Me First, או ׳ווידויו החולני של חוטא מודרני׳

כל אומללותו של האדם נובעת מדבר אחד ויחיד: שאין הוא מסוגל לשבת בשקט בחדרו

בלז פסקל

בשיחה שניהלתי לאחרונה עם חבר אמריקאי, עלתה השאלה שמעסיקה אזרחים רבים בעולם המערבי בשנים האחרונות: מה גרם לעלייתו של דונאלד טראמפ לשלטון בארה״ב; מה סוד חינה של התנועה הפופוליסטית, שכוחה רק מתגבר ברחבי העולם, מאנגליה ועד לברזיל.

לאנשים פשוט לא אכפת, הצעתי לו. לא אכפת מסין.. לא אכפת מנאטו או מהאיחוד האירופי.. לא אכפת משינויי האקלים. לא אכפת מכלום.. אכפת לי רק מעצמי ומעכשיו!

זה לדעתי קו המחשבה שמניע את הפוליטיקה האגוצנטרית שאנו רואים כיום: America First, כן. אולם אף יותר בשאת Me First.

הימין הפוליטי מציע משב רוח מרענן של אנרכיה, של ׳לשבור את הכלים׳, בעוד שהשמאל הפוליטי, מנגד, מציע אלטרנטיבה שמרנית של פוליטיקלי-קורקט, של ׳צריך לשחק לפי הכללים׳ ולשמור על ערכי הדמוקרטיה, האתיקה, האנושיות. 

התהפכו היוצרות.


האם מדובר במהפיכה או בשקיעה?

אבולוציה או דבולוציה?

מה סוד המשיכה של תנועת ה-Me First?

***

במקרה או לא, הזדמן לי לאחרונה להיתקל פעמיים ברשימות שעוסקות ברומן להפך מאת הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה, ז׳וריס קרל הויסמנס, רשימות שנכתבו בנסיבות שונות מאוד.

המקרה הראשון היה במגזין הספרותי The Happy Reader, עליו דיווחתי  לראשונה לפני למעלה משנתיים (הזמן עובר מהר מידי..) 

מהדורת חורף 2019 של הקורא המאושר הוקדשה רובה ככולה לרומן המפתח של הויסמנס, שראה אור ב-1884 והפך במהרה לאחד הטקסטים המכוננים של זרם הדקדנס הספרותי

בצרפתית נקרא הרומן À rebours - מילולית ניתן גם לתרגם זאת כ׳אחורה׳ - ואילו באנגלית תורגם באופן די מפתיע כ-Against Nature.) תרגום עברי של הרומן של הויסמנס ראה אור ב-1998 בהוצאת כרמל, בתרגומו של בני ציפר (על ציפר אדבר עוד בהמשך..) 

בקצרה, עוקב הרומן אחר מעלליו של הדוכס ז׳אן דז אסנט, אציל עשיר וחולני שמאס בחיי החברה הריקניים והוא מחליט להתבודד בביתו ולהקיף את עצמו באוסף יצירות אמנות ומוצרי יוקרה בעלי ערך אסתטי פרטיקולרי, כמו צב ששריונו כוסה בזהב ועוטר באבני חן.. המספר של להפך מפרט ומתאר את האוסף של דז אסנט באופן הגובל באובססיביות..

במקור, נעשה שימוש במונח דקדנס לשם תיאור שקיעתה של האימפריה הרומית, תהליך שתמורותיו הורגשו הן בספירה הפוליטית והן בתהליכים החברתיים שפקדו את האימפריה בעשרות שנותיה האחרונות.

החל מאמצע המאה ה-19, עוד בימי חייו של הויסמנס, החלו לדבר על דקדנס כעל תהליך אותו עוברת החברה האירופית שעברה את שלב הבשלות (התקופה היפה - La Belle Époque) והגיעה לשלב של ניוון וריקבון. 

על דרך ההשאלה, ימי פומפיי האחרונים הוא ביטוי שנעשה כבר שגור בשפה העברית, והמבין יבין!

חזרה לקורא המאושר.. 

באחד המאמרים במגזין מתאר אנדי מילר, סופר ועורך בריטי צעיר שספרו The Year of Reading Dangerously: How Fifty Great Books (and Two Not-So- Great Ones) Saved My Life זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת, את סוד המשיכה של ספרו של הויסמנס: 

Against Nature's claim to literary significance is [..] as a 'breviary' of decadence. 'Elaborately and deliberately perverse  [..] it is in its very perversity that Huysman's work - so fascinating, so repellent, so instinctively artificial - comes to represent, as the work of no other writer can be said to do, the main tendencies, the chief results, of the Decadent movement in literature. 

ועוד הוא מצטט מספרו של אוסקר ויילד, תמונתו של דוריאן גריי, שהושפע עמוקות מספרו של הויסמנס: 

It was the strangest book that he had ever read. It seemed to him that in exquisite raiment, and to the delicate sound of flutes, the sins of the world were passing in dumb show before him. Things that he had dimly dreamed of were suddenly made real to him. Things of which he had never dreamed were gradually revealed.

It was a novel without a plot and with only one character, being, indeed, simply a psychological study of a certain young Parisian who spent his life trying to realize in the nineteenth century all the passions and modes of thought that belonged to every century except his own, and to sum up, as it were, in himself the various moods through which the world-spirit had ever passed, loving for their mere artificiality those renunciations that men have unwisely called virtue, as much as those natural rebellions that wise men still call sin. [...] There were in it metaphors as monstrous as orchids and as subtle in colour. The life of the senses was described in the terms of mystical philosophy. One hardly knew at times whether one was reading the spiritual ecstasies of some mediaeval saint or the morbid confessions of a modern sinner. It was a poisonous book. The heavy odour of incense seemed to cling about its pages and to trouble the brain. The mere cadence of the sentences, the subtle monotony of their music, so full as it was of complex refrains and movements elaborately repeated, produced in the mind of the lad, as he passed from chapter to chapter, a form of reverie, a malady of dreaming, that made him unconscious of the falling day and creeping shadows.

ציטטתי כאן באריכות מספרו של ויילד, שכן אני מרגיש שהוא מצליח ללכוד את המהות של-, או לפחות את הלך-הרוח הדומיננטי בספרו של הויסמנס, ווידויו החולני של חוטא מודרני.

***

מה שמוביל אותנו חזרה לבני ציפר, שתרגם לעברית, כזכור, את ספרו של הויסמנס (היחיד מספריו שראה אור בעברית..)

בסופ״ש שעבר פרסם ציפר רשימה בעיתון הארץ. מין וידוי שכזה, או אם תרצו, מחווה לסופר הצרפתי. כותרת הרשימה: ׳הסופר הזה היה אנטישמי, לאומן ומיזוגן. ובזכותו אני מי שאני.׳

כהרגלו, ציפר משתפך ברשימה שלו על הויסמנס בפרט ועל התרבות הצרפתית בכלל:

׳אי אפשר שלא להבחין שההיקסמות מן הרוע לשם הרוע שזורה בכל הספרות והשירה הצרפתית, כפי שגם שזור בה הבוז לצדקנות הבורגנית, שאחרי מלחמת העולם השניה שינתה את צורתה לצדקנות השמאלית ולימים למה שקרוי ״תקינות פוליטית״, שהלוחם הנחרץ ביותר נגדה היום בצרפת הוא הסופר מישל וולבק.׳ 

ציפר מזהה בכתביו של הויסמנס, כמו גם בביוגרפיה שלו, הלך-רוח אנטי-ממסדי, אנטי-בורגני, אנטי... ספרותי?

הנה כך הוא מתאר את ׳הרומן המרתק והמוזר ״להפך״ [...] שעל פי הנורמות של הצדקנות החדשה ראוי היה לגרוס אותו ולהשליך אותו לפח, מפני שהויסמנס היה מהגרועים באנטישמים, ומהגרועים במיזוגנים, שלא לדבר על משיכתו הספרותית אל פסיכופטים..׳

ובהמשך הוא מוסיף:

׳הנה עוד סיבה שהתאהבתי בהויסמנס. מאז ומעולם שנאתי הגדרות ברורות וחשבתי שאין דבר משעמם יותר מלהיות בעל זהות אחת, ומה טוב ומה נעים לדלג בין הגדרות עצמיות וזהויות ולוא כדי לבלבל את האויב, שיהיה תמיד אותו אויב: הבורגני הצדקן, ויהא זה בצרפת בימי פרשת דרייפוס או בישראל בימי פרשת בנימין נתניהו.׳ 

רבים וודאי יתרעמו על ההשוואה בין הקורבן והתליין.. אבל זה סוד קסמו של פרובוקטור, אולי?

***

בניגוד לרושם שנוצר אולי לעיל, אין ברצוני להתריס כנגד הויסמנס, או כנגד ציפר. שני הסופרים/אישים הללו כבודם במקומם מונח. לשניהם פנים שונים, יוצאי-דופן, 

לא תשמעו אותי מצקצק כנגד אחד מהם. אולי מתבדח ברשעות.. נו, טוב.

ובכל-זאת, אני חייב לתהות: מה סוד קסמו של הרומן שכתב הויסמנס לפני קרוב ל-150 שנים? כיצד קרה שהוא נערץ ׳משני צידי המתרס׳, כביכול.  הן מימין והן משמאל?

משעשע לחשוב שיצירות שזעזעו את הבורגנות אי-שם בשלהי המאה התשע-עשרה (אני חושב, בין השאר על מאדאם בובארי של פלובר, להפך של הויסמנס, או אפילו תמונתו של דוריאן גריי של ויילד..) מצליחות עדיין להניע את אמות הסיפים.. אף בימינו, ימי פומפיי האחרונים.. 

על הכניעה

המציאות אינה סולחת לנו כאשר אנו בזים לה; היא מתנקמת בנו ומתפרצת בצורת חלומות בלהות

ז'וריס– קרל הויסמנס

כמו קוראים ישראלים רבים, גם אני התוודעתי למישל וולבק עם פרסום התרגום לעברית של הרומן, החלקיקים האלמנטרים, שראה אור בהוצאת בבל בשנת 2001. בנקודת מפנה זו של המילניום, היה נדמה לרגע שמשב רענן של ספרות חדשה עושה את דרכו אל המזרח התיכון מיבשת אירופה. במידה רבה, וולבק מייצג את קולו של דור מפנה-המאה העשרים. הייאוש שהפגינו גיבוריו המיזנטרופיים, האפתיות שמאפיינת כמעט את כל מעשיהם (חוץ מכל מה שקשור למין..) הביקורת שלהם על המציאות הוולגרית המקיפה אותם, תוך שהם מתפלשים בה - כל אלו נדמו, בתום העשור האחרון של המאה השערים, עשור שהתאפיין באינדיבידואליזם ודחיית כל מקור של סמכות, כנטיות לב טבעיות של דור שחווה את נפילת החומה והתבדה לגבי כוחן של פוליטיקה ואידיאולוגיה להביא לשינוי.

מאז 2001 ראו אור בעברית עוד שמונה תרגומים של ספרים מאת וולבק. גם אני שמרתי על קשר ממרחק עם וולבק: לפני למעלה מעשור קראתי את הרחבת תחום המאבק, הרומן הראשון של וולבק, וכן את פלטפורמה, הרומן השלישי פרי עטו, בו החל וולבק 'להתעמת' עם האיסלאם. קראתי באנגלית גם את הנובלה Lanzarote ואף רפרפתי באסופת שירים שוולבק פירסם ושרכשתי ב-2004 בצרפתית. על פניו, ההיכרות שלי עם כתביו של וולבק היא יותר משטחית, אולם במרוצת השנים הלך ודעך כוכבו בעיני.

בתחילת חודש מאי נתקלתי במקרה, בעת שיטוט חסר מטרה בחנות ספרים גדולה במרכז ברלין, בעותק שלל הרומן האחרון של וולבק, כניעה (Soumission) שראה אור בצרפת בינואר 2015, באותו יום בו התרחש הפיגוע במשרדי השבועון הסאטירי שרלי הבדו. זו סאטירה פוליטית בה מפלרטט וולבק עם הרעיון ההיפוטתי שבצרפת של שנת 2022, ייבחר מועמד מוסלמי בשם מוחמד בן-עבס לנשיאות הרפובליקה.

במציאות שמחוץ לפנטזיה הפוליטית של וולבק, העם הצרפתי ניצב בתחילת חודש מאי בפני נקודת מִפְנֶה מכריעה, בין שני סבבי בחירות טעונים לנשיאות. הרגשתי שצו השעה קורא לי להפגין סולידריות עם העם הצרפתי (ועם אחד ממשיחי השקר שלו..) אז הרמתי את הספר ושמתי פעמי אל עבר הקופה.

הציפיות שלי מהספר, שנבנו כאמור על היכרות ארוכת שנים עם כתביו של וולבק, לא היו גבוהות. למעשה הבאתי לקריאה מִטְעָן לא קטן של סקפטיות. לא נקודת התחלה אידיאלית..

***

כניעה נמסר בגוף ראשון ע״י פרנסואה, פרופסור לספרות בסורבון המתמחה ביצירתו של הסופר הצרפתי בן המחצית השניה של המאה ה-19, ז'וריס קרל הויסמנס. על אף שפרנסואה מייצג כביכול את ׳הממסד׳ שמעסיק אותו כמרצה, הוא אאוטסיידר מוחלט: הוא מתקרב לסוף הקריירה האקדמית שלו (עבר זמן רב מאז היה לו משהו משמעותי לומר או לכתוב על נושא המחקר שלו..) הוא מנהל מערכות יחסים חטופות ולא מחייבות עם נשים (בעיקר עם תלמידות שלו,) אוכל ארוחות רווקים קנויות בביתו, וכמו רוב האירופאים בני דורו - הוא אדיש לפוליטיקה (שיטת הבחירות המערבית [...] שבסופו של דבר לא היתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות" הגיעה לדידו לסוף דרכה) אך בכל-זאת, המהפך הפוליטי לו הוא עֵד הופך עבורו לטראומטי במיוחד.

פרנסואה הוא אדם בודד ודי משעמם, טרוד ואכול שנאה עצמית. הוא נרתע מכל מה שמדיף ריח חברתי ומייצג, לדידו של וולבק, את מותם של מוסדות הנישואים והמשפחה וכן את דעיכתה של הדת הנוצרית וערכיה החברתיים/מוסריים. בקצרה, הוא סמל לדעיכתו של האדם המערבי:

לא הייתי מסוגל לחיות למען עצמי, אז למען מי כן אהיה מסוגל לחיות? האנושות לא עניינה אותי, היא אפילו עוררה בי גועל, לא ראיתי בבני האנוש אחים בשום מובן ועוד פחות מזה לו היה עלי להתבונן בחלק מקבוצה מצומצמת יותר של האנושות, לדוגמה זו שמורכבת מבני ארצי, או מהקולגות שלי.

הביקורת שלו נעה מהפנים החוצה, וחזרה פנימה: 

בחברות שלנו שעודן מערביות וסוציאל-דמוקרטיות, של כל אלה שסיימו את לימודיהם, אבל רובם לא מבינים את זה או לא מבינים את זה מיד, הם מהופנטים מהתשוקה לכסף, או אולי לצרכנות אצל הפרימיטיבים שבהם, אלה פיתחו את ההתמכרות האלימה ביותר למוצרים מסוימים (הם מיעוט, הרוב, שקולים יותר ומחושבים יותר, מפתחים תשוקה פשוטה לכסף, ה"פרוטאוס הבלתי נלאה"), מהופנטים אף יותר מהתשוקה להוכיח את עצמם, להשיג בזכות עצמם מקום נחשק בחברה ובעולם שהם מדמיינים ומקווים שהוא תחרותי, משולהבים מהסגידה לאייקונים מגוונים: ספורטאים, מעצבי אופנה או אתרי אינטרנט, שחקנים ודוגמניות. מסיבות פסיכולוגיות שונות שאין לי לא יכולת ולא רצון לנתח, התרחקתי בזהירות מדפוס כזה. 

איפה הוא בכל-זאת מוצא מפלט? בכתביו של הויסמנס.

הבחירה בהויסמנס איננה מקרית.. הויסמנס, שהיה בן דורו של אמיל זולה, איננו מוכר מידי לקורא העברי. למעשה, תורגם רק ספר אחד פרי עטו, המפורסם שבהם: להפך, אחד הטקסטים המכוננים של זרם הדקדנס. הספר עוסק בדוכס דז אסנט, אדם חולני שמאס בחיי החברה הריקניים. כמו פרנסואה של וולבק, דז אסנט מחליט להתבודד מן החברה ואינו מרבה לצאת מביתו (בדומה להויסמנס עצמו).

פרנסואה איננו רק מיזנטרופ. הוא גם מיזוגן. כמו מיזוגינים רבים מקור השנאה שלו לנשים נבע מחוסר ביטחון וחרדה מפני דחיה. אולם פרנסואה מרחיק לכת ומבטא את מורת רוחו מהמין השני גם בתחומים שאינם קשורים ליחסים ש'בינו ובינה:'

למען האמת מעולם לא הייתי משוכנע שזה רעיון טוב שנשים יכולות להצביע, ללמוד אותם לימודים כמו הגברים, להשתלב באותם מקצועות, וכדומה. בסוף התרגלנו לזה, אבל האם זה רעיון טוב, בסופו של דבר?
הכניעה שוולבק מתאר ברומן הזה, היא ראשית כל כניעתה של צרפת (La France בצרפתית - לשון נקבה, וכן La Patrie - המולדת) לאיסלאם; אך היא גם כניעתן של נשים, כפי שמנסח זאת המספר של וולבק:

זו הכניעה [...] יש קשר בין הכניעה המוחלטת של האישה לגבר [...] ובין כניעתו של הגבר לאל, לפי השקפת האיסלאם. 

וולבק משתמש בדימוי הזה הן באופן מילולי - מרגע שהשלטון המוסלמי מתבסס בצרפת מפוטרות כל הנשים המרצות מתפקידיהן באקדמיה ואת מקומן לוקחים מרצים גברים, אך רק כאלו שהמירו את דתם לאיסלאם (ההנהלה החדשה של הסורבון מפצה אותם ומעניקה להם בתמורה שתיים עד שלוש נשים להן יוכלו להינשא בנישואי שידוך מסורתיים) - והן כמטאפורה: וולבק מזהה בנצרות מאפיינים ׳נשיים׳ של חולשה ורכות שסופם להביא לכניעה לכוח חיצוני, גברי וחזק:

אותה אירופה שהיתה פסגת הציויליזציה האנושית התאבדה חד וחלק, בתוך כמה עשורים 

ובמקום אחר:

צריך להכיר במציאות: אירופה המערבית, שהגיעה לשלב התפוררות בזויה, לא היתה מסוגלת להציל את עצמה - לא יותר מרומא העתיקה במאה החמישית שך העידן שלנו. נהירתם המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית, פתחה את האופק לעבר תור זהב חדש ליבשת הישנה. חלקן של האוכלוסיות האלה היה נוצרי; אבל לעיתים קרובות יותר, צריך להודות בכך, הן היו מוסלמיות.

***

וולבק שמגדיר את עצמו כ״ניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען ושונא נשים״ (הוא בהחלט עושה עבודה טובה בהצדקת הטייטלים היומרניים האלה..) הוא סופר שהפרובוקציה היא לחם חוקו, אך בעת הקריאה בכניעה הרגשתי שהוא משתדל דווקא לא להידרדר למקומות ׳נמוכים׳ מידי ולזעזע את הקוראים שלו עם תסריטי אימה או להאכיל אותם בכפית. 

כיצד בכל-זאת עלינו לקרוא את כניעה? האם זהו טקסט נבואי שצופה את מותן של הדמוקרטיה המערבית והנצרות והחלפתן ב׳שיטת ממשל׳ אחרת, במקרה הזה האיסלאם; או שמא זו אינה אלא פנטזיה של גבר בודד ומסואב שרוצה לזכות בשלוש נשים (שפחות או מאהבות, אצל וולבק לפעמים נדמה שזה היינו-הך.)

על פניו, זהו רומן פוליטי-אקטואלי, אך לדידי מדובר ברומן פילוסופי. אם מתעלמים לרגע מהביקורת על נשים (שוולבק, ברוב תחכומו, שם בפי המספר שלו או בפי הדמויות ברומן..) הרי שאנו נותרים עם רומן מעורר מחשבה על ׳קיצה של הנצרות׳ או לפחות פרפורי הגסיסה של המערב. פרפורים שרחשיהם מורגשים מידי זמן מה אף בבירה הגרמנית בה אני חי מזה שנתיים בקירוב.