בסרט "הנאהבים מפריז" (במקור Les Amants du Pont Neuf, ביים ב1991 לאוס קראקס), מישל (ג'ולייט בינוש) מתאהבת באלכס, עוזבת את בית אביה העשיר ועוברת לגור תחת 'הגשר החדש', Pont Neuf, שבדיוק עבר סדרה של שיפוצים בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, לכבוד ציון 200 שנים להצלחת המהפיכה הצרפתית ('יום הבסטיליה'). דרך אלכס היא נחשפת לעולמם של חסרי הבית, עלובי הנפש של פריז המודרנית, אלו שחיים דרך קבע מתחת לפני השטח, הרחק מן השאון הפוליטי והתרבותי.
כך גם בספרו של אדריאן פן-דיס, "המטייל" (ראה אור מוקדם יותר השנה בהוצאת כתר. מהולנדית - רן הכהן, מתרגם בחסד מגרמנית, הולנדית, והשנה אף זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על תרגום האפוס הלאומי של אתיופיה (!) כבוד המלכים).
בתחילת הרומן הקצר הזה אנו מוצאים את ה'גיבור' שלנו, מר מילדר, הולנדי החי בפריס, מטייל ברחבי העיר כמתוך כורח שהוטל עליו, מכלה מרחקים מתוך הרגל, מצוות הקרדיולוג שלו (אזרח טוב עושה מה שהרופא מייעץ לו לעשות.) אין לו כל קשר לעיר בה הוא חי, ולעיר אין כל קשר עימו.
אלא ששינוי נזרק בהליכותיו. ערב אחד במהלך ׳טיול הערב הטקסי שלו׳ הוא נתקל במעשה זוועה, שריפה שפרצה בבניין בו גרו מהגרים. מתוך האש פורץ כלב, שבוחר במילדר כבעליו. הכלב משנה אט אט את דרכיו של מילדר ומנחה אותו בטיוליו בעיר הגדולה, אל עבר מקומות בהם לא נתקל עד כה. הוא מכיר לו אנשים שהיו עד כה שקופים בעיניו, חושף אותו לחייהם של חסרי הבית, המהגרים הלא חוקיים - מגשר עבורו חוויה חדשה.
בתמורה לחיזיון החדש הנגלה בפניו, גם מילדר עצמו נהפך לנראה. מאדם שטוב-לב זר לו, שמבלה את רוב זמנו כבתוך חשיכה - הוא נעשה לגלוי. ומנראות לנחיצות: מילדר מתנער בחזרה אל תוך החיים, נדחף על ידי רצון בלתי נשלט ׳לעשות משהו׳: הוא נהפך לנדבן, נדבן עם הרבה כסף והרבה רגשי אשמה המניעים אותו לחלוק בכסף שיש לו עם חסרי המזל.
עד כאן העלילה.
***
מיהו ׳המטייל׳ של פן דיס?
האם הוא הflaneur של שארל בודלר, החווה את העיר בטיוליו הרגליים הרבים? האם הוא האסתטיקן של ולטר בנימין החווה את העיר מתוך הקשר היסטורי, אינטלקטואלי, תרבותי? (כדי ללמוד עוד על דמות הflaneur אני מזמין אתכם לבקר אצל אדמונד וייט).
איך נקרא לflaneur שלנו, למד מילדר? אולי 'המשוטט'?
ולמה בכלל 'מטייל'? האם wanderer (שמו של הספר בהולנדית: Wandelaar) שמתייחס לדמות המתבודד, האובד הרומנטי - האם שם-תואר כמו 'הנודד' או ׳תוהה׳ מתאים יותר?
כל זה לא בא כמובן כדי לערער על תרגומו הנפלא של רן הכהן. קטונתי. אלא כדי להדגיש את המשקל העצום, עמוס בקונטקסט תרבותי ומיתי, שמניח פן-דיס על כתפיו של מר מילדר שלנו כשהחליט להעניק לספרו את שמו.
ובכן, flaneur או wanderer? לא ולא. מטיילו של פן דיס איננו אחד מה׳משוטטים׳ הנ״ל.
ולמי בעצם מתייחס שם הספר? לגיבורו האנושי, מר מילדר? או לכלבו הנאמן, חסר השם, הנערץ ע"י כל. הכלב שגרם למילדר להיהפך שוב לנראה, לצאת ממצב השקיפות בו היה שרוי משך שנים רבות.
אכן, הכלב המתנוסס בחינניות על עטיפת הספר "המטייל" ניחן באנושיות רבה:
***
לדידו של בלוג זה, הטיולים שעורך מילדר בעיר האורות, על התגליות הרבות שאלו מציעים (הצצה חטופה לעולם של סבל, של דאגה כנה למה שעלול להביא יום המחר, הדבקות היומיומית בהישרדות) - טיולים אלו אינם העניין המרכזי ברומן שלפנינו. החשיבות האמיתית של הספר נעוצה לאו-דווקא בכוחו או בחוסר כוחו של האדם המערבי, הלבן, לעזור לאחר, אלא דווקא בחוסר יכולתו לעזור לעצמו.
הרי איך יעזור האדם הלבן לאנשים שחורים שהגיעו ממרחק אלפי מילין כשאפילו משכניו הוא מתחבא, שהרי "בחדר המדרגות מעולם לא ראה איש. לא עושים ככה בפאריס. מחכים מאחורי הדלת עד שלא שומעים עוד צעדים, ורק אז חומקים החוצה."
רגע אחד מילדר שלנו מבקש להיוושע יחד עם ההמונים - "כן, לתת כסף ולהעלים עין. או לחפש ישועה אצל אלוהים - אז לפחות חלקת משהו עם המנודים: את התקווה" - ודקה אחר-כך נדמה שאין סיכוי אף לקמצוץ מן התקווה הזו, שכן הנגיעה באחר היא מתועבת בדיוק כמו הנגיעה בעצמך. על כן עדיף להתנחם בטקסים של ניקיון וטיהור-עצמי: "הוא שכב שעה ארוכה באמבט מהביל וקרצף מעליו את כל האנשים. תוך כדי התזה הפכה המברשת שלו למברשת מי קודש. הוא קידש את הסבון, קידש את השמפו, את כפות רגליו, את ברכיו, את גופו, ונעלם בעננת קצף..." (כך גם בסרטו של לאוס קראקס, 'גילוי' הרחוב, ה'ירידה אל העם' מלווה בהתלכלכות פיזית, בהתכערות של ממש, תהליך שמילדר מתנגד לו בכל תוקף ותוקף).
מוכה ביגון על אזלת ידו להשיג שקט ושלווה, האדם הלבן של "המטייל" מבקש להיוושע ולהיגאל בכל עצמאי שיעמוד לרשותו: פעם ע"י התחזות לגיבור-עבר שמת מזמן (מילדר מאמץ לעצמו את שמו של לוחם רזיסטאנס שמת ביום הולדתו, ניקולא מרטן,) פעם ע"י התחזות לעוזרו ומזכירו של נדבן אלמוני המבקש לעזור לחלכאים ונדכאים - כל אמצעי כשר.
מה שנותר מכל אלו היא האובססיה הבלתי-ניתנת לשובע לשליטה: הסדר, השקט והניקיון להם מתאווה מילדר - אלו אינם משאלות ליבו של אדם אחד בלבד. כל אלו מושגים גם ברמה הלאומית: העובדים הזרים חסרי אשרות השהייה נלקחים למעצר (כן, כן, ממש כפי שקורה אצלנו, תחת אפינו המפודרים), ומגורשים בשקט, בחסות החשיכה, מארצותינו השבעות.
הנה כך מסכם פן-דיס את כל משאלת ליבנו הזעיר בורגנית: להתנקות, להסיר מעלינו את עול האחריות והדאגה לאחר, כשמעבר לפינה תמיד ישנה האופציה ה'קלה' ביותר, במידה והדברים לא מסתדרים: להתאבד. להשליך את עצמך מעבר לגשר ולתת למי הסיינה הקרירים לנשוא אותך אל עבר הים.
למרות כל הנאמר לעיל, המסקנה העגומה והפסימיות הגלויה - זהו ספר קטן ומהנה, גם אם 'מינורי' למדי. קריאה מומלצת.
