אהבה, מחלה

Things commence in reckless hope and die away in stifled longing

בכמה סרטים הוליוודיים מגוכחים צפינו, שמכרו לנו את סוף העולם? אסונות טבע, מתקפות חייזרים, זומבים ומלחמות גוג ומגוג.. כמה שימוש בדימיון עתיר תקציב כדי להמחיש נקודה אחת ברורה: הסוף קרב. 

לספרות אמצעים דלים לאין שיעור מאלו של האמנות השביעית.. אין פיצוצים, אין מגדלים קורסים, אין חייזרים מאופרים למשעי.. מה בכל זאת יש לה לספרות להציע לקורא על מנת לזעזעו, על מנת ׳לפקוח את עיניו'? במקרים הגרועים ביותר קיטש וקלישאות.. ובמקרים הטובים ביותר, ריאליזם טהור וחסר פשרות.. 


Horse Crazy מאת גארי אינדיאנה ראה אור ב1989. זהו הרומן  הראשון של הסופר, מבקר האמנות, הקולנוען והצלם הניו-יורקי (בעברית ראה עד כה אור ספרו של אינדיאנה, סאדו-פשיזם - עיון בסרטו של פזוליני 'סאלו או 120 הימים של סדום'.) התוודאתי לספר כשקראתי, באיחור מה, מאמר ביקורת אישי משהו שכתב על הרומן הסופר האירי קית' רידג'ווי בעיתון הגרדיאן. משהו בנימה האישית בביקורתו של רידג'ווי ובשבחים שחלק לספרו של אינדיאנה גרם לי לרכוש את הספר מייד באי-ביי (מה גם שהמחיר המגוחך שביקש המוכר באתר הקניות המקוון, 99 סנט עבור עותק משומש במצב טוב, ו-6 דולרים נוספים עבור המשלוח, היוו קטליזטור מושלם לקנייה קפריזית). משהגיע הספר אל כתובתו, חיזקו המילים של הסופר ויליאם ס. בורוז על כריכת הספר את הרגשתי, כי אכן ההחלטה הרגעית לרכוש את הספר היתה מוצדקת (לימים, מצאתי שדבריו של הגורו של דור על ספרו של אינדיאנה (“Fascinating to every man, no matter what his sexual tastes- like the characters in Genet”) אינם לגמרי נכונים..

***

Affection is the mortal illness of lonely people

Horse Crazy הוא סיפורה של אהבה שנידונה לכישלון. במרכז הרומן הקצר (כ180 עמודים) המספר, סופר ומבקר אמנות, בן דמותו של גארי אינדיאנה אם תרצו, שבגילו המופלג (המספר בן 35) מתאהב בבחור בשם גרגורי, שצעיר ממנו בשמונה שנים.

גרגורי עובד כמלצר במסעדה צרפתית מצליחה בטרייבקה בלילות ובימים הוא אמן מיוסר ומבולבל, שצילומיו והקולאז׳ים שלו, המשלבים פורנוגרפיה בוטה באימג׳ים מהוקצעים מעולם הפרסום, מזכירים את עבודותיו של רוברט מייפלת'ורפ, אחד האמנים הפלסטיים היותר מזוהים עם האמנות הדקדנטית של שנות השמונים, אמנות שמבקרת מבחוץ תוך שהיא ניזונה מהפנים.

גרגורי, כנרקיסוס המאוהב בבבואתו, מושך אחריו שורה ארוכה של אוהבים ומעריצים המשוועים לבלות מספר דקות במחיצתו:

If Gregory stands on a corner for ten minutes, something promising will land at his feet

האקצנטריות שלו מושכת ודוחה את המספר המוצא עצמו לחילופין נמשך לגרגורי הנערי ונגעל מן המיניות הבוטה מידי שהוא מקרין. אלמלא היה גבר, היינו סבורים שתיאורו היה משתלב ב׳אלגנטיות׳ בדימוי הנשי הסטריאוטיפי קדושה-זונה, ואכן גרגורי עובר תהליך של פמיניזציה ושל האדרה במהלך הרומן:

... a noble soul, trapped in a widely desired form. He has something everybody wants, but for him it has no value

***

We used to say: How can we live like this? And now the question really is: How can we die like this?

סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של גרגורי והמספר הוא אמנם האלמנט המרכזי בHorse Crazy, אולם הרקע לסיפורנו, הנוף העירוני בו הוא שרוי (העלילה מתרחשת בעיר ניו-יורק, A city where nearly every person carries about with him a pathological craving for public attention) - חשוב לא פחות להבנת האווירה בה נולדת, מתפתחת ודועכת התשוקה בין השניים. 

לרגע, בנקודת הזמן האולטימטיבית הזו (סיפורנו מוצב, בסופו של דבר, על סיפו של מילניום חדש; fin de siecle קטן עליו..) נדמה שהסוף מתקרב, או אם נאמץ נקודת מבט אופטימית יותר, פחות אפוקליפטית, הרי שעידן חדש בפתח, ושהמחלה המאיימת כעת לכלות את המין האנושי איננה אלא אמצעי הכרחי בתהליך התפתחותנו, חלק מ׳הקידמה׳ האנושית:

We're mutating [...] Becoming something new. A species at the end of its run

ובמקום אחר:

Are we racing forward, into the brave new world?

הכוונה, כמובן, למגפת האיידס, שנגלית בשיא הרסנותה בארה״ב בשנות השמונים, מגיפה מינית אך גם אנטי חברתית: The disease that made sexual lonliness healthy.

אולם מגיפת האידס איננה רק מחלה 'חברתית'. בשלב מסוים בתהליך ה׳התפתחותי׳ הזה, הגוף עצמו מתחיל לבגוד בבעליו, המשתהים לנוכח שיתוף הפעולה המלא של הגוף עם המחלה, ו'התמסרותו' חסרת התנאים להרסניותה:

Even if your body feels normal, you know the slightest unconsidered movement will shake something vital loose or shift something around, this big elastic bag of flesh you've carried around in total confidence for years and years falls in love with its own demolition and starts courting randy microbes, loose viral particles, plaques and embolisms and alien cells, it offers bits and pieces of itself for any invader to nibble on, you watch as your body entertains your enemies at dinner, its loyalties divide between you and them, and after a while you become hypnotized by the disappearance of yourself

***

Even though people were beginning to drop like flies, we all acted as if we were going to live forever

במהלך הקריאה בHorse Crazy, מוות בוונציה, מאת תומאס מאן, עולה כמובן על הדעת מהר מאוד, ואכן, אינדיאנה מזכיר את הספר כבר בעמודים הראשונים של הרומן, כמו על מנת להסיר מידיו את האפשרות של האשמה בהעתקה או בפלגיאט (כמה נושאים כבר קיימים בספרות? האין רוב הספרות - הטובה והגרועה גם, לצורך זה - לא יותר מפיתוח של נושא קיים או וואריאציה נוספת על אותו נושא ישן ומוכר?)

ואכן, Horse Crazy איננו יצירה 'מקורית' או חדשנית בהקשר זה.  זהו תוצר נוסף של תרבות הפופ שהולידה, בין השאר, את הרומנים של ויליאם ס. בורוז (קוויר, ג'אנקי), דניס קופר (רע) וברט איסטון אליס (גלאמורמה, לונאר פארק), פרובוקטורים אמריקאיים שכתיבתם הפוסטמודרנית עוסקת לעיתים תכופות במיניות, ברוח הנעורים ובתחלואי העולם (סמים, הומוסקסואליות, אמנות, פרסום). העולם המתואר בספרו של אינדיאנה הוא עולם אורבני, מנוכר, בו  האינדיבידואל משווע לחום ולאהבה בה בעת שהוא דוחה את סובביו בארסו ובביקורתו. התוצאה: האהבה הופכת ללא יותר מקלישאה, והתשוקה הופכת לבזויה.