שתי ביוגרפיות, לכאורה

הרשו לי לפתוח (גם את הפוסט הזה) בתהייה: מדוע סופר בוחר לכתוב דווקא על נושא כזה או אחר? מה גורם לו להציב במרכז העלילה של ספרו דמות כזו או אחרת? מה מביא אותו לבחור בנראטיב כזו או אחר.. מה מניע את תהליך הכתיבה?

 

לאחרונה קראתי שני ספרים, שונים בתכלית, שמתחזים לביוגרפיות, אולם לא ברור אם סיווגם ככאלה מסייע בהבנתם (שהרי זו הסיבה שאנו מסווגים ספרים תחת ז'אנרים, הלוא כן? כדי לנסות ולהבינם..)

הראשון, לרוץ מאת הסופר הצרפתי ז׳אן אשנוז (הוצאת סמטאות ספרים. מצרפתית, שירה חפר.) השני, The Lady in the Van מאת הסופר ומחזאי האנגלי, אלן בנט. לכאורה שתי ביוגרפיות. האחת של דמות בעלת חשיבות היסטורית שנשכחה מזמן (מלבד, אולי, אצל כמה נפשות המעורות בהיסטוריה של הספורט במאה העשרים.) השניה של דמות שההיסטוריה בכלל לא טרחה לזכור, ואולי אף סייעה בהשכחתה.

***

אפתח דווקא בספרו של אלן בנט. The Lady in the Van מתאר בחטף עשרים ומשהו שנים מחייה של גברת שפרד, חסרת בית שחיה סמוך לביתו של בנט שחי בשכונת קמדן בלונדון. רוב הקטעים העוסקים בגברת שפרד לקוחים מתוך יומן שניהל מר בנט ובו הכניס מידי פעם עידכונים הנוגעים לחסרת הבית שהתנחלה עם הוואן שלה בחניה שמול ביתו, אישה מבוגרת, די סנילית, קתולית אדוקה עם השקפת עולם אולטרה-שמרנית (היא נוהגת לשלוח למרגרט תאצ'ר מכתבים בהם היא מבקשת לייעץ לגברת הברזל בנוגע לעניינים כאלה או אחרים.)

מבחינות רבות גברת שפרד המסכנה מייצגת את 'אנגליה הישנה'. הכתיבה עליה משמשת עבור בנט הזדמנות לבחון כיצד מצליחה אנגליה זו (שמרנית, הגונה, צנועה - אנגליה של שנות הארבעים עד שנות השישים של המאה העשרים) להשתלב בנוף החברתי של אנגליה של שנות השבעים והשמונים, שמתאפיינת בפרץ של שיחרור, טשטוש בין המעמדות וקפיטליזם שלא פעם אחת הואשם בדורסנות כלפי המעמדות הנמוכים.

בנט, שגדל בעצמו במשפחה מהמעמד הנמוך, אינו יכול שלא לגלות אמפתיה כלפי גברת שפרד, שנהגה באמבולנסים במהלך מלחמת העולם השניה, ובאחת הנסיעות התפוצצה פצצה ליד רכבה. גברת שפרד היא סוג של 'עול' חברתי, אך בניגוד לצפוי היא מתמקמת במהירות ודי בנוחיות בחלל הזה שנוצר בזכות הפער בין המעמד החברתי של המספר, הנמנה בין המתעשרים הצעירים של שנות השבעים, והאחריות החברתית (מילה נרדפת לתחושת אשם) הנלווית עם מעמד זה: 

There was a gap between our social position and our social obligations. It was in this gap that Miss Shepherd (in her van) was able to live.

מה בכל זאת מביא את בנט להקדיש ספר שלם (טוב נו, ספרון קטנטן) לאישה חסרת חשיבות כמו גברת שפרד? נדמה שכדי שנבין בכל זאת את המוטיבים המרכזיים לכתיבת הספר הזה נצטרך לשוב ל(אוטו)ביוגרפיה של בנט, שחי במשך עשרים ומשהו שנים בצילה של אם שאיבדה את דעתה (רוב ספרו האוטוביוגרפי של בנט, A Life like Other People's, עליו כתבתי פה, מוקדש לדמותה של אימו).

כך, אנו מבינים, משרתת הביוגרפיה של גברת שפרד צרכים 'אוטוביוגרפיים' של הסופר, שמוצא את עצמו נאבק בהיסטוריה הסבוכה והכואבת של משפחתו (בגרסת המחזה של הספר, מופיעה דמותה של אימו של אלן בנט, שכמעט שאינה מוזכרת בגרסת הפרוזה.)

***

עד כאן ספרו של אלן בנט.  

הספר השני בו אמתקד בפוסט, לרוץ מאת ז׳אן אשנוז, עוקב אחר מרבית שנות חייו של הרץ למרחקים ארוכים הצ'כי אמיל זטופק, הקטר הצ׳כי, אלוף אולימפי ששבר בזה אחר זה שיאי עולם במשך קרוב לעשור, החל ב1948 ועד ל1957, כשפרש מתחרויות. 

כאמור, בתחילת הספר, אנו מוצג בפנינו אמיל כנער שז העתה סיים את חוק לימודיו בעיירה צ'כית שכוחת אל. השנה היא 1939 ובפני אמיל בן השבע עשרה לא ניצבות הרבה אפשרויות. הוא מתחיל לעבוד במפעל לייצור נעליים, ובזמנו החופשי הוא רץ. ברקע, הנסיבות ההיסטוריות מתחילות לתת או אותיהן:

בזמן שהגרמנים משליטים טרור במדינת החסות, מובילים, משמידים, שורפים ומחסלים במלוא הקיטור, המשך הריצה עשוי להועיל להסחת הדעת. 

באמצעות הריצה אמיל הצעיר בורח הן מההווה המגביל והן מעתיד מחניק כעובד מפעל קשה יום.

כשאמיל רץ הוא נראה כמו מתאבק שנאבק עם הצל של עצמו, וכל גופו נראה כמו מנגנון מכני מתפרק שמרכיביו המיוסרים נפרדים זה מזה 

כל כך הוא מצטיין בתחומו עד שבמהרה הופך שמו של אמיל ״להתגלמות העצמה והחיפזון, לשם שמצטרף לצבא הקטן של המילים הנרדפות למילה מהירות [...] הוא נהפך לאיש שיש להכריעו, לסמן, לקנה המידה החשוב ביותר בריצה למרחקים ארוכים. 

במרוצת השנים, גם המצב הפוליטי בצ'כיה משתנה, אך לא לטובה. רעה אחת מתחלפת בשניה והנסיבות ההיסטוריות שוב מחלחלות אל תוך הנראטיב, כשאמיל, כמה שנים מאוחר יותר, אמיל נישא לדנה זטופקובה, אלופה אולימפית בהטלת כידון:

תחת קשת חגיגית של רובים עוברת תהלוכת החתונה, מושכת אליה התקהלות גדולה, ופוקקת את התנועה ברחובות פראג. אותה פראג שמלבד חגיגת החתונה, כולם בה מתים מפחד [...] פראג שבשנים האלה כל אחד בה מפחד כל הזמן, מכל אחד ומכל דבר, בכל מקום [...] בכל רגע עלול כל אדם למצוא את עצמן מושלך לכלא או נשלח למחנה עבודה מסיבות שכלל אינן ידועות לו

שעה שמשפטי ראווה מתנהלים נגד אויבי המשטר ואימה שוררת ברחבי צ׳כוסלובקיה, הופך אמיל הקטר הצ׳כי לכלי נהדר לתעמולה בידי השלטון הקומוניסטי ומוצג כגיבור לאומי ברחבי הרפובליקה הסובייטית, ״כדי להראות לכולם שהוא אמתי, שהוא קיים במציאות, שהוא לא מומצא, או בעצם כן, הקומוניזם בפעולה המציא אותו.״  

״אבל אל תיראו באמיל אופורטוניסט.״ מרתיע אשנוז/המספר. ״הוא מאמין בכנות בנפלאות הסוציאליזם, בכך אין להטיל ספק, אבל באותה מידה אין ספק שבמקום שבו הוא נמצא, קשה להתנהג אחרת.״ 

***

סטיתי קצת מהנושא המרכזי לפוסט זה, שהינו, בסופו של דבר, עניין ההגדרה, והשרות שסיווג זה עושה לצורך - הבסיסי, בסופו של דבר, וכה אינהרנטי לתהליך הקריאה - להבין את הטקסט ואת הנסיבות שההולידו אותו.

אשנוז כתב עד כה ארבעה ספרים שניתן לסווג כביוגרפיות: לרוץ על אמיל זטופק, ראוול על המלחין הצרפתי מוריס ראוול (כתבתי על הספר פה) ז'רום לינדון, על המוציא לאור והעורך של הוצאת Éditions de Minuit, בה ראו אור רוב ספריו של אשנוז, ולאחרונה גם ברקים (Des éclairs) על הממציא ומהנדס החשמל ניקולה טסלה, שהקדים את מרקוני בהמצאת הרדיו וסייע רבות להצלחתו של תומס אדיסון.

מן הקריאה בלרוץ עולה לא אחת התחושה שאמיל זטופק הוא סוג של משל, דוגמא מיוחדת (כמו ניקולה טסלה ומוריס ראוול, אולי) לאנשים שהם סוג של 'עילויים', אנשים שהצליחו להתעלות רמה אחת מעל לטבע האנושי. בהקשר זה הכתיבה עליהם היא סוג של פנטזיה על עולם אפשרי, אוטופי אולי.

יום יבוא ומישהו יחשב, שרק באימונים הקיף אמיל בריצה שלוש פעמים את כדור הארץ. 

עד כמה עוזר סיווגם של הספרים בהם עסקנו בפוסט זה כביוגרפיות להבנת המוטיבים שמאחורי העלילה? ושמא הסיווג הז'אנרי רק מקשה, במקרה זה, על ההבנה.. האם ניתן 'לפצח' בקלות את ספרו של אשנוז בזכות כמה רמזים שהותיר הסופר בספרו, חבויים בין השורות, כמו במקרה של ספרו של אלן בנט? בהעדר סימנים ברורים שייאפשרו לי לתת מענה סביר או מתקבל על הדעת, לכל הפחות, אשאיר את השאלות הללו פתוחות. הקורא העירני יצליח אולי לחבר את החלקים של הפאזל אפוף המסתורין שפיזרו הסופרים באופן אחר מזה שניסיתי אני להרכיב פה. והרי זו מהות כל הקריאה, הלוא כן?

מוזיקה זרה

על אף שספרו של ז'אן אשנוז, אני הולך מפה (Je m'en vais, תירגם מצרפתית דורי מנור) זוכה פרס גונקור לשנת 1999, ראה אור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות לפני כמה שנים טובות, אשנוז הוא סופר צרפתי לא מוכר מידי במחוזותנו, דומני.

את העוול הזה באה כעת לתקן הוצאת סמטאות ספרים הצעירה, שהביאה החודש לקורא הישראלי את לרוץ, סיפורו של האצן הצ'כי אמיל זטופק, אלוף אולימפי בריצות למרחקים, ובהמשך מבטיחים שם לדלוור גם את ראוול, ביוגרפיה נוספת המלווה את המלחין הצרפתי בשנותיו האחרונות.

עבדכם הנאמן, שקרא את הרומן שקדם לראוול, Au piano, הרומן האחד-עשר במספר של אשנוז, לא חיכה לתרגום העברי ומיהר ורכש לעצמו את הביוגרפיה האחרונה בתרגומה האנגלי, וטוב עשה. 

***

No one knows whether he ever loved, amorously, anyone - man or woman - at all.

ראוול מאת ז׳אן אשנוז נע על התפר הדק מאוד שבין ביוגרפיה וספרות יפה (fiction). במידה רבה, ימחו מי מכם, גם הביוגרפיה (ואף האוטוביוגרפיה, יגדילו ויאמרו אחרים) מעמידה לא אחת מבנה נראטיבי שרובו מורכב מטילאי-טלאים פיקטיביים לגמרי, מומצאים או מומחזים. לא אתווכח עמכם.. (לפי חוקר האוטוביוגרפיה הצרפתי פיליפ לז'ן, למשל, האוטוביוגרפיה איננה אל שחזור רטרוספקטיבי בפרוזה - דגש על המילה פרוזה.)

תשע הפרקים הקצרים מהם מורכב ראוול מתפרסים על פני עשר שנותיו האחרונות של המלחין, וכל אחד מהם מתמקד בנקודה אחרת בתקופת זמן זו, שנות העשרים של המאה העשרים, תור הזהב של המוזיקה הקלאסית הצרפתית בפרט, ובאירופה בכלל (בין המלחינים הבולטים באותה תקופה ניתן להזכיר גם את איגור סטרווינסקי, ארנולד שנברג ואנטון וברן.)

כראוי לביוגרפיה של מלחין דגול, ספרו של ז'אן אשנוז מתמקד לא מעט ביצירותיו של ראוול. הנה, למשל, מה שאשנוז כותב על הבולרו, יצירת המופת שראוול הלחין כמו במקרה, אחרי שנתבקש להלחין קטע למחול על פי אלבניז (ראוול עצמו גם היה יליד ספרד):

He knows perfectly well what he has made: there’s no form, strictly speaking, no development of modulation, just some rhythm and arrangement. In short it’s a thing that self-destructs, a score without music, an orchestral factory without a purpose, a suicide whose weapon is the simple swelling of sound. Phrase run into the ground, thing without hope or promise: there, he says, is at least one piece Sunday orchestras won’t have the cheek to put on their programs

ואנקדוטה נוספת:

When Toscanini conducts it after his own fashion, two times too fast and accelerando, Ravel goes to see him after the concert. That wasn't my tempo, he points out to him coldly. Toscanini leans toward him, raising the eyebrows on that long facade he uses for a  face, making it even longer. When I play that in your tempo,he says, it falls flat. Fine, replies Ravel, then don't play it. But you don't know a thing about your own music, bristles Toscanini's mustache; it was the only way to put the piece over. When Ravel gets home, without speaking to anyone, he writes to Toscanini. No one knows what he told him in that letter.

מי מכם שטרם התוודעו לבולרו של ראוול יכולים להאזין ולצפות בו כאן. הקטע לקוח מתוך סרט האנימציה המוזיקלי האלמותי, אלגרו נון טרופו

אולם, על אף גאוניותו הבלתי מעורערת של הבולרו, סך יצירותיו של ראוול גדול הרבה יותר מיצירה זו (למעשה, יצירותיו התזמורתיות של ראוול יתחרו תמיד בגאוניותן של היצירות לפסנתר. ראוול עצמו, לפחות לפי אשנוז, היה פסנתרן בינוני בלבד, אולם יצירותיו ניחנות בטכניקה וברגישות עילאיות: די להזכיר את גספאר של הלילה או את הקונצ׳רטו לפסנתר ליד שמאל שכתב ראוול לבקשתו של אחיו של הפילוסוף הווינאי לודוויג ויטגנשטיין, הפסנתרן פול וויטגנשטיין, שחזר ממלחה״ע הראשונה מינוס יד ימין - לפי אשנוז, ראוול עמל על היצירה במשך תשעה חודשים ולבסוף הגישה לפסנתרן השמאלי, ואילו זה האחרון, במקום לשמוח בכבוד שנפל בחלקו, ניסה להכניס ביצירה מקצה של שיפורים ושינויים, למורת רוחו של המלחין.)  

אך לא רק מפלות ותבוסות נכונות למלחין. 

במהלך מסעו של ראוול לארה"ב ב1928, הוא קוצר הצלחה בכל מקום בו הוא מנצח על יצירותיו: בניו-יורק עומד הקהל במשך חצי שעה ומריע לו במחיאות כפיים ושריקות (כך מביעים האמריקנים את שמחתם. אפילו באולמות הקונצרטים); בקליפורניה ובבוסטון הוא מוזמן לבתיהם של מעריצים עשירים שם הוא נאלץ להיענות לבקשותיהם ולגחמותיהם ולשבת ולנגן למענם יצירה כזו או אחרת פרי עטו, בעוד שאצבעותיו המגושמות נכשלות פעם אחר פעם בביצוע משימתן (ובאמת כמה סיפוק מוצא מלחין בניצוח או בנגינת יצירותיו-שלו over and over again? האם הוא שואף כל פעם לשיפור היצירה או למצוא בה משהו ש׳פיספס׳ בפעם הקודמת שביצעה - כפי שוודאי עושה הפסנתרן או הכנר, או אף המנצח, המבקשים בכל ביצוע להגיע לידי שלמות, בעוד שהמלחין הרי מגיש למבצעים יצירה שהיא-היא השלמות בפני עצמה. האתגר העומד בפני המבצעים הוא לנסות ולשחזר את יצירת המופת בכל פעם מחדש... ובאמת ראוול הנשרך מעיר לעיר באמצעות רכבות הפאר האמריקאיות של שנות העשרים מזכיר לי את פרוקופייב שתיאר ביומניו את מסע הקונצרטים שנתן גם הוא בשנות העשרים של המאה העשרים)..

במקרה של ראוול המלחין עולה על המבצע, או כפי שאשנוז כותב:

Hours spent breaking his fingers on the Etudes of Liszt and Chopin to improve his skill. But in vain: he is truly forced to admit that this time, his music is beyond his reach, much too complicated for his hands, which will make do with directing it.

שמא נקרא את האנקדוטה הנ"ל כמטאפורה על האמן כאיש בודד, החווה הזרה מיצירתו-שלו (האם כל יצירת אמנות נועדה להיוולד ולפתוח במסלול בלתי ננמנע של התרחקות מבעליה מרגע לידתה?)


נדמה שהשקפת עולמו של אשנוז, לפחות כפי שהיא מצטיירת בשני הרומנים המוזיקליים שלו שקראתי עד כה, עגומה אף יותר: גם גיבור ספרו, Au piano, מקס דלמרק, פסנתרן מקצועי הסובל מחרדת הופעות קשה הדוחפת אותו אל עבר הטיפה המרה, איננו מוצא מצליח למצוא סיפוק או מענה במוזיקה. למעשה, עבור שני גיבורי הרומנים הנ"ל, מלחין ומבצע כאחד, המוזיקה נותרת לעולם זרה.