ערים בדויות

פסיכוגיאוגרפיה:לימוד של התוצאים המדוייקים של הסביבה הגיאוגרפית, שתוכננו באופן מודע או לא, ומשפיעים באופן ישיר על ההתנהגות הממשית של פרטים. גי דבור, הגדרות סיטואציוניסטיות

אחת המטאפורות המרכזיות בספרות של המאה העשרים היא של העיר כמפה מנטאלית של נפש האדם; מפה שהרחובות והכבישים בה שזורים כאוסף של התרחשויות ואפשרויות; מפה שבסופו של דבר משקפת יותר את נבכי תודעתו של הסובייקט הנע בתוכה מאשר את העיר שהיא מציגה. העיר כאפשרות, אם תרצו.

דוגמאות קיימות אינספור. דבלין של ג׳ויס, כמובן. אך גם ברלין של אלפרד דובלין. פריס של הנרי מילר והמינגווי. קהיר של נגיב מחפוז. תל אביב של יעקב שבתאי. ולאחרונה גם ניו-יורק של טג׳ו קול.. 

המספר ביצירות של סופרים אלה מטייל ברחבי הקפיטל, מתפעל מחזיתות בנייניה, סוקר את אותות עברה, משקיע את עצמו בעיר בה בעת שמשקעה טובע את חותמו בו. העיר הופכת באחת ממקום אמיתי, גשמי, למתחם  סימבולי.

עריהם של ג'ויס, מילר, מחפוז וקול הן בסופו של דבר ערים בדויות. שכן האקט הספרותי הוא בהכרח אקט של בדיה:

Ultimately, the true city is the mental map one has of it, a map shaped by one’s experiences, a map that eventually comes to resemble the person more than the city. 

גיבור ספרו של אנריקה וילה מטאס, תמונה דבלינאית, סמואל ריבה, הוא מו״ל לשעבר שימי הזוהר מהולי האלכוהול כבר מאחוריו וכעת הוא מעביר את ימיו בבטלה גמורה בברצלונה. כדי להפיג את השיעמום (לצרפתים שם תואר שמתאר את המצב הנפשי הזה ביתר דיוק: ennui) הוא מתכנן נסיעה לדבלין, העיר שג׳יימס ג׳ויס העמיד על המפה הספרותית, כדי לערוך בה טקס אשכבה לעידן גוטנברג (עידן הדפוס) ולקדם את בואו של העידן הדיגיטלי, שטומן בחובו, כך לפי ריבה, גם את קיצו של עידן הספרות, ועימו גם את קיצה של התרבות המערבית, שראשיתה כמובן ביוון.

הרעיון לנסוע לדבלין בא לסמואל ריבה בחלום. בניסיון להבין את סופו של הרומן הכתוב, הוא מסייר ברחבי עירו, ברצלונה, כדי לאסוף שלושה חברים, סופרים שפרסם בהוצאתו, שילבוהו במסע הזה אל מקורות הרומן ה(פוסט) מודרני. לבסוף מתגבשת החבורה והם יוצאים יחדיו למסע מטאפורי כשם שהוא פיזי - לאירלנד, שם יקיימו ביום בלום טקס לוויה לרומן.

שעת הדמדומים

...in the digital age, not only is the physical book in decline, but the very idea of 'difficult' reading is being challenged. Will Self, The Guardian

מה נותר מהספרות? בעידן קפיטליסטי מאוחר זה, אני מוצא את עצמי תוהה לא אחת, מה נותר לחדש בתחום התרבות, בשירה, בספרות, במוזיקה..

אכן, ממש כמו הרומן המודרני, גם גיבור ספרו של וילה מטאס, סמואל ריבה, נמצא בהווה הנראטיבי בשלב של דעיכה, הרבה אחרי שיאו. ממש כמו עידן הספר המודפס, שהולך ונעלם, כך גם דמותו של ריבה דועכת:

I don't know myself. The list of books I have published seems to have obscured forever the person behind the books. My biography is my catalogue. But the man who was there before I decided to become a publisher is missing. 

האדם נעלם אך העיר נותרת. בטיוליו הרגליים בדבלין נתקל ריבה לא אחת ברוחות של סופרים, וברוחותיהן של הדמויות שמאכלסות את ספריהם. כמו בכל מטה-רומן, ריבה מתחיל להבין אט אט שגם הוא דמות ברומן, וכמו ליאופולד בלום של ג'ויס, הוא יוצא למסע בעל אופי אקזיסטנציאליסטי, בעודו תר אחר מקורות הזהות הפנימית שלו, זהות שצירה מעוגן בהכרח בעיר בה הוא מעביר את חייו.

למי שמעוניין בנקודת מבט אחרת, אני ממליץ על הביקורת של הסופר אלברטו מנגל, שכבר כתבתי פה על אחד מספריו, שפורסמה לפני שנתיים בגרדיאן.

שירה, במובן הרחב ביותר

לעיתים קרובות מדברים על קסמם של הספרים. אך אין מזכירים מספיק שזהו קסם כפול. ישנו הקסם שבקריאתם, וישנו הקסם שבדיבור עליהם. החן שבקריאת ספר של בורחס מצוי בכך שבזמן שאנו קוראים אנו חולמים על ספרים אחרים, מומצאים, חלומיים, פנטסטיים. כך, במרוצת כמה עמודים בלבד, שני הקסמים באים לידי ביטוי. 
אמין מאלוף, האבודים


אנו קוראים ספרים רבים במהלך חיינו, אך מעטים מהם מותירים משקע. אם התמזל מזלנו ונותרה מקריאת ספר בן כמה מאות עמודים ולו שורה או שתיים של תְּבוּנָה צרופה, הרי שיצאנו נשכרים מן הקריאה כפליים.

לעיתים רחוקות מזדמן לנו לקרוא סופרים שראיית העולם שלהם כה עמוקה וחודרנית, ושהקריאה בספריהם כמוה כגילוי מחודש של עולם ישן-נושן, או לחילופין, שהיא מאפשרת מבט מחודש על עולמנו הישן.


הכוונה לסופרים כמו מרסל פרוסט או סול בלו ויצחק בשביס זינגר (אם למנות סופרים יהודים שהלכו כבר לעולמם) או ג'ורג' סטיינר ופיליפ רות (אם למנות סופרים יהודים שוודאי לא יאריכו עוד ימים רבים..) שכתביהם המאוחרים מצליחים לעיתים קרובות להבליח מעט אור מבעד לאפילה הגדולה שמפזר הרעש הלבן של חיי היומיום לכל עבר.


בשנה האחרונה נזדמן לי לקרוא שני סופרים ארגנטינאים שאהבתם לספרים ניכרת בכל שורה מכתביהם ושכתיבתם על ספרים היא לעיתים קרובות משל לעולם גדול הרבה יותר מזה המתקיים בין הכריכה הקדמית וגב הספר. הכוונה לאלברטו מנגל ולרבו ומורו, הסופר חורחה לואיס בורחס.

***

עובדה ידועה היא שמרבית המורים של האנושות לא היו סופרים אלא נואמים.

מלאכת השיר מאת חורחה לואיס בורחס (ראה אור בהוצאת בבל) מאגד שבע הרצאות שנשא הסופר באוניברסיטת הרווארד ב1967 על שירה במובן הרחב ביותר שלה.

נאומיו של בורחס, כשמו של הספר בו פורסמו, עוסקים באמנות השירה, אולם ניתן להכיל את ממצאיו והארותיו גם לגבי ז'אנרים ספרותיים אחרים, ביניהם הרומן, המרכזי כ"כ לספרות המאה העשרים (ומבחינה זו, אנו עדיין מצויים בעיצומה של המאה העשרים. עדיין לא נמצא ז'אנר ספרותי דומיננטי שיאפיין את המאה העשרים ואחת.)

***

כה מעודנת ומסתורית היא אמנות השירה!

ספרות, ויש שיאמרו אמנות בכלל, היא אמצעי לבריחה מהקיים.

רבים מאיתנו היו רוצים, אולי, להתקיים בספירות אחרות, פחות ממשיות, פחות מוחשיות, יותר דימיוניות.. להתנתק מהיומיום ולחיות בספירה אידיאלית, בין המוזות וההחאריטות. אולם היצירה איננה חייבת להיות מנותקת מחיי היומיום, אומר לנו בורחס. היא איננה חייבת להתקיים בספירה שונה, מנותקת מההווה המאיים, שכן:


החיים, אני בטוח, עשויים שירה. השירה אינה נטע זר; היא אורבת לנו, כפי שנוכל לראות, מעבר לפינה. היא עשויה לצוץ לפנינו בכל רגע.

כך הופך הספר לאובייקט נחשק בה בעת שהוא סמל לחמקמקותו של הידע ולחוסר האפשרות שבסיפוק התשוקה:

לפעמים, כאשר אני מביט בספרים הרבים שבביתי, אני חושב שאמות בטרם אגמור לקרוא אותם, ואף על פי כן אינני יכול שלא לרכוש ספרים חדשים. בכל פעם שאני הולך לחנות ספרים ומוצא ספר על אחד מתחביבי, למשל השירה האנגלית העתיקה או השירה הנורדית, אני אומר לעצמי: ״חבל שאיני יכול לקנות את הספר הזה; כבר יש לי עותק אחד בבית.״

הציטוט הזה מזכיר לי משפט מתוך ספרו של אלברטו מנגל, שכאמור שימש כנער הקריאה של בורחס, כשזה האחרון איבד את מאור עיניו בערוב ימיו, ציטוט שמלמד על השקפה אופטימית הרבה יותר מזו של בורחס:

אינני מתחרט על הספרים שלא קראתי ושאולי לא אקרא לעולם. אני יודע שספריי ניחנו בסבלנות אינסופית. הם יחכו לי עד סוף חיי

יהיו אשר יהיו הנסיבות שמניעות אותנו לקריאה, הספרים שנחזיק בין ידינובגיל שלושים או בגיל חמישים, לא יהיו אותם הספרים שנקרא בגיל שישים:

וכך משתנה השפה. הרומאים ידעו זאת היטב, גם הקורא משתנה [...] לעולם אין אדם יורד אל אותו נהר פעמיים [...] ״הנהר נשאר, כמובן, אבל המים מתחלפים״ [...] גם אנו משתנים, אנו ארעיים ובני חלוף כמו הנהר.

השפה משתנית כל הזמן וגם התקופה בה נקרא הספר משליכה את מטעניה על הקריאה, ועל כן:

השירה היא חוויה חדשה בכל פעם. בכל פעם שאני קורא שיר אני חווה חוויה. וזו השירה. 

***

מלאכת השיר היא שכיית חמדה שכל אוהב ספרות ושוחר תרבות חייב להתעטר בה. לא אחת בעת הקריאה בספר הנפלא והקטן הזה עולה ההרגשה שאנו מקשיבים לפניני החוכמה של זקן שבט. הקורא הקשוב ייתלה על מילותיו כפי שוודאי רותקו אליהן מאזיני ההרצאות שנשא בהרוורד לפני יובל שנים כמעט. יש דברים שהזמן לא משנה, רק משביח.

חיים בין עמודי הספרים

I have no feelings of guilt regarding the books I have not read and perhaps will never read; I know that my books have unlimited patience. They will wait for me till the end of my days

Alberto Manguel

יש אנשים שיכולים להרשות לעצמם לחיות חיים שלמים בין עמודי הספרים, כרוכים סביבם, תקועים בליבם כמו סימנייה. מדובר במתי מעט ברי מזל: אנשי רוח, סופרים, מבקרים או סתם תמהונים שאין להם חיים מלבד לאלו שניתן למצוא בין הדפים..

עבור ברי מזל אלו קריאה חוזרת בספרים אהובים, ובעיקר במרחק של כמה עשרות שנים, כמוה כמפגש עם אהובה ישנה או חזרה למולדת אהובה. זה מפגש שעשוי להכיל גם מעט מסתורין, אך בד"כ הוא מלווה ברוך ובחדוה.

הסופר היהודי יליד ארגנטינה אלברטו מנגל, שמחלק את זמנו בין כתיבה (מנגל כתב כמה עשרות כותרים באנגלית ובספרדית), תרגום ועריכה, והרצאות באוניברסיטאות ברחבי העולם, נמנה ככל הנראה אם כל ה'טיפוסים' שמניתי לעיל..


משך עשרות שנים הוא נע ונד ברחבי העולם, וחי בין השאר בקלגרי שבקנדה, בלונדון, ובפריס.. מאז שנת 2001 הוא חי בעיירה קטנה בחבל פואטו-שראנט שבמערב צרפת, שם הקים בביתו משכן עולם ל30,000 ספריו.


מנגל - שזכה עד כה לעשרות פרסים ושבחים מאוניברסיטאות ומוסדות ספרותיים ברחבי העולם, ושהמסאי והפילוסוף האמריקאי ג'ורג' סטיינר כינה the Casanova of reading - הוא איש אשכולות מהסוג ההולך ונכחד, אינטלקטואל ש'מרגיש בבית' בין עמודי ספריהם של חורחה לואיס בורחס, אותו הכיר אישית, ושל מיגֶל דה סֶרוואנטס בן המאה השש-עשרה.

ספריו הרבים מספור (וקרוא!) של מנגל תורגמו עד כה ליותר משלושים שפות, ביניהן העברית (שניים מספריו של מנגל, אל תוך יער המראות, ותולדות הקריאה ראו אור בהוצאת זמורה וביתן). 

*** 

אל ספרו של מנגל, יומן קריאה (A Reading Diary) הגעתי במקרה ממש, כששוטטתי בין עמודי אתר האינטרנט של חנות הספרים האמריקאית מקנלי ג'קסון, שבין דלתות משכנה שבסוהו, מנהטן, ניו יורק נכנסתי, גם במקרה אולי, בביקורי בארה"ב בסוף קיץ 2008.

יש משהו סיכומי בספר הזה, מעין מבט-על על מהלך חיים מלא של קריאה. מנגל שוטח בפני קוראיו מלוא הידע שצבר במשך עשרות שנים של קריאה וכתיבה.


יומן קריאה מתמקד בשנים-עשר ספרים שמנגל קרא ככל הנראה יותר מפעם אחת במהלך חייו ושעיצבו את חייו באופן נסתר או גלוי. יחד עם הקוראים, מנגל קורא בספרים אלו שוב, בקצב של ספר בחודש, וחולק עם קוראיו את רשמיו מן הקריאה החוזרת ברומנים (בין הספרים, דון קישוט מאת מיגל דה סרוונטס; זיכרונות מעבר לקבר מאת פרנסואה-רנה דה שאטובריאן; האי של ד"ר מורו מאת ה. ג'. ולס; הרוח בערבי הנחל, ספר הילדים הקלאסי מאת קנת גרהם ועוד ועוד ספרים רבים וטובים שמנגל היה בוודאי לוקח לאי בודד אילו נקלע לשם אי פעם..)



נקודת הפתיחה של הספר קצת עגמומית.. מנגל, כאחרון האדם, מודע לעובדת היותו בן-תְּמוּתָה, ומנצל רגע הגותי זה כדי להעמיד סוג של אנדרטה באמצעות יומן הקריאה הייחודי הזה (הרי, בסופו של דבר, היומן הינו מסמך היסטורי ממדרגה ראשונה העשוי ללמדנו הקוראים דבר מה לא רק על כותבו אלא גם על התקופה בה חי, מידותיה וכיוצא בזה..):

As I begin to glimpse the certainty of an end, I enjoy all the more the things I've grown accustomed to - my favorite books, voices, presences, tastes, surroundings - partly because I know I wont be here forever

עבור מנגל, ככל קורא מנוסה אולי, הקריאה היא אתגר אינטלקטואלי, תהליך של חיבור וחיסור. הקורא, במרוצת השנים, קורא עוד ועוד ספרים, וכך נוצר אצלו, כמו מעצמו, מרבד של הקשרים והיקשים המורכב מאינספור ספרים ועלילות:

Reading sometimes consists of making connections, putting together anthologies

האינטרטקסטואליות היא פועל יוצא של קריאה זו. בלעדיה עלילתו של כל הספר ניתנת להבנה כפשוטה בלבד.. אין עומק, אין נפח, הספר נותר טקסט שטוח:

I could compose a diary made exclusively of fragments of other diaries. This would reflect my habit of thinking in quotations

מה שמוביל את מנגל לשאלה:

Is all reading associative reading?

האם יש דבר כזה, קריאה תמה, נטולת קונטקסט, קריאה שעומדת בפני ובזכות עצמה בלבד?

כמה ממה שהתכוון המחבר לומר עובר דרך הקריאה, מבעד למילים - ומה משקל המטען שהקורא מביא אל הקריאה, השפעותיהן של קריאות קודמות, ניסיון חייו וכו..? מנגל די נחרץ בנושא:
 

We read what we want to read. Not what the author wrote

ואם הקריאה כה 'נגועה', כה מושפעת מקריאות קודמות, כה משופעת בהיקשרים חיצוניים: איך, בכל זאת, מוצא ספר את דרכו לליבנו? איך הוא מצליח לייחד את עצמו בעינינו, להטביע בנו את חותמו, להשאיר סימן?

Perhaps, in order for a book to attract us, it must establish between our experience and that of the of the fiction - between the two imaginations, ours and that on the page - a link of coincidences

ומדוע בעצם אנו קוראים? למה משמשת לנו הקריאה, תהליך בלתי נגמר זה של חיפוש ותהייה? 

בתום קריאת ספר אנו נותרים עם ריקנות שקשה לתאר.. ריקנות שניתן למלאה רק באמצעות קריאה נוספת, וכך חוזר חלילה.. התהליך הבלתי נגמר הזה של רעב ושובע, חיפוש ומציאה, הוא תהליך מעגלי שתחילתו וסופו זהים: 

Maybe this is why we read, and why in moments of darkness we return to books: to find words for what we already know

מנגל בספרייה שלו

ובכל זאת - על אף שתחילתה של כל קריאה סופה של קריאה קודמת - ישנם ספרים שהם 'גדולים מהחיים'; שאין להם אף אח ורע..

אלו ספרים שעלילתם או המסר שזו מכילה, נשגבים מהבנת הקורא בן זמנם. כאלה הם 'ספרי העל' של התרבות המערבית: התנ"ך, אם תרצו, או הקוראן והברית החדשה; ואם נפנה אל 'ארון הספרים החילוני' הרי שנמצא שם את דון קישוט של סרוונטס, החטא ועונשו של דוסטוייבסקי, המכתבים של ואן גוך,  האודיסיאה של הומרוס, מובי דיק של מלוויל.. ויש עוד אינספור דוגמאות. 

גיבורי הרומנים האלה, או שמא האופוסים הללו, גם הם דמויות בלתי נתפשות, ,גדולות מהחיים': 

Perhaps the great literary characters are those few who will always escape our full understanding

***

מה נותר, אם כן, מהספר? מה נותר מהקריאה? לאחר שקנינו, צברנו, קראנו, קרענו, מה נותר מבליל העלילות וומרבבות הגיבורים ואנטי-גיבורים שחלפו תחת עינינו?

באיזשהו שלב, אומר מנגל, הופכים הספרים והקריאה בהם לחלק בלתי נפרד מהחיים.. הפיקטיבי מתערבב עם הממשי (עד כמה שהמציאות שאנו חיים ממשית היא..) והחיים, או אם תרצו המציאות, נלכדת בין עמודי הספרים:

I'm in my library, surrounded by empty shelves and growing columns of books. It occurs to me that i can trace all my memories through these piling up volumes

או אז, הופכים החיים הממשיים לחלק מן הספר הנקרא, והספר הנקרא - בתורו - הופך לחלק ממשי מהחיים