יום שלישי, 13 באפריל 2021

שנת קריעה

It's enough to make you despair: to read everything and remember nothing. For one forgets everything. Do your damnedest, it all vanishes. Here and there a few scraps remain, fragile as those puffs of smoke which show that a train has passed.

Jules Renard, Journal 1887-1910


שנה חלפה מאז שעדכנתי לאחרונה בבלוג זה.

לכל הדעות, היתה זו שנה מאתגרת למדי, מהרבה מאוד בחינות.. ואולם, בין הסחות הדעת הרבות, הספקתי גם לקרוא במהלך השנה הטרודה הזו לא מעט ספרים! בדיעבד, מדובר במבחר די אקלקטי,  מרביתם נכתבו לפני כמה עשורים טובים..

החל מ-Livret de Famille מאת הסופר הצרפתי זוכה פרס נובל, פטריק מודיאנו שכבר כתבתי עליו מספר פעמים בבלוג הזה (הספר ראה אור בעברית ב-1984 תחת השם תעודת זהות משפחתית, בהוצאת זמורה.) וכלה ביומנים של הסופר בן המאה התשע-עשרה ז׳ול רנאר, המצוטטים פה לעיל. זו אסופה יפה של אפוריזמים שראתה אור לאחרונה באנגלית במהדורה יפה, עם הקדמה מאת הסופר הבריטי ג׳וליאן בארנס.

בין שני הספרים האלו קראתי כתריסר ספרים אחרים ששווים איזכור..


אל הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שעותק של ספרו לוליטה עומד מיותם על מדפי ספרייתי זה קרוב לעשור (לא קראתי בו עד כה, מסיבה זו או אחרת..) הגעתי דרך קובץ המאמרים Visiting Mrs. Nabokov, מאת הסופר הבריטי מרטין איימיס. במאמר שגם נושא את שם הקובץ מתאר איימיס ביקור בביתו של נבוקוב בשוויץ, שם העביר את שנותיו האחרונות.

הקובץ מאגד כתבות שפרסם איימיס בעיתונים בריטיים בשנות השבעים ושמונים של המאה-העשרים, וכולל, בין השאר, מפגש עם רומן פולנסקי בפריס ב-1979; טיול עם קבוצת הכדורגל האנגלית, ווטפורד, בסין הקומוניסטית; מפגש עם הסופר האמריקאי ג׳ון אפדייק, ועוד ועוד..

עוד אסופת מאמרים יפה קראתי בסוף השנה שעברה, The Life of Images מאת המשורר והמסאי צ׳ארלס סימי׳ק. לסימיק התוודעתי במגזין הניו-יורקר עליו אני מנוי זה למעלה משנה. הנה שיר קצר ויפה פרי-עטו:

There Is Nothing Quieter

Than softly falling snow

Fussing over every flake

And making sure

It won’t wake someone


***


עוד היכרות שהתאפשרה בזכות הניו-יורקר: הסופרת האמריקאית ויויאן גורניק, שאת ספרה Fierce Attachments קראתי בשקיקה ובעונג אמיתי.

הספר, שראה אור בארה״ב בשנת 1986, הוא מעין אוטוביוגרפיה שעוסקת בילדותה ובגרותה של הסופרת בשכונת קווינס שבניו-יורק, בת למהגרים יהודים פרולטרים-קומוניסטים, ובפרט מתארת בפרטי-פרטים את יחסיה של הסופרת עם אימה, אמא יהודיה פר-אקסלנס.

זהו ספר נפלא שמומלץ בחום.

גורניק, כיום בת 85, עדיין מתגוררת במנהטן, אך בשנות השבעים היא חיה בישראל במשך חצי שנה. זו רשימה מעניינת שכתבה ב-2013 על חוויותיה בארצנו הקטנה.


***


חזרה לנבוקוב.. קראתי בשנה האחרונה שניים מספריו.

The Eye, מספריו המוקדמים של נבוקוב, נכתב בברלין, בה חי הסופר למעלה מעשור כשגלה מרוסיה אחרי המהפיכה הבולשביקית. ושני, הרומן Pnin, שנכתב באנגלית כמה עשורים מאוחר יותר, כשנבוקוב חי בארה״ב, עוקב אחר קורותיו של פרופסור פנין, מרצה זוטר המלמד רוסית באוניברסיטה זניחה בארה״ב, ומעביר זמן רב במחשבות עקרות על גרושתו ובנם המשותף..

***


סופר נוסף שקראתי לראשונה השנה הוא ז׳ורז׳ סימנון הבלגי. שנים הוקסמתי מן התרגומים היפים של ספריו שראו אור בעברית בהוצאת עם-עובד, אך מסיבה זו או אחרת לא קראתי בהם. נדרשה ככל-הנראה איזו התערבות, וכשזו קרתהצדה את עיני
, המהדורה האנגלית של ספרו Pietr the Latvian בביקור בחנות ספרים שכונתית דווקא משום שהספר תורגם ע״י דייויד בלוס. בלוס תרגם גם את ספריו של ז׳ורז׳ פרק מצרפתית לאנגלית, וכמו-כן פרסם ביוגרפיה על חייו של הסופר, חיים במילים, שראתה אור גם בעברית, בהוצאת בבל, לפני כמה שנים..

הקריאה בספר הזה עוררה את תאבוני לקרוא ספרים נוספים של סימנון, ומייד רכשתי גם את ספרו המפורסם The Man who watched Trains go by (ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד, לפני למעלה מעשור.) זהו ככל הנראה האחרוןן אחד הספרים הטובים שקראתי השנה..

אם כבר נגעתי בענייני דירוג, הרי שבמקום הראשון אציב ככל-הנראה את הנובלה The Dead, שקראתי לאחרונה, מאת הסופר השוויצרי כריסטיאן קראכט, שכבר הזכרתי בבלוג הזה פעם או פעמיים.. 

המתים היא נובלה היסטורית סבוכה, שמתרחשת בחלקה בברלין של שנות השלושים של המאה העשרים, ובמקביל, בעותה העת, בבירת יפן, טוקיו, שגם היא היתה עדה לתהפוכות פוליטיות רבות בשנים אלו.

ספר נוסף שקראתי מוקדם יותר השנה, מתרחש באותה תקופה בערך: - Summer Before the Dark מאת הסופר הגרמני, וולקר ויידרמן

הרומן הזה, שמתרחש ברובו בעיירת הקיט הבלגית אוסטנד בשנת 1936, עוקב אחר חברותם של הסופרים שטפן צוויג ויוזף רות. זהו ספר מרתק שסוקר את קורותיהם של מעגל אמנים, סופרים ומוזיקאים, שהפכו בהרף עין לפליטים ממולדתם עקב עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה.

***


ושוב.. דבר מוביל לדבר.

בעקבות הקריאה בספרו של ויידרמן, קראתי גם את הנובלה Chess, מאת שטפן צוויג (ראתה אור בעברית, בהוצאת תשע נשמות.) את הספרון הדקיק הזה קניתי לפני קרוב לעשור בלונדון אך לא קראתיו עד השנה - ההמתנה השתלמה!


ועוד לא אמרתי מילה על Triptyich מאת ג׳ונתן ליטל, מחבר האפוס-רומן נוטות החסד. זהו מחקר קטן באנגלית על ציוריו של פרנסיס בייקון, שראה אור בהוצאת 
Notting Hill Editions הבריטית..

אין ברירה אלא לסיים עם ציטוט נוסף מיומניו של ז׳ול רנאר, שהזכרתי לעיל:

One would need another lifetime for art, and then another for music, and so on. In three or four hundred years, one might conceivably complete one’s education.



תגובה 1:

  1. נו שהדבר הכי חשוב בכל זה , זה שהמחשבות האנושיות האוניברסליות נותרות מסתבר רלוונטיות בכל זמן, כאילו לא השתנה דבר, או שבאמת אנחנו בני האדם לא באמת משתנים

    השבמחק