Why else keep a journal? If not to examine your own filth
Anne Sexton
במקרה או שלא במקרה, קראתי מאז תחילת השנה מספר לא מבוטל של ספרים שנכתבו ע״י סופרות, כמעט כולם תרגילים ב׳כתיבה-עצמית׳ (Auto-Fiction,) ז׳אנר ספרותי שזוכה לפופולריות בשנים האחרונות בארה״ב ובאנגליה, שמשלב כתיבה אוטוביוגראפית עם ספרות-יפה (Fiction,) או עם מַסָּה (עיון).
בהכללה, ספרי Auto-Fiction מאתרים מסע של חיפוש-עצמי, התחקות אחר דבר-מה חמקמק, שבהיעדר מילא מתאימה יותר, נקרא לו - האני. הסופר-מספר הוא בה-בעת האובייקט, והסובייקט של ספרו.
אם הרומן הוא סוג של יצירה אוֹפֵּרָאִית, הפקה רבת-משתתפים עם תפאורה ובגדים מיוחדים, הרי שאוטו-פיקשן לוקח את הקורא אל מאחורי הקלעים; אנו למדים מה מניע את הבמאי/סופר, מה הרקע והסיבות לכתיבה, מה הבעיות הטכניות שמטרידות אותו, וכיוצא בזה..
מרבית הספרים שקראתי השנה נכתבו או פורסמו ממש לאחרונה, בשנת 2020. שנה לא פשוטה. מאתגרת. ובמידה רבה, היא עדייין נמשכת. לא הסתיימה..
ולא במקרה, מוטיב ההִתבּוֹדְדוּת (Isolation) חוזר על עצמו בכל הספרים שקראתי.
***
במאמר קצר בשם Feral, שהופיע באחד הספרים הראשונים שקראתי השנה - קובץ מאמרים בשם Funny Weather: Art in an Emergency - מתארת הסופרת ומסאית הבריטית אוליביה לאנג (Olivia Laing) תקופה בחייה בה ניסתה לחיות בטבע (off-grid.) במשך קרוב לשנה היא חיה לבדה, במבנה רעוע בשדה, מחוץ לעיר ברייטון שבדרום אנגליה, בניסיון להתרחק מהחברה, ו׳להבין דברים׳.לנג מתארת את תהליך ההִתבּוֹדְדוּת כניסיון להשיל את הכְּסוּת המלאכותית שאנו עוטים כשאנו בחברה: an undoing of the self - ניסיון שלא ממש צלח, משום שאף אם הגוף מצליח להתנתק מן ההמון, המוח, המחשבה מובנים ומותנים- חברתית:
I wonder if there was also an element of punishment, if I was serving a sentence of solitary for the communal crime of environmental despoliation
במאמר אחר בספר, The future of loneliness, לנג בוחנת באספקט אחר את האדם כיצור חברתי. היא שואלת את עצמה: מיהו האני-שלי כשאני ברשתות החברתיות, יושבת לבד מול המסך המרצד, מתקשרת מרחוק עם אנשים מוכרים, או זרים?
[...] now a problem arises, for the contact this produces is not the same thing as intimacy. Curating a perfected self might win followers or Facebook friends, but it will not necessarily cure loneliness, since the cure for loneliness is not being looked at, but being seen and accepted as a whole person – ugly, unhappy and awkward, as well as radiant and selfie-ready
כדי לרפא את הבדידות, לנג מתעקשת, כדי להגיע למצב של ׳מודעות טהורה׳ (a solid knoweable self) עלינו להתנתק מהאינטרנט, רשת סבוכה שחטאה בהבטחה של מגע בלתי-אמצעי ולעיתים קרובות אך מעצימה תחושה מעיקה של ניתוק ובדידות. עלינו להתיר את הקשרים הסבוכים, להסיר את הכסות המטעה, ולהביט במראה.
***
Searching for something lost or missing
הזרקור מופנה פנימה, וזמברנו שואלת - אם כתיבה ספרות (fiction) היא שוות-ערך לבְּדִיָּה, מיהו בעצם הסופר?
Writing is a way to counter that other, public, self, who must be constantly polite in order not to get fired
[...]
And yet I wonder sometimes if my career is not in writing but in depression
ואם הסופר הוא אדם שבודה בדיות למחייתו, איזה עוגן יכול הסופר להשליך בחיים, במציאות, כדי שיוכל לשוב מידי פעם אל עצמו, אל נקודת המרכז?
I wonder why I don't take off wandering anymore. I consider, I could just completely choose to leave my identity, my name, to come someone else?
Maybe it's the loftiness I felt that some ascribe to the project of writing, as if it's some sort of higher plane of existence. Or the preciousness of it. Or, worse, the idea that writing is a form of therapy [...] writing isn't about success, or capitalism, it's personal self-directed, sacred [...] But I resent that I'm supposed to sell it. Sell writing. Sell a life of being a writer
***
enduring the unendurable, moment after moment, like an endless drip of water that erodes stone
Widowhood is an anti-space. There is the world. There is you. The connections are erratic and confusing
a sense of peering out into the world rather than existing in it
האָבֵל מנהל מערכת יחסים סבוכה עם האֵבֶל, עם החוסר הבלתי-נתפס שמות בן הזוג הותיר אחריו:
The bereaved clings to all the tender details of dying. When you’ve seen the unseeable, there’s no easy return. Nothing else makes sense
המספרת מתארת את האֵבֶל כשבר-זהות, תהליך בלתי-רצוני של ניתוק מעצמה והיפרדות מהסובייקט שהיתה עד כה.
את מרבית הטקסטים שבאסופה הזו היא כותבת בגוף ראשון, אך לעיתים היא עוברת לגוף שלישי, כדי לתאר את תחושת הריחוק והחוסר-האונים ממנה היא אינננה יכולה להשתחרר:
Side note about the “I”: Dodie’s gone. I don’t know where she is or when and if she’ll be back [...] For now it’s just me and you. Bee Reaved and Kevin. I have access to her memories and desires, and a prototype of her personality [...] When I say “I,” think Bee with an aura of Dodie. Or vice versa. It doesn’t matter
The more Bee tries to hold it together, the more life feels like a reverse-motion cartoon where the painting unpaints itself
כשִׁבְעָה חודשים לאחר מות בעלה, פורצת מגפת הקורונה, והמספרת נאלצת להתבודד, מה שמעצים עוד יותר את תחושת הבדידות והחוסר-מציאותיות שכפה עליה האֵבֶל.
בלאמי מתמצטת את תחושת החידלון הזו שאפפה את העולם בין-לילה:
The world has turned upside down [...] It feels like a quasi death, or a confused realm between death and life
Now, with the terrible isolation of lockdown, Kevin feels even more dead, a thudding suck-all-the-light-out-of-the-room dead
The plague is stealing her thunder. It’s as if Bee’s grief has seeped out and filled the world. Her isolation is now the human condition
***
בטקסט קצר מאת אוליביה לאנג שתורגם לעברית ע״י תומר בן אהרון, היא כותבת על הבדידות שחוותה אחרי שעברה מלונדון לניו-יורק.
***
אנו קוראים כדי להזין איזשהו רעב, איזושהי סקרנות לגבי העולם, לגבי החיים. בספרים הנ״ל ובעוד כמה ספרים מאת סופרות אמריקאיות שלא הזכרתי פה (בין השאר קראתי את Chelsea Girls מאת איילין מיילס, את Time Is the Thing a Body Moves Through מאת טי פליישמן, ואת The Unreality of Memory מאת אליסה גברט) מצאתי קול אישי ואותנטי, שיותר משהוא מנסה להשיב על שאלות (קול גברי?) הוא מבקש לשאול שאלות, ואף להותיר את חלקן פתוחות..
בסוף הבדידות מנצחת על הכל בחיי, באמת מעניין האוספ הספרותי הזה ומעורר שאלה
השבמחקגל