בראשית היתה המילה

אלוהים ברא את העולם באמצעות המילה: 'ויאמר אלוהים, יהי אור; ויהי-אור'. בהינתן בכך שהשפה ניתנה לבני האדם 'כמות שהיא': נקייה, חפה מכל פשע או עוול - בעוזבו את גן העדן, היתה השפה הראשונה שהוכתמה.


על ספרה של  הסופרת הגרמניה ג´ני ארפנבק, היער של קלרה, כתבתי פה שנה שעברה. הספר עשה עליי רושם רב ולכן החלטתי לקרוא גם בספר המילים שלה (מגרמנית, Wörterbuch שניתן לתרגם גם כ'מילון'.)


נפתולי השפה ניצבים במרכז יצירתה של ארפנבק, לפחות בשני הספרים שקראתי. באמצעים ספרותיים, ארפנבק מבקשת להמחיש כיצד במהלך ההיסטוריה מעוותים את המציאות ומטייחים 'עובדות' באמצעות מניפולציה של השפה.

ספר המילים נמסר מנקודת מבטה של ילדה ללא גיל (וללא שם), הגדלה במדינה דרום אמריקאית כלשהי (סביר להניח שמדובר בארגנטינה. בהקשר זה, ניתן לקרוא את בחירתה של ארפנבק, סופרת גרמניה, לעסוק דווקא במשטר אימים בדרום אמריקה, כמשל על זוועות המשטר הנאצי שעשה גם הוא, כידוע, שימוש נרחב בשפה לקידום האידיאולוגיה). 

השפעתו של משטר האימים המתחולל במדינתה, ניכר תחילה בסביבתה המיידית של הילדה, בחיק משפחתה:

את האוצר הכי גדול שלנו. במשפט הזה נפגשים ההורים שלי כמו בצומת מרכזי ... אמא העניקה חיים לילדה אחת. פרי האהבה. אבא בוודאי ישב שם וחיכה שאהיה בשלה, ואז תלש אותי מהעץ והושיט אןתי לאימא, והיא נעצה בי שיניים כמו בתפוח. ואולי לא. אבא העניק חיים לילדה. לעולם לא מאוחר מדי. האוצר של אימא, שזאת אני, כבר נאכל כמעט כליל, ואין תוספת, ואולי לא. אימא חוסעת אותי. זהירות חם. אבא יכול לתלוש עוד ועוד תפוחים מהעץ כי האדמה שייכת לו. כל עוד העץ נותן פרי, על כל פנים. אימא שלי היא שבישלה אותי ושימרה אותי... 

ואח"כ במרחב הציבורי: 

אחת. שתיים. ושלוש. בשלוש השנים הראשונות בבית הספר מותר לנו לשכל את אמות הידיים על שולחנות בית הספר כשאנחנו לא כותבים. רק כשנגדל, אומרים המורים, יהיה מותר לאמת היד האחת להיות מונחת ישר על רעותה. להתפלל מתפללים בכפות ידיים שטוחות צמודות זו לזו, לא לשלב אצבעות. בהפסקה אנחנו יוצאים זה אחר זה מדלת הכיתה, בטור, לאט-לאט, אומרים המורים. אחת. שתיים. ושלוש. כל התנועות המהירות, כל מה שפתאומי וכל נה שלא ישר, הריצה, ההתנודדות, הדחיפה, ההישענות והנפיךה, ההסתחררות והקפיצה נכרתו מאתנו, נלקחו למקום שאיננו יכולים להגיע אליו ומחלידות שם. כמו אופניים שאין בהם שימוש, כל הדברים האלה משתרגים שם זה בזה, מתגבבים בערמה סבוכה לעין ערוך, נלכדים זה בזה ולבסוף מרקיבים יחד, כאילו היו גוש אחד מאז ומעולם. אחד

מבעד לשפתה של הילדה, שפה 'זכה' כביכול, שפה תמימה, מבצבצים סימניה של האלימות הפושה בארצה, ׳ארץ השמש הנצחית׳ (האם מה שמתרחש מתחת לקרניה מקרין עליה בחזרה? האם זה מה שגורם לה לפעמים להיות לבנה? או מוכתמת?)

האימה והאלימות חודרים אם כן לתוך הווייתה של הילדה/מספרת ועושים את דרכם אל עולם המושגים שלה ואל תוך שפתה המתיילדת:

בשביל הדג יש לכולם סכין שאינו חד, אבל כשאנחנו אוכלים בשר, אני חייבת לקחת את סכין הילדים שלי, שעל הידית שלו חרותים פני חתול. אימא חותכת לי את הבשר לחתיכות קטנות בסכין שלה, המחודד והמשונן, והסכין שלי בעל פני החתול משמש רק להעלות את הפיסות החתוכות על המזלג. על ידית המזלג יש דוב, על הכף ארנבת. אם סכין חד דיו, אפשר אפילו לחתוך בעזרתו למישהו את העור סביב כפות הרגליים, ואחר כך לפשוט אותו. הוא או היא לא יצטרכו אז ממילא ללכת עוד הרבה עד ארץ המתים. ומילה אחת היא תמיד האחרונה. סכין אולי. או מילה אחרת. מילא כלשהי שהוא או היא ידעו מאז ומעולם.

שפה חדשה משמע מציאות אחרת, ולהפך. ועיוות השפה, מטעמים פוליטיים או אידיאולוגיים, משמע עיוות המציאות:

 

אנחנו מנצחים, לוחשת לנו החברה שלי אנה, אנחנו מנצחים, היא תמיד אומרת את זה כשבחוץ מתפוצץ צמיג, זה נשמע כמו ירייה, לפעמים יש הרבה יריות ברצף. אנחנו מנצחים, היא לוחשת, וכולנו משתתקים ומחכים לראות אם אנחנו באמת מנצחים.

לסיום, נשוב לאלוהים, בורא העולם באמצעות המילה:

האיש על דוכן הדרשות מספר על הבריאה, ולפי מה שאני מבינה, המציאות רק מילאה את מילותיו של אלוהים על גדותיהן בכל הדברים שאלוהים דיבר עליהם כשעוד לא היה לו אף אחד לדבר אתו חוץ מעצמו: העצים צמחו אל תוך המילה שלו "עץ", הדגים צמחו אל תוך המילה שלו "דג" והשתחלו מהר בין הקשקשים, שכבר היו שם מעצם דיבורו על קשקשים, הציפורים התעופפו לשמים בעקבות נוצותיהן שכבר נהגו בפי אלוהים והתכסו בהן, ואדם וחוה מילאו את המילים "אדם" ו"חוה" בדם, בעצמות, בכליות, במעיים, בלב, בעינים, בפה ובכל שאר הדברים שאלוהים דיבר עליהם עם עצמו, כשעוד היה לבד [...]  אלוהים היה בוודאי בודד מאוד לפני שהתחיל בבריאה, כי איזו עוד סיבה יש למישהו לדבר עם עצמו על כליות ועצמות.

האדמה מקוללת

This autumn, an extravagantly hyped American novel examining in exhaustive detail how the middle classes there currently feel about themselves will be bought by a great many Britons who'll strive to understand every local nuance. But Erpenbeck? East Germany? Who cares? How I wish that Visitation could change all that. How I hope that some room may be found to celebrate this author's uncanny gifts

הקטע הנ"ל לקוח מתוך מאמר שכתב הסופר ההולנדי מישל פאבר בעיתון הגרדיאן הבריטי, באוקטובר שעבר.

הרומן האמריקאי המדובר הוא כמובן Freedom של ג'ונתן פרנזן (הספר עתיד לראות אור בהוצאת עם עובד) ואילו ספרה של  הסופרת הגרמנית שפאבר מזכיר, ג'ני ארפנבק, הוא היער של קלרה, שפורסם ע"י הוצאת כתר לפני כמה חודשים.


דבריו של מר פאבר מהדהדים בראשי שעה שאני חושב איך נעלם הרומן המינורי-למראה-אך-כה-נוקב הזה אל תוך החשיכה המו"לית כלעומת שראה אור יום (ספרה השני, ספר המילים, ראה אור אף הוא בהוצאת כתר שנה שעברה, וגם על מאורע ספרותי זה לא שמעתי מילה, אבל אולי זה רק אני..)


היער של קלרה ראה אור בארה"ב ובאנגליה בסוף 2010, וכפי שהציטוט הנ"ל מעיד, הספר זכה לשבחים רבים, בעיקר מצידם של בלוגרים ועיתונאים ליברליים. בארץ זכה הספר לביקורות יותר צוננות.

***

בגרמנית, שם הרומן של ג'ני ארפנבק הוא Heimsuchung שמשמעו ביקור (Visitation), חג דתי המציין את ביקורה של מריה הקדושה אצל בת דודתה, אמו של יוחנן המטביל, אלישבע, מיד לאחר שנתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי הרתה לרוח הקודש וכי גם אלישבע הרה.


מילולית, ניתן לתרגם את שם הרומן גם כגזירת גורל. 


מכל האפשרויות הנ"ל, הבחירה בהיער של קלרה כתרגום היא סוג של פשרה שמתייחסת רק למימד אחד בעלילת הספר שלפנינו, מימד גלוי וברור: היער של קלרה הוא אותה חלקת אדמה (או גוש, כפי שמכנה אותה אחת הדמויות ברומן) שירשה קלרה מאביה, ראש הכפר, ושבתחום גבולותיו מתרחשת העלילה שלפנינו.


מן הכותרת הגרמנית (ומתרגומה לאנגלית) ברור מבעוד מועד: חלקת האדמה שירשה קלרה כמו הוכתה בקללה כפולה: ראשית, דבק טירופה של קלרה באדמה הכחולה של היער הברנדנבורגי, ושנית, חוסר פוריותה של הצעירה שבבנות ראש הכפר עיקרה את האדמה שהגנן עמל עליה משך עשרות שנים, במהלך מנוגד לסיפורה של מריה, שהרתה באורח נס.


בהקשר אחר, ניתן לראות בקללה זו גם המשך ישיר של התהליך האבולוציוני שעברה חלקת אדמה זו, כפי שהפסקה הפותחת את הרומן, המתארת את התהליכים האלימים שהולידו את חלקת האדמה עליה שוכן היער של קלרה רומזת:


עד אל רכס הסלעים, שכעת אינו אלא גבעה עגלגלה הנראית מעל לבית, נדחק והגיע הקרח לפני כעשרים וארבעה אלף שנים. תחת הלחץ העצום של הקרח נשברו ונמחצו הגזעים הקפואים של עצי האלון, האלמון והאורן, רכס הסלעים נבקע, נסדק, נשחק, פה ושם, אריות, ברדלסים ונמרי שן-חרב נסו דרומה. אל מעבר לרכס הסלעים לא הצליח הקרח להבקיע. 

אחר כך השתרר אט-אט השקט והקרח החל במלאכתו, מלאכת השינה. ריבוא ריבואות שנים פרשׂ או פשט סביב-סביב את גופו הקר והאדיר סנטימטר אחר סנטימטר ושייף את שברי הסלעים שמתחת/שמתחתיו? עד שהתעגלו מעט-מעט. בשנים החמות, בעשורים, במאות, נמסו קצת פני השטח של גוש הקרח והמים גלשו אל מתחת לגוף האדיר הכבד למקומות שמהם נשטף החול שמתחת לקרח בנקל. כך שב וזרם הקרח בדרך שממנה בא וזלג בצורת מים תחת עצמו כשגבעה כלשהי עמדה בדרכו.

בשנים הקרות פשוט נח לו הקרח במקומו, מוטל וכבד. ובמקומות שבהם נמס הקרח בשנים החמות וחרץ ערוצים באדמה תחתיו, לשם שב ונדחס בכל הכוח בשנים הקרות, בעשורים, במאות, כדי לסתום אותם. לפני כשמונה-עשר אלף שנים, אחרי שנמסו תחילה לשונות הקרחון ואחריהן, בעוד האדמה מוסיפה להתחמם, כל איבריו הדרומיים כולם, לא הניח הקרחון אלא עקבות מעטות בקרקעיות הערוצים, איי קרח, קרח מיותם, לימים יכנו זאת קרח מת.

כרות מן הגוף שאליו היה שייך לפנים ולכוד בערוצים, הקרח הזה לא הפשיר אלא כעבור ימים רבים, בערך שלושה-עשר אלף שנים לפני ספירת הנוצרים הפך שוב למים, חלחל לאדמה, התאדה באוויר ושב וירד בתור גשם, החל לחוג בין שמים וארץ בצורת מים. במקום שלא היה יכול עוד להעמיק חדור, כי האדמה כבר הייתה רווּיה, נאגר מעל לאדמת החומר הכחולה ועלה מעלה ופני השטח שלו חוצים את האדמה הכהה לרוחבה, אחר שב ונראה לעין בערוץ והוא אגם צלול.
 
החול, שהמים עצמם שחקו מן הסלע כשעוד היו קרח, החליק כעת פה ושם מן הצדדים אל האגם הזה ושקע בקרקעיתו, כך נוצרו בכמה מקומות הרים תת-ימיים, במקומות אחרים נשארו המים עמוקים כעומקו הבראשיתי של הערוץ. זמן מה עתיד כעת האגם להציב את פניו המבהיקים כמראה מול השמים בינות לגבעות של מארק-בּרַנדֶנבּוּרג, לנוח לו חָלָק בין עצי האלון, האלמון והאורן שכבר שבו וצמחו, וברבות הימים, כשכבר היו בני אדם, אפילו זכה מאותם בני האדם לשֵׁם: "הים המארקי", אבל ביום מן הימים ישוב ויתפוגג, כי כמו כל אגם גם האגם הזה הוא בר-חלוף, כמו כל שקערורית נגזר גם על הערוץ הזה לשוב ולהתמלא מתישהו עד גדותיו.

גם במדבר סהרה היו פעם מים. רק בעת החדשה החל שם מה שהמדענים מכנים דֶזֶרטיפיקַציה, או לחלופין מִדבּוּר.

הבאתי באריכות מן הקטע הנ"ל כדי לחשוף אתכם ליכולת כתיבתה הייחודית של ארפנבק, כתיבה הניחנת בפיוטיות מפליאה השומרת עם זאת על מבנה מוזיקלי נוקשה רווי בחזרות ובוואריאציות קלות (ממש כמו פוגה) ולתרגומה הנפלא והקולח של טלי קונס.


עשיתי זאת גם כדי להמחיש מוטיב חשוב בספר: עיגון העלילה בגיאו-היסטוריה (של גרמניה, במקרה שלפנינו) שכן, כמו שאמרתי בכמה מקומות אחרים (בין השאר פה), האדם איננו תוצר של יש מאין אלא חלק מן האדמה עליה הוא בונה (כי מי שבונה כובל את חייו לאדמה), אותה הוא עובד, בה הוא יולד וממית, וכן האלה - תפיסה ראשיתית במהותה ('כי עפר אתה ואל עפר תשוב') אך חשובה מאוד להבנת הרומן שלפנינו.

***

היער של קלרה, חלקת האדמה עליה מתרחשת עלילת הרומן שלפנינו, הינו רק מיקרוקוסמוס המייצג מקום גדול יותר, כמובן. גרמניה, אם תרצו.. כדור הארץ כולו, אם תרצו לחפש בספר מסר אוניברסלי יותר..


התהליך האבולוציוני המתואר לעיל משמש בהקשר לזה כרקע לנושא המרכזי בהיער של קלרה, עימותו של האדם עם האדמה עליה הוא חי: חלקת האדמה שעברה בירושה לקלרה מאביה מחליפה ידיים שוב ושוב במהלך הרומן הקצר, פעמים רבות מספור היא מחולקת בין בעלי קרקע שונים, מעוצבת מחדש כל אימת שבעל קרקע חדש פוקד אותה, נאנסת על ידי הגנן הטוב שמתבקש שוב ושוב לעצבה מחדש, שכן להכניע את הטבע הפראי ולעמת אותו עם התרבות, זו כל החכמה [...] לנצל את היופי לטובתנו, יהיה איפה שיהיה.

 
תמורות רבות מתוארות ברומן של ג'ני ארפנבק, אולם הדבר היחיד שנותר ללא שינוי הוא המקום: על אף חילופי הבעלות היער נותר אותו היער, והאדמה אותה אדמה: כמו בעבותות כבל הזמן את המקום למקומו, כבל את האדמה לעצמה.

***

היער של קלרה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא השנה, יחד עם ריטואלים מאת סס נוטבום, Mygale של ת'יירי ג'ונקה וג'וליוס וינסום מאת ג'רארד דונובן. בכוונתי לקרוא ספרים נוספים של ג'ני ארפנבק.


קיראו את הספר הזה, גם אם זה הספר היחיד שבכוונתכם לקרוא השנה.