עם דעיכתו של האביב הערבי ושקיעתה של עוד תקווה לא-בשלה נדמה שהדלתות שנפתחו לרגע, ושאיפשרו לנו ה'מערביים' להציץ מבעד לדלתות החצר האוריינטלית בה התגוללה האופרטה שהביאה בסופו של דבר להוצאתו להורג של דיקטטור אחד ולמעצרו של שני, הנה הן ניסגרות שוב בפנינו.
מה נותר לנו, הקוראים בספרים וצופים בסרטים (ובחדשות על מרקע הטלוויזיה, אללי), אלא להמשיך ולדלות פיסות של מידע ולהעלות מן האוב אימג'ים פנטזמוגוריים על ארצות שלא ראינו מימינו (ושאולי אף לא נראה לעולם..) ?
קטע קצר, בו נתקלתי בספר מתח שראה אור לאחרונה בצרפתית, סינדרום אי מאת פרנק תיליה, ושמתאר את רחובות וגגות קהיר (הספר עצמו מתרחש ברובו ככולו במדינות פרנקופוניות למהדרין: בלגיה, צרפת וקנדה) הזכיר לי את ספרו של הסופר המצרי עלא אל-אסוואני, בית יעקוביאן, שקראתי לפני מספר שנים, ושאיפשר לי להציץ הצצה חטופה אל ניבכי החיים בעיר העתיקה שנהר הנילוס חוצה אותה (הספר ראה אור בתרגום פיראטי לעברית ע"י המרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ומידע. אל אסוואני, ממשיך דרכו של זוכה פרס הנובל המצרי נגיב מחפוז לפי רבים, אסר על תרגום ספרו לעברית).
הנה הקטע, מתוך סינדרום אי, כאמור:
כשהמפקח שרקו טיפס אל הגג הוא עמד נדהם. אנשים רבים חיו על גג הבניין, בתוך ומחוץ לביתנים קטנים עשויים מברזל. נורות צבעוניות שניתלו על כבלים ריקדו כמו מפרשיות. אנשים, ישובים על כורסאות או רכונים על מיזרנים, תחת כיפת השמיים. מסכי טלוויזיה האירו את דמדומי שעת הערביים. הוא חש שחדר אל תל נמלים שאור יקרות האיר מבעדו, ושבכל רגע עלול היה לקרוס [...] האומללות לא שררה ברחוב או בין מסדרונות המטרו, כמו בפריס, אלא על הגגות.
בית יעקוביאן של אל אסוואני הוא שיר הלל לגגות הבניינים בקהיר, ובה בעת כתב נאצה נגד השחיתות ואלימות שפשו בחברה המצרית מאז 1953, אז הפכה לרפובליקה. החברה המתוארת בו, כמוה כקונגלומרט רב שכבות שהסיאוב והקילקול פושה בכל רבדיו: העניים חיים מעל העשירים ולעיתים קרובות ניזונים מהשאריות שאלו משאירים; בני כל המעמדות כובסים את מעלליהם ואת תקוותיהם במי השתיה, לכודים כולם יחדיו במעין בית סוהר בו המוביליות החברתית איננה אלא מעשה אשליה אופטית.
אגב, ספרו של אל אסוואני הופק לסרט בשנת 2006. הקדימון די עושה חשק. ממש סרט צרפתי בערבית.
שהצצה מרתקת נתת אל תוך נבכי עולמות הנראים מבעד למרקע. שהזכיר לרגע גם את הסרט הערבי של יום שישי בילדותי.. שהעביר רגעים אחרונים של יום חול ( בירושלים של מטה, החילונית היה הסימן המובהק ליום שבת המתקרב) מבעד לאדי המרק המהביל הרותח על אש קטנה. והיה למעין אי מוזר של דמויות צבעוניות וסיפק שלל מונחים תלושים, כמו: אנא בחיבק אווי אווי, וחי לו בפער אל מול הפחד הקמאי מעריצותם של הערבים המאיימים להשמידנו השכם והערב..... והאמת איפה הייתה? ואיפה היא היום... שיש הבני אדם ויש יצרים ויש ניצול ציני של גורמים אינטרסנטיים המציגים בכל פעם את אותו נדבך המשרת את האינטרסם שלהם... ובתוך כל אלה נעלמים המוני בני אדם
השבמחקמממ... מוזר לי לקרוא פוסט שלך על סופרים שהם לא אירופיים... :)
השבמחקנשמע מעניין, אם כי זאת לא הפעם הראשונה שסרטים "ערביים" דווקא דוברי צרפתית. אם איני טועה גם ילד הגגות, שהוא תוניסאי דובר צרפתית.
סרט יפהפה, אגב.
הערה פוליטית: אני לא חושבת שהאביב הערבי בדעיכה... אני בהחלט חושבת שאנחנו באמצע... אפילו בתימן יש התחלה של מרד, בסוריה אנחנו רק התחלנו... אני גם לא בטוחה שזה "אביב" מבחינתה של ישראל אבל זה כבר דיון אחר
תודה!!!