בחיל וברעדה

לכל חובב ספרים (המונח הלועזי ביבליופיל נשמע טוב יותר, אבל מאיזה רגע רשאי אדם לקרוא לעצמו ביבליופיל, תמהני?) הרגלי קריאה משונים וייחודיים (טוב נו, אולי לא כ"כ ייחודיים.. אבל כ"א רוצה להרגיש קצת ייחודי, לא?)


בחרתי פה כמה מתכונות-הקריאה שלי, כדי להמחיש איזו נקודה:


על חיבתי (בתקופה זו של חיי, לפחות) לספרים קצרים (עד 200 עמודים מתקבלים בברכה) סיפרתי כבר בפוסט 'חושפני' שכתבתי בסוף השנה שעברה.


על כך שבספרייתי יש מעט מאוד ספרים שנכתבו ע"י נשים (מבחירה או לא, לא אדע) כתבתי במקום אחר.


על כך שאיני מסוגל להביא את עצמי לקרוא שנית ספר שכבר קראתי במלואו אני מודיע פה קבל עם ועדה (למעשה, היער של קלרה, שקראתי לאחרונה, היה הספר הראשון מזה זמן רב מאוד שעלה בדעתי שעליי לקרוא שוב. מעניין כמה זמן תחזיק המחשבה הזו..)


על כך שיש בספרייתי ספרים רבים שעוד לא קראתי אין צורך להכריז. כל חובב ספרים ניחן בכישרון זה: לקנות ולאסוף ספרים רבים מידי, שהקריאה פשוט אינה יכולה להכיל.



נוסיף על כך שכמעט שאיני קורא יותר מספר פֶּר סופר (למעשה, הסופרים היחידים שאני קורא ב'אדיקות' - יותר משני ספרים פֶּר סופר, נניח -  הם איאן מקיואן, שמאז ספרו כפרה קראתי כל מה שכתב, וסול בלו, שלצערי נדם אחרי שפרסם את רוולסטיין.)

***

בשנה האחרונה התוודעתי בעיקר לסופרים חדשים, שלא קראתי עד כה: סס נוטבום, קייט שופן, תיירי ג'ונקה, ג'ני ארפנבק, מרלן האוסהופר - כולם שמות שכלל לא שמעתי עליהם עד לפני כמה חודשים בלבד..


כך שאפשר לומר שהשיטה שהזכרתי לעיל (ספרים קצרים, ספר פֶּר סופר) בסה"כ די משתלמת..


מכל האמור לעיל, מתבקש ממש שאגש בחשדנות לספר שני של סופר שכבר קראתי, ועוד לרומן בן 400 עמודים פלוס..

אולי מסיבה זו אני מעכב את קריאת הרומן FREEDOM של ג'ונתן פרנזן (576 עמודים) על אף שאהבתי מאוד את ספרו הקודם, The Corrections, ושהרומן החדש ועב הכרס שלו שוכן בספרייתי זה קרוב לשנה.


למעשה, קראתי כמה פרקים מהרומן המדובר (מדובר מידי, יש שיאמרו) עוד בחודש יולי בשנה שעברה, ואף כתבתי על רשמיי פה. הקטעים שקראתי השאירו בפי (או בעיני, או באצבעותיי..) טעם של כתיבה מאולצת ולעוסה מידי, אך בהחלט איני פוסל קריאה של הרומן כולו.

כעת שהסופר הבריטי אלן הולינגהרסט (שאת ספרו The Line Of Beauty, זוכה פרס הבוקר של שנת 2004, אהבתי מאוד) פרסם את ספרו החדש, The Stranger's Child - אני מוצא את עצמי מתמודד עם אפקט פרנזן שוב (ולו בגלל שאורך שני הספרים זהה!)

כמובן שהזמנתי את ספרו החדש של הולינגהרסט (מהדורה ראשונה, חתומה ע"י הסופר) מבעוד מועד, ובעוד שעיניכם נחות על שורות אלו הוא עושה את דרכו על גלי הים או בבטנו של מטוס תובלה כלשהו, הישר אל סניף הדואר המקומי שלי (על התסכול הכרוך בתביעת חבילה מסניף הדואר המקומי אכתוב כבר במקום אחר..)

האם אגש לקריאתו מייד כשאקבלו? או שאתחבט ארוכות בשאלה הנצחית, העומדת בפני כל ביבליופיל: לקרוא או לא לקרוא?

מה שגורם לי לחשוב: כמה משחק מקדים קודם לקריאת כל ספר, כמה מטען אנו מביאים עימנו לכל קריאה וקריאה (או הימנעות מקריאה).

Mc Solar

רומנים גדולים (לפחות אלו הנכתבים בידי גברים), עוסקים לעיתים תכופות ב'נפילת האדם'.

לעיתים תכופות האדם הוא גבר, ולעיתים תכופות יותר, גבר בגיל העמידה.

כך ב"הזר" לאלבר קאמי, או ברומנים של סופרים אמריקאים כמו טום וולף, שספרו "גבר במלואו" (במקור, A man in Full) עוקב אחר נפילתו ועלייתו מחדש של טייקון נדלן, או סול בלו, שספרו 'תפוס את היום' (במקור Seize the Day או Carpe Diem בלטינית) עוסק ביום בחייו של שחקן כושל בשנות הארבעים לחייו. כך גם ברומנים של סופרים אנגליים, רציניים פחות אך עם כוונות דומות, כמו מרטין איימיס עם "כסף", וספרו החדש של איאן מקיואן, Solar.

מאז ה11 בספטמבר, נוסף נדבח חשוב לרומנים מן הז'אנר הזה, ועל כתפיו של ה'אדם' נח לעיתים קרובות גם גורל האנושות כולה.

סקירה ביבליוגרפית קצרה של הישגיו הספרותיים של מקיואן עד עצם היום הזה מעלה כי מאחורי הסופר הבריטי למעלה מעשרים שנות קריירה (מקיואן פרסם את ספרו הראשון, קובץ סיפורים,First Love, Last Rites , כבר ב1975) וכי מאחוריו 12 רומנים, 2 ספרי ילדים, 3 מחזות ואורטוריה אחת.

האם הוא במחצית דרכו? האם לקראת סופה? Time will tell...

הבלוג גילה את מקיואן, יחד עם רוב קוראיו מחוץ לתחומי ה'ממלכה המאוחדת', ב2001, נקודת מפנה בקריירה שלו, כשפרסם את כפרה, רומן 'היסטורי' ו'חברתי', שעקב אחר התגלגלותו של סיפור אהבה בלתי אפשרי בין נערה מן המעמד הגבוה ובחור מן המעמד הנמוך ערב מלחמת העולם השניה (הרומן זכה לאדפטציה הוליוודית למדי ב2007, בכיכובה של 'כוכבת הקאריביים', קיירה נייטלי).

כאמור לעיל, Solar הוא הרומן ה13 במספר של מקיואן, והרביעי מאז כפרה (בלט מאז "שבת", שעקב אחרי יום בחייו של הנרי פרון, מנתח עצבים, ערב הפלישה האמריקאית, בתמיכה בריטית מלאה, לעירק.

Solar עוקב אחר מעלליו של מייקל בירד, זוכה פרס נובל לפיזיקה, לאורך תשע שנים, מתחילת העשור השישי לחייו ועד לסופו.

מייקל, שזכה בפרס היוקרתי למעלה מעשרים שנים לפני תחילת ההווה הנראטיבי של הרומן, הוא Has been הנדרש להמציא את עצמו מחדש כדי להישאר רלוונטי.

ההראה מגיעה בדמות פיזיקאי צעיר, טום אלדוס, שפותח בפני מייקל המיושן צוהר לעולם של אפשרויות: אנרגיה סולרית, פוטוסינטיזה, פוטו-וולטאי. לרגע עתידו המקצועי והאינטלקטואלי של בירד נראה מובטח.

כמו רומנים נוספים העוסקים ב'משבר גיל המעבר', גם Solar הוא מעין גירסה נוספת ל'מעשיית חג המולד'. גיבורי הרומנים האלו מוצגים לעיתים תכופות כרודנים מבולבלים שזורעים הרס באשר יפנו, לא מודעים למעשיהם, עד שרוח אדיבה חושפת בפניהם את איוולתיהם ואלו משנים בתמורה את דרכיהם.

אולם מייקל בירד הוא מיזנטרופ. מגעיו עם בני אדם מוצגים כאירועים חד-צדדיים, כשתועלתו של בירד מהם תמיד על העלינה.

חסר תקנה, הוא מתנהל בגחמתיות, כובש פסגה אחר פסגה בדרכו אל העושר וההצלחה.

אלא שטבע הדברים תמיד להשתבש, וכל בא רודן על תיקונו.

עד כאן הספויילרים..

Solar הוגדר על ידי מקיואן כ'רומן קומי', אלא שמעבר לכתיבה משעשעת לעיתים ושנונה לעיתים תכופות יותר (ספרות בריטית טובה נוטה לעיתים תכופות לשנינות יתר), לא מדובר ברומן קומי במיוחד.

גם לא מדובר באחד הרומנים היותר טובים של מקיואן (לפחות לא מאלה שקראתי).

עם זאת מדובר בקריאה נעימה.