מדף הספרים הברלינאי

לפני כ17 חודשים העתקנו, משפחתי ואני, את מושבנו מישראל לברלין. את מרבית הספרים שצברנו עד לרגע המעבר (כ1500, בערך..) לקחנו איתנו, יחד עם שאר מטלטלינו, מחופי הים התיכון ועד לבירה הגרמנית. 

עם מעברנו לדירה חדשה בברלין, נפרקו הספרים בחופזה, סודרו בכוננית ספרים ישנה של איקאה, ונותרו כפי שהם, דחוסים זה לצד זה, במשך חודשים ארוכים. 

לאחרונה רכשנו כוננית ספרים חדשה, אלגנטית יותר מקודמתה. והנה נקרתה הזדמנות נדירה לנער את האבק מעל הספרים, לסדרם מחדש לפי תמות, צבעים, שפות וגדלים. מעין ׳סדר פסח׳ מוקדם, אם תרצו.

באופן ספונטני, החלטתי להפריד את הספרים שרכשתי בברלין מאז השתקעותנו כאן משאר הספרים ׳הישראלים׳, והנה הזדמנות להתעכב קצת על אופיים, ולנסות ולמצוא אילו שהם קווי דמיון ביניהם.

במדף הספרים הברלינאי דרים אם כן לעת עתה שישה סופרים גרמנים.

ארבעה ספרים עוסקים (במישרין או בעקיפין) עם השואה. 

שני ספרים מאת הסופר השוודי, סוון לינדקוויסט (אני מבטיח לכתוב פוסט נפרד על אחד מהם, !) 

ארבעה סופרים צרפתים. אחד מהם (Villa Triste) זוכה פרס הנובל לספרות, פטריק מודיאנו. אחד מהם בצרפתית. שלושת האחרים תרגומים לאנגלית. 

שלושה ספרים ראו אור בהוצאה הבריטית הצעירה, Fitzcarraldo Editions (על אחד מהם, Nicotine מאת גרגור 
הנס הברלינאי, כבר כתבתי פה בשנה שעברה.)

(רק) שני ספרים נכתבו ע״י נשים! האחד, מסה מבריקה Men Explain Things To Me מאת רבקה סולניט; השני The End of Days מאת הסופרת הגרמניה, ג׳ני ארפבנק (גם היא ברלינאית, אגב).

(רק) שניים מהם קראתי מתחילתם עד סופם. שמונה התחלתי ועזבתי באמצע (לא כי היו משעממים, חלילה.. ספרה של ארפבנק כתוב היטב ובהחלט ניתן היה לסיימו, אלמלא היתה דעתי מוסחת בקלות, ואילו היה לי יותר זמן פנוי.. אך על כך אכתוב, אולי, בפוסט אחר.)

כולם (חוץ מאחד) כתובים באנגלית. 

ספר אחד נרכש בכלל בעיר בולוניה, שבאיטליה 😃

מפאת קוצר היריעה, ותשומת הלב הנודדת של קוראי המעטים, לא אלאה אתכם בפרטים לגבי כל-אחד ואחד מהספרים המוזכרים פה, אך אולי בכל-זאת אכתוב כמה מילים על שניים-שלושה מהם ש׳השאירו רושם׳.. 

נפתח אם כן בספרו של סוון לינדקוויסט, שהבטחתי להרחיב עליו את היריעה בפוסט נפרד.

סופר שוודי מטייל ברחבי מדבר הסהרה ומהרהר על משמעות מילות הסיום של הנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרד, לב המאפליה: ״להשמיד את כל הפראים!" ועל השפעתה של מדיניות ההרג והרדיפה בה נקטו האירופאים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה מימיו של קולומבוס לערך ועד לתחילת המאה העשרים - על אידיאולגיית מרחב המחיה (Lebensraum) הנאצית ועל מלאכת ההשמדה, שהיא כידוע פועל יוצא שלה.

בספרון קצר יחסית (כ179 עמודים,) מתאר לינדקוויסט כיצד האימפריאליזם האירופאי (שהחל ככל הנראה עוד עם מסעות הצלב של המאה ה11..) גיבש במשך מאות שנים השפקת עולם לפיה האחר, השונה, איננו אלא תת-אדם (Untermensch) ועל-כן גם בן-מוות. לינדקוויסט מביא דוגמאות מעוררות השתאות: הגרמנים הקימו מחנות ריכוז באפריקה עוד בשנת 1905; הבלגים והאנגלים הצדיקו את הטבח שניהלו בסודן ובקונגו בשם עליונות האדם הלבן. 

אנו מורגלים לחשוב על המאה-העשרים כעל אחת התקופות החשוכות בתולדות האנושות, תקופה של הרס וחורבן ולמעלה מכל תקופה בה אבד צלם האנוש ("לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ב-1949 ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו,) אולם הקריאה בספרו של לינדקוויסט ממחישה כיצד הג׳נוסייד בו נקטו הבריטים, הצרפתים, הבלגים והגרמנים באפריקה לאורך רוב רובה של מאה התשע-עשרה (בספרות המדעית ובעיתונות דובר בגלוי על הצורך בהשמדה והכחדה של העמים והגזעים הנחותים והפראיים) - הכשיר את הקרקע לברוטאליות הרצחנית של המאה-העשרים בכלל, וזו של המשטר הנאצי בפרט. 

לינדקוויסט איננו היסטוריון. ספרו, שראה אור בשנת 1992, איננו מחקר היסטורי פר-סה, אולם הקריאה בו מרתקת, והטיעונים שהוא מעלה מאירים עינים ומשכנעים מאוד (הספר עודד היסטוריונים של השואה ושל המאה-העשרים  לחקור כיצד שימשו זוועות הקולניאליזם וקו המחשבה הגזעני שהזין אותם תקדים לאידיאולוגיה הנאצית ולהשמדה ההמונית שהובילו במדינות מזרח-אירופה.)

מצער ששספר זה איננו מוכר כלל לקורא העברי. חיפוש קצר אחר סוון לינדקוויסט בגוגל מעלה מעט מאוד תוצאות, ואולם חשיבות ספרו להבנת הרקע לשואה פוּנְדָּמֶנְטָלִית, לעניות דעתי.

***

ספר שני, The End of Days מאת ג׳ני ארפבנק, ראה אור בעברית בשנה שעברה בהוצאת ידיעות אחרונות תחת השם ערב כל הימים.) 

זהו רומן בחמישה חלקים שנפתח במותה של תינוקת יהודיה בעיירה גליציאנית מוכת פוגרומים. בחלקים הבאים של הרומן משחקת ארפנבק באפשרות שאותה תינוקת היתה ניצלת וממשיכה לחיות. מכאן נפתחת הדרך לחמישה מסלולי חיים וחמש מיתות אפשריות - המשתרעים לאורכה של המאה העשרים: מוינה מוכת העוני והרעב בין שתי מלחמות העולם, דרך מוסקבה הטוטאליטארית של סטאלין ועד לברלין לאחר נפילת החומה - כך נשזרת ההיסטוריה העגומה של אירופה בסיפורה האישי של גיבורת הרומן. 

כמו בספריה הקודמים של ארפנבק, עליהם כתבתי כאן וכאן, גם ערב כל הימים כתוב ביד אמן. זהו ככל הנראה רומן נגיש הרבה יותר מספר המילים או היער של קלרה, מה שהנחה כנראה הוצאה כמו ידיעות אחרונות ׳להסתכן׳ בהוצאתו לאור בעברית. הסקרנים שביניכם יכולים לקרוא ראיון עם ארפנבק שפורסם בעיתון ישראל היום (מי היה מאמין שאקשר בבלוג הזה לישראל היום..?!)

***

ספר שלישי, והאחרון עליו אתעכב היום, The Hotel Years מאת יוזף רות. זהו קובץ המאגד כ64 מאמרים, קצרים מאוד ברובם, שפורסמו בעיתונים גרמנים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, וזכה לתרגום לאנגלית בסוף שנת 2015 בהוצאת New Directions האמריקאית (שווה לקנות את הספר רק בזכות עיצוב הכריכה היפהפה.)

כפי ששמו מרמז, הספר הוא אסופה של סצינות בחייו של הסופר האוסטרי, שלא זכה להצלחה רבה מידי בימות חייו.  מתי-מעט ממאמרים אלה משמשים לקורא הצצה נדירה ומהימנה לימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר ששימשה, כידוע, כר פורה לעלייתם של הנאצים לשלטון ב1933. מאמרים אחרים, כמו זה שאני מצרף פה, מתמצתים בקצרה רגע אחד שכמו מקפל בתוכו את הוויתה של תקופה שלמה.

קריאה מומלצת.

האדמה מקוללת

This autumn, an extravagantly hyped American novel examining in exhaustive detail how the middle classes there currently feel about themselves will be bought by a great many Britons who'll strive to understand every local nuance. But Erpenbeck? East Germany? Who cares? How I wish that Visitation could change all that. How I hope that some room may be found to celebrate this author's uncanny gifts

הקטע הנ"ל לקוח מתוך מאמר שכתב הסופר ההולנדי מישל פאבר בעיתון הגרדיאן הבריטי, באוקטובר שעבר.

הרומן האמריקאי המדובר הוא כמובן Freedom של ג'ונתן פרנזן (הספר עתיד לראות אור בהוצאת עם עובד) ואילו ספרה של  הסופרת הגרמנית שפאבר מזכיר, ג'ני ארפנבק, הוא היער של קלרה, שפורסם ע"י הוצאת כתר לפני כמה חודשים.


דבריו של מר פאבר מהדהדים בראשי שעה שאני חושב איך נעלם הרומן המינורי-למראה-אך-כה-נוקב הזה אל תוך החשיכה המו"לית כלעומת שראה אור יום (ספרה השני, ספר המילים, ראה אור אף הוא בהוצאת כתר שנה שעברה, וגם על מאורע ספרותי זה לא שמעתי מילה, אבל אולי זה רק אני..)


היער של קלרה ראה אור בארה"ב ובאנגליה בסוף 2010, וכפי שהציטוט הנ"ל מעיד, הספר זכה לשבחים רבים, בעיקר מצידם של בלוגרים ועיתונאים ליברליים. בארץ זכה הספר לביקורות יותר צוננות.

***

בגרמנית, שם הרומן של ג'ני ארפנבק הוא Heimsuchung שמשמעו ביקור (Visitation), חג דתי המציין את ביקורה של מריה הקדושה אצל בת דודתה, אמו של יוחנן המטביל, אלישבע, מיד לאחר שנתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי הרתה לרוח הקודש וכי גם אלישבע הרה.


מילולית, ניתן לתרגם את שם הרומן גם כגזירת גורל. 


מכל האפשרויות הנ"ל, הבחירה בהיער של קלרה כתרגום היא סוג של פשרה שמתייחסת רק למימד אחד בעלילת הספר שלפנינו, מימד גלוי וברור: היער של קלרה הוא אותה חלקת אדמה (או גוש, כפי שמכנה אותה אחת הדמויות ברומן) שירשה קלרה מאביה, ראש הכפר, ושבתחום גבולותיו מתרחשת העלילה שלפנינו.


מן הכותרת הגרמנית (ומתרגומה לאנגלית) ברור מבעוד מועד: חלקת האדמה שירשה קלרה כמו הוכתה בקללה כפולה: ראשית, דבק טירופה של קלרה באדמה הכחולה של היער הברנדנבורגי, ושנית, חוסר פוריותה של הצעירה שבבנות ראש הכפר עיקרה את האדמה שהגנן עמל עליה משך עשרות שנים, במהלך מנוגד לסיפורה של מריה, שהרתה באורח נס.


בהקשר אחר, ניתן לראות בקללה זו גם המשך ישיר של התהליך האבולוציוני שעברה חלקת אדמה זו, כפי שהפסקה הפותחת את הרומן, המתארת את התהליכים האלימים שהולידו את חלקת האדמה עליה שוכן היער של קלרה רומזת:


עד אל רכס הסלעים, שכעת אינו אלא גבעה עגלגלה הנראית מעל לבית, נדחק והגיע הקרח לפני כעשרים וארבעה אלף שנים. תחת הלחץ העצום של הקרח נשברו ונמחצו הגזעים הקפואים של עצי האלון, האלמון והאורן, רכס הסלעים נבקע, נסדק, נשחק, פה ושם, אריות, ברדלסים ונמרי שן-חרב נסו דרומה. אל מעבר לרכס הסלעים לא הצליח הקרח להבקיע. 

אחר כך השתרר אט-אט השקט והקרח החל במלאכתו, מלאכת השינה. ריבוא ריבואות שנים פרשׂ או פשט סביב-סביב את גופו הקר והאדיר סנטימטר אחר סנטימטר ושייף את שברי הסלעים שמתחת/שמתחתיו? עד שהתעגלו מעט-מעט. בשנים החמות, בעשורים, במאות, נמסו קצת פני השטח של גוש הקרח והמים גלשו אל מתחת לגוף האדיר הכבד למקומות שמהם נשטף החול שמתחת לקרח בנקל. כך שב וזרם הקרח בדרך שממנה בא וזלג בצורת מים תחת עצמו כשגבעה כלשהי עמדה בדרכו.

בשנים הקרות פשוט נח לו הקרח במקומו, מוטל וכבד. ובמקומות שבהם נמס הקרח בשנים החמות וחרץ ערוצים באדמה תחתיו, לשם שב ונדחס בכל הכוח בשנים הקרות, בעשורים, במאות, כדי לסתום אותם. לפני כשמונה-עשר אלף שנים, אחרי שנמסו תחילה לשונות הקרחון ואחריהן, בעוד האדמה מוסיפה להתחמם, כל איבריו הדרומיים כולם, לא הניח הקרחון אלא עקבות מעטות בקרקעיות הערוצים, איי קרח, קרח מיותם, לימים יכנו זאת קרח מת.

כרות מן הגוף שאליו היה שייך לפנים ולכוד בערוצים, הקרח הזה לא הפשיר אלא כעבור ימים רבים, בערך שלושה-עשר אלף שנים לפני ספירת הנוצרים הפך שוב למים, חלחל לאדמה, התאדה באוויר ושב וירד בתור גשם, החל לחוג בין שמים וארץ בצורת מים. במקום שלא היה יכול עוד להעמיק חדור, כי האדמה כבר הייתה רווּיה, נאגר מעל לאדמת החומר הכחולה ועלה מעלה ופני השטח שלו חוצים את האדמה הכהה לרוחבה, אחר שב ונראה לעין בערוץ והוא אגם צלול.
 
החול, שהמים עצמם שחקו מן הסלע כשעוד היו קרח, החליק כעת פה ושם מן הצדדים אל האגם הזה ושקע בקרקעיתו, כך נוצרו בכמה מקומות הרים תת-ימיים, במקומות אחרים נשארו המים עמוקים כעומקו הבראשיתי של הערוץ. זמן מה עתיד כעת האגם להציב את פניו המבהיקים כמראה מול השמים בינות לגבעות של מארק-בּרַנדֶנבּוּרג, לנוח לו חָלָק בין עצי האלון, האלמון והאורן שכבר שבו וצמחו, וברבות הימים, כשכבר היו בני אדם, אפילו זכה מאותם בני האדם לשֵׁם: "הים המארקי", אבל ביום מן הימים ישוב ויתפוגג, כי כמו כל אגם גם האגם הזה הוא בר-חלוף, כמו כל שקערורית נגזר גם על הערוץ הזה לשוב ולהתמלא מתישהו עד גדותיו.

גם במדבר סהרה היו פעם מים. רק בעת החדשה החל שם מה שהמדענים מכנים דֶזֶרטיפיקַציה, או לחלופין מִדבּוּר.

הבאתי באריכות מן הקטע הנ"ל כדי לחשוף אתכם ליכולת כתיבתה הייחודית של ארפנבק, כתיבה הניחנת בפיוטיות מפליאה השומרת עם זאת על מבנה מוזיקלי נוקשה רווי בחזרות ובוואריאציות קלות (ממש כמו פוגה) ולתרגומה הנפלא והקולח של טלי קונס.


עשיתי זאת גם כדי להמחיש מוטיב חשוב בספר: עיגון העלילה בגיאו-היסטוריה (של גרמניה, במקרה שלפנינו) שכן, כמו שאמרתי בכמה מקומות אחרים (בין השאר פה), האדם איננו תוצר של יש מאין אלא חלק מן האדמה עליה הוא בונה (כי מי שבונה כובל את חייו לאדמה), אותה הוא עובד, בה הוא יולד וממית, וכן האלה - תפיסה ראשיתית במהותה ('כי עפר אתה ואל עפר תשוב') אך חשובה מאוד להבנת הרומן שלפנינו.

***

היער של קלרה, חלקת האדמה עליה מתרחשת עלילת הרומן שלפנינו, הינו רק מיקרוקוסמוס המייצג מקום גדול יותר, כמובן. גרמניה, אם תרצו.. כדור הארץ כולו, אם תרצו לחפש בספר מסר אוניברסלי יותר..


התהליך האבולוציוני המתואר לעיל משמש בהקשר לזה כרקע לנושא המרכזי בהיער של קלרה, עימותו של האדם עם האדמה עליה הוא חי: חלקת האדמה שעברה בירושה לקלרה מאביה מחליפה ידיים שוב ושוב במהלך הרומן הקצר, פעמים רבות מספור היא מחולקת בין בעלי קרקע שונים, מעוצבת מחדש כל אימת שבעל קרקע חדש פוקד אותה, נאנסת על ידי הגנן הטוב שמתבקש שוב ושוב לעצבה מחדש, שכן להכניע את הטבע הפראי ולעמת אותו עם התרבות, זו כל החכמה [...] לנצל את היופי לטובתנו, יהיה איפה שיהיה.

 
תמורות רבות מתוארות ברומן של ג'ני ארפנבק, אולם הדבר היחיד שנותר ללא שינוי הוא המקום: על אף חילופי הבעלות היער נותר אותו היער, והאדמה אותה אדמה: כמו בעבותות כבל הזמן את המקום למקומו, כבל את האדמה לעצמה.

***

היער של קלרה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא השנה, יחד עם ריטואלים מאת סס נוטבום, Mygale של ת'יירי ג'ונקה וג'וליוס וינסום מאת ג'רארד דונובן. בכוונתי לקרוא ספרים נוספים של ג'ני ארפנבק.


קיראו את הספר הזה, גם אם זה הספר היחיד שבכוונתכם לקרוא השנה.