבתי חולים וזוכים ליווי רפואי ופסיכולוגי צמוד, וכן לתמיכה מצד חבריהם הקרובים ומשפחותיהם.

מצבה הרפואי של תאיס מידרדר לאורך  הספר במהירות בלתי נסבלת: תחילה היא מאבדת את היכולת ללכת ולשבת; אח"כ חוש הראייה והשמיעה ויכולת הדיבור שלה אובדים. 
המאבק שמנהלים ההורים הצעירים במחלת ביתם - מאבק שתוצאתו כמו הוכרעה מראש עוד לפני שהחל - מתנהל כאמור בשתי חזיתות: במקביל  לתהליך דעיכתה של תאיס אנו למדים על המאמצים הנעשים לצורך הצלתה של אזיליס התינוקת -  תהליך שנועד להצילה ולפטור אותה מן הנגע של המחלה הגנטית בה היא חולה.

הפרקים בספר קצרים מאוד (5-10 עמודים ולעיתים  קרובות אף קצרים יותר,) מה שמקל מאוד על הקורא. תהליך גסיסתה של  תאיס בת השנתיים והטיפולים הרפואיים שאזיליס בת הכמה חודשים נאלצת לעבור הינם לעיתים קרובות קשים מנשוא; הכאב הכרוך בתהליכים הרפואיים הינו קשה מאוד לעיכול ועל אף הנימה האופטימית מאוד של המספרת, השואבת כוחות מן הצוות הרפואי המסור, מבנותיה החולות, ומקרוביה המושיטים לה כולם יד - על אף כל אלה, הקורא  מוצא את עצמו לעיתים קרובות 'נחנק' במהלך הקריאה, לנוכח הסבל שעוברות  הפעוטות ויחד עימן, משפחתן המורחבת (אחיהן, אימן ואביהן).

הקורא, המלווה את המספרת לאורכו של כל התהליך, מרגע הידיעה ועד לסוף המר, אינו זוכה לרגע של 'מחילה'. אין (כמעט) אף רגע קטרזי אחד בשתי טביעות רגל קטנות על החול הלח: בסוף  הספר, שנתיים אחרי רגע גילוי המחלה, תאיס מתה בייסורים קשים ואילו גורלה של אזיליס נשאר פתוח – הטיפולים שהיא עוברת במהלך הספר  מסייעים אמנם למערכת החיסונית שלה וכיוצא בזה, אך איננו יודעים אם מחלתה  תמוגר כליל והיא בסופו של דבר תינצל, אם לאו..

אמנם, לא מדובר ב'ספרות גדולה', כלומר בספר שנכתב בידו האמונה של סופר: אן-דופין מתארת לעיתים קרובות את התתרחשויות באופן הגובל בסנטימנטליות, הגובלת ברוחניות  ולעיתים אולי אף בנאיבית. אולם, בעוד שהייתם מצפים מנראטיב שכזה  להכיל המון פאתוס (איך אפשר לכתוב על מחלתו של ילדך, על ההידרדרותו האכזרית  אל עבר המוות, מבלי לנקוט ברגשנות-יתר?), הקריאה בספרה של אן-דופין לא יכולה שלא לעורר הזדהות אצל הקורא, בלשון המעטה, ואף לעורר אותו משאננותו ולנערו היטב..

חיים בין עמודי הספרים

2011-11-29T03:34:00.000-08:00

I have no feelings of guilt regarding the books I have not read and perhaps will never read; I know that my books have unlimited patience. They will wait for me till the end of my days
Alberto Manguel
יש אנשים שיכולים להרשות לעצמם לחיות חיים שלמים בין עמודי הספרים, כרוכים סביבם, תקועים בליבם כמו סימנייה. מדובר במתי מעט ברי מזל: אנשי רוח, סופרים, מבקרים או סתם תמהונים שאין להם חיים מלבד לאלו שניתן למצוא בין הדפים..

עבור ברי מזל אלו קריאה חוזרת בספרים אהובים, ובעיקר במרחק של כמה עשרות שנים, כמוה כמפגש עם אהובה ישנה או חזרה למולדת אהובה. זה מפגש שעשוי להכיל גם מעט מסתורין, אך בד"כ הוא מלווה ברוך ובחדוה.

הסופר היהודי יליד ארגנטינה אלברטו מנגל, שמחלק את זמנו בין כתיבה (מנגל כתב כמה עשרות כותרים באנגלית ובספרדית), תרגום ועריכה, והרצאות באוניברסיטאות ברחבי העולם, נמנה ככל הנראה אם כל ה'טיפוסים' שמניתי לעיל..

משך עשרות שנים הוא נע ונד ברחבי העולם, וחי בין השאר בקלגרי שבקנדה, בלונדון, ובפריס.. מאז שנת 2001 הוא חי בעיירה קטנה בחבל פואטו-שראנט שבמערב צרפת, שם הקים בביתו משכן עולם ל30,000 ספריו.

מנגל - שזכה עד כה לעשרות פרסים ושבחים מאוניברסיטאות ומוסדות ספרותיים ברחבי העולם, ושהמסאי והפילוסוף האמריקאי ג'ורג' סטיינר כינה the Casanova of reading - הוא איש אשכולות מהסוג ההולך ונכחד, אינטלקטואל ש'מרגיש בבית' בין עמודי ספריהם של חורחה לואיס בורחס, אותו הכיר אישית, ושל מיגֶל דה סֶרוואנטס בן המאה השש-עשרה.

ספריו הרבים מספור (וקרוא!) של מנגל תורגמו עד כה ליותר משלושים שפות, ביניהן העברית (שניים מספריו של מנגל, אל תוך יער המראות, ותולדות הקריאה ראו אור בהוצאת זמורה וביתן). 

*** 

אל ספרו של מנגל, יומן קריאה (A Reading Diary) הגעתי במקרה ממש, כששוטטתי בין עמודי אתר האינטרנט של חנות הספרים האמריקאית מקנלי ג'קסון, שבין דלתות משכנה שבסוהו, מנהטן, ניו יורק נכנסתי, גם במקרה אולי, בביקורי בארה"ב בסוף קיץ 2008.

יש משהו סיכומי בספר הזה, מעין מבט-על על מהלך חיים מלא של קריאה. מנגל שוטח בפני קוראיו מלוא הידע שצבר במשך עשרות שנים של קריאה וכתיבה. 

יומן קריאה מתמקד בשנים-עשר ספרים שמנגל קרא ככל הנראה יותר מפעם אחת במהלך חייו ושעיצבו את חייו באופן נסתר או גלוי. יחד עם הקוראים, מנגל קורא בספרים אלו שוב, בקצב של ספר בחודש, וחולק עם קוראיו את רשמיו מן הקריאה החוזרת ברומנים (בין הספרים, דון קישוט מאת מיגל דה סרוונטס; זיכרונות מעבר לקבר מאת פרנסואה-רנה דה שאטובריאן; האי של ד"ר מורו מאת ה. ג'. ולס; הרוח בערבי הנחל, ספר הילדים הקלאסי מאת קנת גרהם ועוד ועוד ספרים רבים וטובים שמנגל היה בוודאי לוקח לאי בודד אילו נקלע לשם אי פעם..)

נקודת הפתיחה של הספר קצת עגמומית.. מנגל, כאחרון האדם, מודע לעובדת היותו בן-תְּמוּתָה, ומנצל רגע הגותי זה כדי להעמיד סוג של אנדרטה באמצעות יומן הקריאה הייחודי הזה (הרי, בסופו של דבר, היומן הינו מסמך היסטורי ממדרגה ראשונה העשוי ללמדנו הקוראים דבר מה לא רק על כותבו אלא גם על התקופה בה חי, מידותיה וכיוצא בזה..):

As I begin to glimpse the certainty of an end, I enjoy all the more the things I've grown accustomed to - my favorite books, voices, presences, tastes, surroundings - partly because I know I wont be here forever

עבור מנגל, ככל קורא מנוסה אולי, הקריאה היא אתגר אינטלקטואלי, תהליך של חיבור וחיסור. הקורא, במרוצת השנים, קורא עוד ועוד ספרים, וכך נוצר אצלו, כמו מעצמו, מרבד של הקשרים והיקשים המורכב מאינספור ספרים ועלילות:

Reading sometimes consists of making connections, putting together anthologies

האינטרטקסטואליות היא פועל יוצא של קריאה זו. בלעדיה עלילתו של כל הספר ניתנת להבנה כפשוטה בלבד.. אין עומק, אין נפח, הספר נותר טקסט שטוח:

I could compose a diary made exclusively of fragments of other diaries. This would reflect my habit of thinking in quotations

מה שמוביל את מנגל לשאלה:
Is all reading associative reading?

האם יש דבר כזה, קריאה תמה, נטולת קונטקסט, קריאה שעומדת בפני ובזכות עצמה בלבד?

כמה ממה שהתכוון המחבר לומר עובר דרך הקריאה, מבעד למילים - ומה משקל המטען שהקורא מביא אל הקריאה, השפעותיהן של קריאות קודמות, ניסיון חייו וכו..? מנגל די נחרץ בנושא:
 
We read what we want to read. Not what the author wrote

ואם הקריאה כה 'נגועה', כה מושפעת מקריאות קודמות, כה משופעת בהיקשרים חיצוניים: איך, בכל זאת, מוצא ספר את דרכו לליבנו? איך הוא מצליח לייחד את עצמו בעינינו, להטביע בנו את חותמו, להשאיר סימן?

Perhaps, in order for a book to attract us, it must establish between our experience and that of the of the fiction - between the two imaginations, ours and that on the page - a link of coincidences

ומדוע בעצם אנו קוראים? למה משמשת לנו הקריאה, תהליך בלתי נגמר זה של חיפוש ותהייה? 

בתום קריאת ספר אנו נותרים עם ריקנות שקשה לתאר.. ריקנות שניתן למלאה רק באמצעות קריאה נוספת, וכך חוזר חלילה.. התהליך הבלתי נגמר הזה של רעב ושובע, חיפוש ומציאה, הוא תהליך מעגלי שתחילתו וסופו זהים: 

Maybe this is why we read, and why in moments of darkness we return to books: to find words for what we already know

מנגואל בספרייה שלו
ובכל זאת - על אף שתחילתה של כל קריאה סופה של קריאה קודמת - ישנם ספרים שהם 'גדולים מהחיים'; שאין להם אף אח ורע..

אלו ספרים שעלילתם או המסר שזו מכילה, נשגבים מהבנת הקורא בן זמנם. כאלה הם 'ספרי העל' של התרבות המערבית: התנ"ך, אם תרצו, או הקוראן והברית החדשה; ואם נפנה אל 'ארון הספרים החילוני' הרי שנמצא שם את דון קישוט של סרוונטס, החטא ועונשו של דוסטוייבסקי, המכתבים של ואן גוך,  האודיסיאה של הומרוס, מובי דיק של מלוויל.. ויש עוד אינספור דוגמאות. 

גיבורי הרומנים האלה, או שמא האופוסים הללו, גם הם דמויות בלתי נתפשות, ,גדולות מהחיים': 

Perhaps the great literary characters are those few who will always escape our full understanding 

***

מה נותר, אם כן, מהספר? מה נותר מהקריאה? לאחר שקנינו, צברנו, קראנו, קרענו, מה נותר מבליל העלילות וומרבבות הגיבורים ואנטי-גיבורים שחלפו תחת עינינו?

באיזשהו שלב, אומר מנגל, הופכים הספרים והקריאה בהם לחלק בלתי נפרד מהחיים.. הפיקטיבי מתערבב עם הממשי (עד כמה שהמציאות שאנו חיים ממשית היא..) והחיים, או אם תרצו המציאות, נלכדת בין עמודי הספרים:

I'm in my library, surrounded by empty shelves and growing columns of books. It occurs to me that i can trace all my memories through these piling up volumes

או אז, הופכים החיים הממשיים לחלק מן הספר הנקרא, והספר הנקרא - בתורו - הופך לחלק ממשי מהחיים

ובפינת הספר לילד

2011-11-21T11:52:00.000-08:00

I Want My Hat Back contains more pace, wit and charm than anything on the Man Booker Prize shortlist - Book Seller Crow

נו עם שבחים שכאלה איך יכולתי למנוע מעצמי עותק של I Want My Hat Back?

מה גם שרשימת המועמדים לפרס הבוקר של 2011 באמת היתה מעוררת פיהוקים במיוחד השנה..

אז כמובן שמיהרתי לרכוש את ספר הילדים עם השם המבטיח..

I Want My Hat Back הוא ספר מאויר לילדים מאת ג'ון קלסן, גרפיקאי ומאייר צעיר מקליפורניה שעד 2011 אייר בעיקר את ספריהם של סופרים אחרים.. השנה הוציא ספר ילדים קצרצר על דוב שיוצא למסע בעקבות הכובע האבוד שלו.

התוצאה? נו טוב, אני לא יודע עד כמה השבחים הנ"ל מוצדקים, אך מדובר בספר ילדים חביב למדי.. הנה כמה תמונות מתוך הספר:

מוזיקה זרה

2011-11-18T11:41:00.000-08:00

על אף שספרו של ז'אן אשנוז, אני הולך מפה (Je m'en vais, תירגם מצרפתית דורי מנור) זוכה פרס גונקור לשנת 1999, ראה אור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות לפני כמה שנים טובות, אשנוז הוא סופר צרפתי לא מוכר מידי במחוזותנו, דומני.

את העוול הזה באה כעת לתקן הוצאת סמטאות ספרים הצעירה, שהביאה החודש לקורא הישראלי את לרוץ, סיפורו של האצן הצ'כי אמיל זטופק, אלוף אולימפי בריצות למרחקים, ובהמשך מבטיחים שם לדלוור גם את ראוול, ביוגרפיה נוספת המלווה את המלחין הצרפתי בשנותיו האחרונות.

עבדכם הנאמן, שקרא את הרומן שקדם לראוול, Au piano, הרומן האחד-עשר במספר של אשנוז, לא חיכה לתרגום העברי ומיהר ורכש לעצמו את הביוגרפיה האחרונה בתרגומה האנגלי, וטוב עשה. 

***

No one knows whether he ever loved, amorously, anyone - man or woman - at all.

ראוול מאת ז׳אן אשנוז נע על התפר הדק מאוד שבין ביוגרפיה וספרות יפה (fiction). במידה רבה, ימחו מי מכם, גם הביוגרפיה (ואף האוטוביוגרפיה, יגדילו ויאמרו אחרים) מעמידה לא אחת מבנה נראטיבי שרובו מורכב מטילאי-טלאים פיקטיביים לגמרי, מומצאים או מומחזים. לא אתווכח עמכם.. (לפי חוקר האוטוביוגרפיה הצרפתי פיליפ לז'ן, למשל, האוטוביוגרפיה איננה אל שחזור רטרוספקטיבי בפרוזה - דגש על המילה פרוזה.)

תשע הפרקים הקצרים מהם מורכב ראוול מתפרסים על פני עשר שנותיו האחרונות של המלחין, וכל אחד מהם מתמקד בנקודה אחרת בתקופת זמן זו, שנות העשרים של המאה העשרים, תור הזהב של המוזיקה הקלאסית הצרפתית בפרט, ובאירופה בכלל (בין המלחינים הבולטים באותה תקופה ניתן להזכיר גם את איגור סטרווינסקי, ארנולד שנברג ואנטון וברן.)
 
כראוי לביוגרפיה של מלחין דגול, ספרו של ז'אן אשנוז מתמקד לא מעט ביצירותיו של ראוול. הנה, למשל, מה שאשנוז כותב על הבולרו, יצירת המופת שראוול הלחין כמו במקרה, אחרי שנתבקש להלחין קטע למחול על פי אלבניז (ראוול עצמו גם היה יליד ספרד):

He knows perfectly well what he has made:  there’s no form, strictly  speaking, no development of modulation, just some rhythm and  arrangement.  In short it’s a thing that self-destructs, a score without  music, an orchestral factory without a purpose, a suicide whose weapon  is the simple swelling of sound.  Phrase run into the ground, thing  without hope or promise:  there, he says, is at least one piece Sunday  orchestras won’t have the cheek to put on their programs

ואנקדוטה נוספת:

When Toscanini conducts it after his own fashion, two times too fast and accelerando, Ravel goes to see him after the concert. That wasn't my tempo, he points out to him coldly. Toscanini leans toward him, raising the eyebrows on that long facade he uses for a  face, making it even longer. When I play that in your tempo,he says, it falls flat. Fine, replies Ravel, then don't play it. But you don't know a thing about your own music, bristles Toscanini's mustache; it was the only way to put the piece over. When Ravel gets home, without speaking to anyone, he writes to Toscanini. No one knows what he told him in that letter.

מי מכם שטרם התוודעו לבולרו של ראוול יכולים להאזין ולצפות בו כאן. הקטע לקוח מתוך סרט האנימציה המוזיקלי האלמותי, אלגרו נון טרופו

אולם, על אף גאוניותו הבלתי מעורערת של הבולרו, סך יצירותיו של ראוול גדול הרבה יותר מיצירה זו (למעשה, יצירותיו התזמורתיות של ראוול יתחרו תמיד בגאוניותן של היצירות לפסנתר. ראוול עצמו, לפחות לפי אשנוז, היה פסנתרן בינוני בלבד, אולם יצירותיו ניחנות בטכניקה וברגישות עילאיות: די להזכיר את גספאר של הלילה או את הקונצ׳רטו לפסנתר ליד שמאל שכתב ראוול לבקשתו של אחיו של הפילוסוף הווינאי לודוויג ויטגנשטיין, הפסנתרן פול וויטגנשטיין, שחזר ממלחה״ע הראשונה מינוס יד ימין - לפי אשנוז, ראוול עמל על היצירה במשך תשעה חודשים ולבסוף הגישה לפסנתרן השמאלי, ואילו זה האחרון, במקום לשמוח בכבוד שנפל בחלקו, ניסה להכניס ביצירה מקצה של שיפורים ושינויים, למורת רוחו של המלחין.)  

אך לא רק מפלות ותבוסות נכונות למלחין. 

במהלך מסעו של ראוול לארה"ב ב1928,  הוא קוצר הצלחה בכל מקום בו הוא מנצח על יצירותיו: בניו-יורק עומד הקהל במשך חצי שעה ומריע לו במחיאות כפיים ושריקות (כך מביעים האמריקנים את שמחתם. אפילו באולמות הקונצרטים); בקליפורניה ובבוסטון הוא מוזמן לבתיהם של מעריצים עשירים שם הוא נאלץ להיענות לבקשותיהם ולגחמותיהם ולשבת ולנגן למענם יצירה כזו או אחרת פרי עטו, בעוד שאצבעותיו המגושמות נכשלות פעם אחר פעם בביצוע משימתן (ובאמת כמה סיפוק מוצא מלחין בניצוח או בנגינת יצירותיו-שלו over and over again? האם הוא שואף כל פעם לשיפור היצירה או למצוא בה משהו ש׳פיספס׳ בפעם הקודמת שביצעה - כפי שוודאי עושה הפסנתרן או הכנר, או אף המנצח, המבקשים בכל ביצוע להגיע לידי שלמות, בעוד שהמלחין הרי מגיש למבצעים יצירה שהיא-היא השלמות בפני עצמה. האתגר העומד בפני המבצעים הוא לנסות ולשחזר את יצירת המופת בכל פעם מחדש... ובאמת ראוול הנשרך מעיר לעיר באמצעות רכבות הפאר האמריקאיות של שנות העשרים מזכיר לי את פרוקופייב שתיאר ביומניו את מסע הקונצרטים שנתן גם הוא בשנות העשרים של המאה העשרים)..

במקרה של ראוול המלחין עולה על המבצע, או כפי שאשנוז כותב:

Hours spent breaking his fingers on the Etudes of Liszt and Chopin to improve his skill. But in vain: he is truly forced to admit that this time, his music is beyond his reach, much too complicated for his hands, which will make do with directing it.

שמא נקרא את האנקדוטה הנ"ל כמטאפורה על האמן כאיש בודד, החווה הזרה מיצירתו-שלו (האם כל יצירת אמנות נועדה להיוולד ולפתוח במסלול בלתי ננמנע של התרחקות מבעליה מרגע לידתה?)

נדמה שהשקפת עולמו של אשנוז, לפחות כפי שהיא מצטיירת בשני הרומנים המוזיקליים שלו שקראתי עד כה, עגומה אף יותר: גם גיבור ספרו, Au piano, מקס דלמרק, פסנתרן מקצועי הסובל מחרדת הופעות קשה הדוחפת אותו אל עבר הטיפה המרה, איננו מוצא מצליח למצוא סיפוק או מענה במוזיקה. למעשה, עבור שני גיבורי הרומנים הנ"ל, מלחין ומבצע כאחד, המוזיקה נותרת לעולם זרה.

סרט צרפתי בערבית

2011-11-14T00:14:00.000-08:00

עם דעיכתו של האביב הערבי ושקיעתה של עוד תקווה לא-בשלה נדמה שהדלתות שנפתחו לרגע, ושאיפשרו לנו ה'מערביים' להציץ מבעד לדלתות החצר האוריינטלית בה התגוללה האופרטה שהביאה בסופו של דבר להוצאתו להורג של דיקטטור אחד ולמעצרו של שני, הנה הן ניסגרות שוב בפנינו.

מה נותר לנו, הקוראים בספרים וצופים בסרטים (ובחדשות על מרקע הטלוויזיה, אללי), אלא להמשיך ולדלות פיסות של מידע ולהעלות מן האוב אימג'ים פנטזמוגוריים על ארצות שלא ראינו מימינו (ושאולי אף לא נראה לעולם..) ?
 
קטע קצר, בו נתקלתי בספר מתח שראה אור לאחרונה בצרפתית, סינדרום אי מאת פרנק תיליה, ושמתאר את רחובות וגגות קהיר (הספר עצמו מתרחש ברובו ככולו במדינות פרנקופוניות למהדרין: בלגיה, צרפת וקנדה) הזכיר לי את ספרו של הסופר המצרי עלא אל-אסוואני, בית יעקוביאן, שקראתי לפני מספר שנים, ושאיפשר לי להציץ הצצה חטופה אל ניבכי החיים בעיר העתיקה שנהר הנילוס חוצה אותה (הספר ראה אור בתרגום פיראטי לעברית ע"י המרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ומידע. אל אסוואני, ממשיך דרכו של זוכה פרס הנובל המצרי נגיב מחפוז לפי רבים,  אסר על תרגום ספרו לעברית).

הנה הקטע, מתוך סינדרום אי, כאמור: 

   כשהמפקח שרקו טיפס אל הגג הוא עמד נדהם. אנשים רבים חיו על גג הבניין, בתוך ומחוץ לביתנים קטנים עשויים מברזל. נורות צבעוניות שניתלו על כבלים ריקדו כמו מפרשיות. אנשים, ישובים על כורסאות או רכונים על מיזרנים, תחת כיפת השמיים. מסכי טלוויזיה האירו את דמדומי שעת הערביים. הוא חש שחדר אל תל נמלים שאור יקרות האיר מבעדו, ושבכל רגע עלול היה לקרוס [...] האומללות לא שררה ברחוב או בין מסדרונות המטרו, כמו בפריס, אלא על הגגות.

 בית יעקוביאן של אל אסוואני הוא שיר הלל לגגות הבניינים בקהיר, ובה בעת כתב נאצה נגד השחיתות ואלימות שפשו בחברה המצרית מאז 1953, אז הפכה לרפובליקה. החברה המתוארת בו, כמוה כקונגלומרט רב שכבות שהסיאוב והקילקול פושה בכל רבדיו: העניים חיים מעל העשירים ולעיתים קרובות ניזונים מהשאריות שאלו משאירים; בני כל המעמדות כובסים את מעלליהם ואת תקוותיהם במי השתיה, לכודים כולם יחדיו במעין בית סוהר בו המוביליות החברתית איננה אלא מעשה אשליה אופטית.

אגב, ספרו של אל אסוואני הופק לסרט בשנת 2006. הקדימון די עושה חשק. ממש סרט צרפתי בערבית.

הזיקנה בשלושה קולות

2011-11-10T07:52:00.000-08:00

זיקנה. גיל הזהב. הגיל השלישי. ישישות.

הזיקנה מייצגת לעיתים קרובות בספרות (ובאמנות בכלל) נקודת מִפְנֶה                                                             בחייו של אדם. לעיתים נקודת המפנה הזו היא התחלה של תהליך של היתפכחות, השלמה והבנה, ולעיתים היא מייצגת חֲרָטָה, הכאה על חטא או התכוננות למוות.

ספר שקראתי לאחרונה, ושעסק בעקיפין בתחלואי הזיקנה, הזכיר לי שני ספרים אחרים שקראתי השנה (ספק רומנים, ספק נובלות) ושעסקו במישרין או בעקיפין בזיקנה.

***
 
ההכתרה שלי ((Mon couronnement מאת ורוניק ביזו (Véronique Bizot) מסופר מנקודת מבטו של ז'ילבר קפלן, אדם זקן בן שמונים, פיזיקאי לשעבר, שזוכה למעט הכרה לקראת סוף חייו. יום אחד הוא מקבל הודעה שהוא זכה בפרס על אחת מתגליותיו, שביצע לפני שנים רבות, ושערב מיוחד יוקדש לכבודו בו יקבל את הפרס המדובר. 

ז'ילבר (שאיננו יודעים כלל מהו שמו עד לעמ' 84 בנובלה הקצרה הזו - סוג של מסר על האנונימיות שמשרה הזיקנה על בעליה?), מעביר את הזמן עד לרגע חלוקת הפרס בטיולים ברחובות פריז, בשקיעה בהרהורים על מהות הזיקנה בחברה מערבית המקדשת את הנעורים, ובהעלאת זכרונות מחייו הארוכים (אשתו הראשונה התאבדה ובנו התרחק ממנו מאז; אחותו לואיז נעלמה לפני ארבעים שנה יחד עם ארוסה, מיסיונר דתי, ומאז ז'ילבר חושב עליה כל יום ומתגעגע אליה).

בין לבין הוא זוכה לביקורים חטופים מבנו, שקנה את בית הכפר בו התאבדה אימו ושאביו מכר מייד לאחר מותה, וכן מעיתונאית צעירה המבקשת לראיין את ז'ילבר לגבי אחיו, סופר מצליח שכותב רומנים עבי כרס אותם ז'ילבר לא מצליח לקרוא, ובעיקר זוכה לטיפול מסור מצידה של העוזרת שלו, מדמואזל אמברונז, רווקה זקנה שדואגת לכל צרכיו של הישיש ומשמשת לו לחברה.

הספר מתקדם לאיטו עד לרגע ההכתרה, כשיממה לפני כן מתה העוזרת האהובה של ז'ילבר ולבסוף הוא מחליט לא לפקוד את האירוע שיזמו לכבודו.

***
 
ספר נוסף שקראתי לפני כמה חודשים (ושדיווחתי עליו כבר כאן) הוא THE LOFT, מאת מרלן האוסהופר. 

גיבורת הרומן ובעלה, הוברט, הם זוג נשוי עם שני  ילדים,  איזבל התיכוניסטית ופרדיננד הבכור הלומד באוניברסיטה. על אף שהוברט  בן 52  ואשתו בת 48 בלבד, מתייחסת המספרת אל עצמה ואל בעלה כאל זוג זקנים  שזמנם  עומד לעבור והנה הם כמעט על ערש דווי..

ככלל, הספר אפוף באווירת נכאים המזכירה סרטים גרמניים או  בריטיים של אחרי מלחה"ע השניה: כל הנפשות הפועלות עסוקות בהתנהלות יומיומית  נטולת השראה, והחצנת רגשות או התלהבות מדבר מה הן בגדר טאבו.

מה נותר מלבד לחלום? לחמוק משאון (או השקט הרועש) של היומיום, ולהתחבא מן העולם בתוך עננה של מחשבות:

If dreaming were a job I  could have made a great career out of it. In fact all my gifts are  pretty useless in this world where I am obliged to live. I have to  adapt myself, and when adapting becomes  too burdensome I read thrillers  instead

הדמויות ברומן מתנהלות כל אחת במסלולים  קבועים מראש וכמעט שאינן נפגשות: הוברט הולך כל יום למשרדו וכשהוא חוזר  בערב הוא מתייחד עם ספרי המלחמה שלו, אשתו חייה את עולמה הפנימי כל היום,  מורגלת לעובדת בדידותה:

It's so long since someone touched me that, if they did, I think I might splinter into a thousand little ice crystals

השראה - כשהיא באה - חייבת לבוא לידי ביטוי  הרחק מעיני כל, בהיחבא.. גיבורת הרומן מסתגרת בחדר עליית הגג שלה כל אימת  שהיא יכולה, רחוק מעיני משפחתה, ומציירת חרקים וציפורים, תחילה לפרנסתה,  ואח"כ מתוך הרגל, או שמא דחף? ואולם היצירה, והדחף שמוליד אותה, אינם  מתוארים כתהליך מהנה, או אפילו תראפיוטי, אלא יותר כתהליך סיזיפי:

My aim is to draw a  bird that is  not the only bird in the world. By this I mean that anyone  looking  at it must grasp this fact straight away. To date I have never   achieved this and I doubt I ever shall. Sometimes I think I’m on  the  right track, but the next day I look at the drawing again and  see that  the bird in question hasn’t a clue there exist other  members of its  species apart from itself; so then I take the drawing  and shut it away in a drawer 
 
המבנה  המעגלי של הספר, המתחיל ונגמר ביום ראשון, ללא התרחשות פיזית של ממש אלא  במחשבותיה ובעולמה הפנימי של הגיבורה, משרה אווירה של סטאגנציה, חולי ומוות  בספר המתאר את אוסטריה הבורגנית של שנות השישים של המאה העשרים, מדינה  שעדיין מתאושת ממלחמת העולם ומהשוק התרבותי, כלכלי ופוליטי שזו הביאה  בעקבותיה.

***

הספר השלישי שברצוני להציג כאן הוא יום עם מר ז'ול מאת דיאן ברוקהובן (הספר ראה אור במקור בפלמית - ברוקהובן היא בלגית ילידת אנטוורפן שחיה בהולנד מאז 1970 - וראה עד כה גם בצרפתית ובאנגלית). 

כמו שני הרומנים לפניו, גם יום עם מר ז'ול הוא רומן קצרצר או שמא נובלה (כ80 עמ') המגולל יום בחייה של אליס, זעיר בורגנית הולנדית שמגלה השכם בבוקר שבעלה ז'ול נפטר.

במקום לקרוא מייד לרשויות, אליס מבלה את היום עם בעלה המת, כדי 'לסגור איתו חשבון': לספר לו שידעה תמיד על רומן שניהל לפני שלושים שנה ומה עשתה כדי לחבל בהצלחה של הרומן הזה, ובכלל מעלה זכרונות מתקופת חייהם ביחד.

התוצאה היא רומן מאוד מינימליסטי (יש מעט מאוד 'עלילה' ברומן – רובו ככולו מתרחש בדירה הקטנה של הזוג המבוגר ובמוחה הקודח של אליס) הכתוב בכל זאת באופן שמצליח 'להחזיק' את הקורא (כל 20-30 עמודים מתרחש איזשהו 'אירוע' השופך אור על חייהם של השניים ועל הפסיכולוגיה שלה: אליס  נזכרת בירח הדבש שלה עם ז'ול בפריס ובהפלה טבעית של ולד שאירעה לה שם; השכן האוטוסיט של אליס וז'ול מבקר את הזוג על מנת לשחק שח-מט עם ז'ול, המנוח. 

***

איזו אמירה על הזיקנה ניתן לדלות מהקריאה בשלושת הספרים הנ"ל? שלושת העלילות מתרחשות ברובן במקום סגור, על פי רוב בביתו של הזקן, שנהפך עם השנים ולקראת סופה של הדרך למקום מסתור ומחסה בו מתייחד האדם עם עצמו, בוחן את עבור, תוהה בנוגע לערך חייו, וכיוצא בזה. 

שניים משלושת הגיבורים הם נשים (ג'ון לנון אמר שהאישה היא האדם השחור של העולם (Woman Is The Nigger Of The World), אך האין היא לעיתים גם הזקן של העולם?)

מעניין לציין גם ששלושת הספרים הנ"ל נכתבו ע"י נשים אירופאיות (על כך שאינני מרבה לקרוא ספרים שנכתבו ע"י נשים אכתוב בפעם אחרת. לעת עתה מספיק לומר ששניים משלושת הספרים הנ"ל קראתי כלקטורות שהוצעו לי לקריאה ע"י הוצאות ספרים מקומיות ואילו את השלישי אני הצעתי כלקטורה להוצאה.) אם אומר ששלושתן מביאות רגישות ייחודית ו'אימהית' לנושא בו הן באות 'לטפל', שמא אחשד בסטריאוטיפיות? (האם לא נדרש לכך כל סופר או אמן - לדלות מבין הבוץ והתבן את הנימים העדינים ביותר ממרקמם הגס של החיים - בין אם הוא גבר או אישה?)

קיום שום-כלום

2011-11-02T05:51:00.000-07:00

We are limited. We need something more, We need that added extra in life
   
  The Canal הוא הרומן הראשון פרי עטו של לי רורק (Lee Rourke), סופר, עיתונאי ועורך בריטי צעיר (בן 39). קדם לו קובץ סיפורים קצרים בשם Everyday. 

הרומן זכה בשנה שעברה בפרס בעל השם הספק-עולץ-ספק-מפוקפק 'Not The Booker Prize' עליו מכריז בכל שנה עיתון הגרדיאן המשובח, מה שהבטיח לו חשיפה מספקת בממלכה המאוחדת (במחוזותינו, ציפור קטנה לחשה לי, עתיד הספר לראות אור בהוצאת כתר).

במה עוסק הספר? כמו כל יצירה מודרנית-עכשווית, גם התעלה עוסק בכאן-ועכשיו: בחוסר האפשריות של הקיום האנושי בכלל ובחיי היום יום המייגעים בפרט..

יותר מכל עוסק הרומן התעלה בשעמום, כאחד הסממנים והמחוללים הגדולים ביותר של המודרנה. סממן ומחולל מפני שאין לך תופעה שהולידה יותר עשייה מחד (אמנות, מדע, תרבות בכלל) והרס מאידך (אלימות, מלחמות, חורבן) בתולדות האנושות מאשר השעמום. מודרנה מפני שאף אם לא מדובר בתופעה עכשווית בלבד, השעמום (boredom באנגלית, ennui בצרפתית) הוא ככל הנראה אחת התופעות שיותר מאפיינות את זמננו (מעניין לציין, בהקשר זה, שהשימוש הראשון במונח boredom נעשה בספרו של צ'רלס דיקנס, Bleak House, שראה אור בשנת 1852, בעיצומה של המהפיכה התעשייתית, מהפיכה שאנו חיים וחווים את אותותיה עד היום..)

גיבורי ספרו של רורק, גבר ואישה אנונימיים (איננו לומדים מה שמם באף נקודה ברומן), כמו פורצים מבעד לערפל התרבותי שהפילוסוף הגרמני מרטין היידגר מכנה "שעמום עמוק" (Profound boredom) ומסייעים לסופר  לומר דבר מה על הקיום האנושי ככלל, שכן
 Existence is essentially prolonged boredom.

נקודת המוצא של הרומן היא רגע ההִתְבַּדּוּת, רגע ה'הֶאָרָה' (revelation):

 All is fiction. Somehow, we have to invent our own reality. We have to make the unreal real

ואכן כושר ה'המצאה' (fabulation) של גיבורי ספרו של רורק הוא אחד הקטליזטורים שמניעים את העלילה של התעלה - יכולת לִבדות ו'לספר סיפורים' שבאה לידי ביטוי בעיקר באמצעות הדיאלוגים שמנהלות ביניהן שתי הדמויות (הרומן בנוי ברובו כמחזה: נקודת ציון אחת, ושתי דמויות המדבְרֵרות את העלילה).

הבָּמָה עליה מתרחשת עלילתנו היא טיילת הסמוכה לתעלת מים במרכז לונדון, אחת מההסתעפויות הרבות של נהר התֶּמְזָה. מיקום שרירותי, לכאורה, שאין לו חשיבות בפני עצמו:

I started  walking to the canal one day out of boredom. It’s not that I’m  particularly fond of canals; I don’t give them much thought usually. I  simply awoke one morning and decided, rather than walk to work as normal  I’d walk to the canal instead 

אולם המיקום הוא בעל חשיבות ברומן שלנו, כסוג של פֶטִישׁ. רק דרכו ובאמצעותו, כיבכול, מסוגל המספר לפרוק עלינו הקוראים את סיפורו ולהעביר את המסר שביקש להעביר:

I often thought that we seek reality in places and not in ourselves 

שהרי, אם אנשים זקוקים לנקודת מבט חיצונית על חייהם כדי להבינם ולהפיק מהם מסקנות (שיחה עם חבר, או עם פסיכולוג, לדוגמא), הרי שבחירה במיקום שונה עשויה גם היא להועיל בתהליך של הבנה והַבְנָיָה.

*** 

כאמור, רורק חוקר ברומן שלו את השיעמום כתסמין (סימפטום) של הלך החיים המודרניים וכגורם (Cause) המחולל תופעות שהמודרנה כמו רכשה עליהם בעלות: אלימות שלוחת רסן כלפי האחר, מחד (ג'נוסייד; טרוריזם; גזענות), ומאידך, פגיעה-עצמית (התאבדות; נטילה אקססיבית של כדורי שינה, משכחי כאבים, 'מרגיעים' למיניהם..) ועוד ועוד אנומליות שאנו מאמצים לחיקינו או 'מסבירים' לעצמנו באמצעות עזרים תיאורטיים כמו 'אידיאולוגיה', 'אמונה' או רגש של 'שְׁלִיחוּת'.

בתחילת הרומן, גיבור התעלה שרוי כולו בהלך רוח אפתי, שממנו הוא מקווה לצאת מחֻזַּק:

 Some people think that boredom is a bad thing, that it should be avoided, that we should fill our lives with other stuff in order to keep it at bay. I don’t. I think boredom is a good thing: it shapes us; it moves us. Boredom is powerful. It should never be avoided. In fact, I think boredom should be embraced. It is the power of everyday boredom that compels people to do things — even if that something is nothing
 
ובמקום אחר:
 
Boredom had left me behind, I had succumb to its weight, its unheard-of centre within me. I had embraced it and it had completely consumed me and now I was bored of it. I was bored of boredom. There was nothing I could really do about this. I was like everyone else: I needed something to fi ll the gap, the time that dragged us and it, along with it, to return me to the ground beneath my feet and hide away from our gaping hole like everyone
else

השיעמום, לפי רורק, הוא תולדה של נִיוּוּן, אך הוא איננו חייב בהכרח גם להוליד ניוון. להיפך: השיעמום מוליד חשק, ובמשום כך הוא יֵצֶר בונה והרסני בה בעת. 

הניגודיות הזו, שהיא אינהרנטית לשעמום, היא זו שמולידה את הנראטיב של התעלה, סיפור של גילוי (revelation) והִתְגַּלּוּת (epiphany): המפגש בין שני גיבורי הרומן בתעלה, הִתְנַגְּשׁוּת של שני הפכים, מוליד את המתח שבורא את עלילת הרומן.

כאמור, המיקום בו בוחר רורק להציב את סיפורו (התעלה) איננו מיקרי, וכך גם המפגש בין שתי הדמויות, הגבר והאישה. עבור המספר, המיפגש עם האישה האלמונית המגוללת בפניו את סיפורה, נראטיב שנדמה תחילה שאין בו היגיון,  לובש במהרה אופי נבואי: 

When she spoke to me that day, on the bench, it felt like something had happened, like a new future had been revealed to me [...] The things she had said to me unnerved me; such things aren’t normal. At least, I didn’t think they were. But she spoke with such conviction, such vim, such heartfelt emotion that even if it was a lie, a test, I didn’t care. I wanted to keep listening to her, by the canal, on the bench. It was like I was envisaging some present that could only be found in a future that could never exist . . . a future that was being reinvented by her
 
או שיש בו בבחינת אזהרה:

Who  was she to me? Why was she suddenly in my life? Was she there as some  warning? Revealing all to me? Everything that isn't really there

כצפוי, המפגש בין השניים מוליד הרס. סיפורה של האישה כמוהו כתֵּיבת פנדורה השואבת את המספר (המאזין) ואת הקורא כאחד אל תהום הנשיה.

הקורא נותר פעור פה בסיום הקריאה לנוכח הזוועה.

אהבה, מחלה

2011-10-26T12:06:00.000-07:00

Things commence in reckless hope and die away in stifled longing

בכמה סרטים הוליוודיים מגוכחים צפינו, שמכרו לנו את סוף העולם? אסונות טבע, מתקפות חייזרים, זומבים ומלחמות גוג ומגוג.. כמה שימוש בדימיון עתיר תקציב כדי להמחיש נקודה אחת ברורה: הסוף קרב. 

לספרות אמצעים דלים לאין שיעור מאלו של האמנות השביעית..  אין פיצוצים, אין מגדלים קורסים, אין חייזרים מאופרים למשעי.. מה בכל זאת  יש לה לספרות להציע לקורא על מנת לזעזעו, על מנת ׳לפקוח את עיניו'? במקרים  הגרועים ביותר קיטש וקלישאות.. ובמקרים הטובים ביותר, ריאליזם טהור וחסר  פשרות.. 

Horse Crazy מאת גארי אינדיאנה ראה אור ב1989. זהו הרומן  הראשון של הסופר, מבקר האמנות, הקולנוען והצלם הניו-יורקי (בעברית ראה עד כה אור ספרו של אינדיאנה, סאדו-פשיזם - עיון בסרטו של פזוליני 'סאלו או 120 הימים של סדום'.) התוודאתי לספר כשקראתי, באיחור מה, מאמר ביקורת אישי משהו שכתב על הרומן הסופר האירי קית' רידג'ווי בעיתון הגרדיאן. משהו בנימה האישית בביקורתו של רידג'ווי ובשבחים שחלק לספרו של אינדיאנה גרם לי לרכוש את הספר מייד באי-ביי (מה גם שהמחיר המגוחך שביקש המוכר באתר הקניות המקוון, 99 סנט עבור עותק משומש במצב טוב, ו-6 דולרים נוספים עבור המשלוח, היוו קטליזטור מושלם לקנייה קפריזית). משהגיע הספר אל כתובתו, חיזקו המילים של הסופר ויליאם ס. בורוז על כריכת הספר את הרגשתי, כי אכן ההחלטה הרגעית לרכוש את הספר היתה מוצדקת (לימים, מצאתי שדבריו של הגורו של דור על ספרו של אינדיאנה (“Fascinating to every man, no matter what his sexual tastes- like the characters in Genet”) אינם לגמרי נכונים..

***

Affection is the mortal illness of lonely people

Horse Crazy הוא  סיפורה של אהבה שנידונה לכישלון. במרכז הרומן הקצר (כ180 עמודים) המספר,  סופר ומבקר אמנות, בן דמותו של גארי אינדיאנה אם תרצו, שבגילו המופלג  (המספר בן 35) מתאהב בבחור בשם גרגורי, שצעיר ממנו בשמונה שנים.

גרגורי עובד כמלצר במסעדה צרפתית מצליחה בטרייבקה בלילות ובימים הוא אמן מיוסר ומבולבל, שצילומיו והקולאז׳ים שלו, המשלבים פורנוגרפיה בוטה באימג׳ים מהוקצעים מעולם הפרסום, מזכירים את עבודותיו של רוברט מייפלת'ורפ, אחד האמנים הפלסטיים היותר מזוהים עם האמנות הדקדנטית של שנות השמונים, אמנות שמבקרת מבחוץ תוך שהיא ניזונה מהפנים.

גרגורי, כנרקיסוס המאוהב בבבואתו, מושך אחריו שורה ארוכה של אוהבים ומעריצים המשוועים לבלות מספר דקות במחיצתו:

If Gregory stands on a corner for ten minutes, something promising will land at his feet

האקצנטריות שלו מושכת ודוחה את המספר המוצא עצמו לחילופין נמשך לגרגורי הנערי ונגעל מן המיניות הבוטה מידי שהוא מקרין. אלמלא היה גבר, היינו סבורים שתיאורו היה משתלב ב׳אלגנטיות׳ בדימוי הנשי הסטריאוטיפי קדושה-זונה, ואכן גרגורי עובר תהליך של פמיניזציה ושל האדרה במהלך הרומן:

... a noble soul, trapped in a widely desired form. He has something everybody wants, but for him it has no value

***

We used to say: How can we live like this? And now the question really is: How can we die like this?

סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של גרגורי והמספר הוא אמנם האלמנט המרכזי בHorse Crazy, אולם הרקע לסיפורנו, הנוף העירוני בו הוא שרוי (העלילה מתרחשת בעיר ניו-יורק, A city where nearly every person carries about with him a pathological craving for public attention) - חשוב לא פחות להבנת האווירה בה נולדת, מתפתחת ודועכת התשוקה בין השניים. 

לרגע, בנקודת הזמן האולטימטיבית הזו (סיפורנו מוצב, בסופו של דבר, על סיפו של מילניום חדש; fin de siecle קטן עליו..) נדמה שהסוף מתקרב, או אם נאמץ נקודת מבט אופטימית יותר, פחות אפוקליפטית, הרי שעידן חדש בפתח, ושהמחלה המאיימת כעת לכלות את המין האנושי איננה אלא אמצעי הכרחי בתהליך התפתחותנו, חלק מ׳הקידמה׳ האנושית:

We're mutating [...] Becoming something new. A species at the end of its run

ובמקום אחר:

Are we racing forward, into the brave new world?

הכוונה, כמובן, למגפת האיידס, שנגלית בשיא הרסנותה בארה״ב בשנות השמונים, מגיפה מינית אך גם אנטי חברתית: The disease that made sexual lonliness healthy.

אולם מגיפת האידס איננה רק מחלה 'חברתית'. בשלב מסוים בתהליך ה׳התפתחותי׳ הזה, הגוף עצמו מתחיל לבגוד בבעליו, המשתהים לנוכח שיתוף הפעולה המלא של הגוף עם המחלה, ו'התמסרותו' חסרת התנאים להרסניותה:

Even if your body feels normal, you know the slightest unconsidered movement will shake something vital loose or shift something around, this big elastic bag of flesh you've carried around in total confidence for years and years falls in love with its own demolition and starts courting randy microbes, loose viral particles, plaques and embolisms and alien cells, it offers bits and pieces of itself for any invader to nibble on, you watch as your body entertains your enemies at dinner, its loyalties divide between you and them, and after a while you become hypnotized by the disappearance of yourself
 
***

Even though people were beginning to drop like flies, we all acted as if we were going to live forever

במהלך הקריאה בHorse Crazy, מוות בוונציה, מאת תומאס מאן,  עולה כמובן על הדעת מהר מאוד, ואכן, אינדיאנה מזכיר את הספר כבר בעמודים  הראשונים של הרומן, כמו על מנת להסיר מידיו את האפשרות של האשמה בהעתקה או  בפלגיאט (כמה נושאים כבר קיימים בספרות? האין רוב הספרות - הטובה והגרועה  גם, לצורך זה - לא יותר מפיתוח של נושא קיים או וואריאציה נוספת על אותו  נושא ישן ומוכר?)

ואכן, Horse Crazy איננו יצירה 'מקורית' או חדשנית בהקשר זה.  זהו תוצר נוסף של תרבות הפופ שהולידה, בין השאר, את הרומנים של ויליאם ס. בורוז (קוויר, ג'אנקי), דניס קופר (רע) וברט איסטון אליס (גלאמורמה, לונאר פארק), פרובוקטורים  אמריקאיים שכתיבתם הפוסטמודרנית עוסקת לעיתים תכופות במיניות, ברוח  הנעורים ובתחלואי העולם (סמים, הומוסקסואליות, אמנות, פרסום). העולם המתואר  בספרו של אינדיאנה הוא עולם אורבני, מנוכר, בו  האינדיבידואל משווע לחום  ולאהבה בה בעת שהוא דוחה את סובביו בארסו ובביקורתו. התוצאה: האהבה הופכת ללא יותר מקלישאה, והתשוקה הופכת לבזויה.