כתובת בלונדון

Like Death in Venice or The Great Gatsby, Heart of Darkness is not just a book but a modern myth – everyone has read it, even if they have not done so personally. The actual book is far stranger than accounts of it sometimes suggest.

Geoff Dyer, A London Address

כתובת בלונדון (A London Address) הוא פרוייקט מיוחד שהתקיים בשנת 2012 בעיר הבירה האנגלית, בהשראת ספרו של ג׳וזף קונרד, לב המאפליה (Heart of Darkness.) על גג אולם הקונצרטים ה-Queen Elizabeth Hall בגדה הדרומית של נהר התמזה, הקימו מבנה זמני, העתק של הסירה מלך הבלגים (Roi des Belges) המפורסמת, עליה יצא המספר ברומן של קונרד למסע מלונדון לאפריקה.

כ-12 סופרים בילו, כ״א בתורו, לפחות לילה אחד על סיפונה של הסירה, וכתבו אח״כ על החוויה, ועל הקריאה האישית שלהם בספרו של קונרד. התוצאה היא ספרון דקיק (כ172 עמודים) המאגד את המאמרים שכתבו, בהם מאפשר כל סופר הצצה אל עולמו האינטלקטואלי/רגשי. בנוסף לקריאה בספר, ניתן גם להאזין לסופרים מקריאים את מאמריהם הקצרים כאן.

***

אל הספר נחשפתי באיחור של כמה שנים, לארח שקראתי את ספרו של סוון לינדקויסט, Exterminate All the Brutes, השואב גם הוא את השראתו ממשפט המפתח בנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרד (כתבתי על הספר כאן.) 

הסופר השוודי התארח בסירה במהלך חודש מרץ 2012, כלומר בדיוק לפני ארבע שנים. את שאר שמות הסופרים שהשתתפו  בפרוייקט ניתן לראות פה מימין.

שמחתי לגלות שבנוסף ללינדקוויסט, תגלית חדשה יחסית עבורי, השתתפו בפרוייקט הנחמד הזה גם סופרים אחרים שאהובים עליי כמו ג'ף דייר, וט׳גו קול (עליהם כתבתי לא פעם בבלוג הזה..) מתוך השלושה, רק ג׳ף דייר תורגם עד כה לעברית. כמה חבל..

***

על מה הם כותבים שם? כאמור, רוב הסופרים השתמשו בספרו של קונרד כפלטפורמה, או תירוץ אם תרצו, כדי לדבר להעלות מחשבות על הכתב, מחשבות שפעמים רבות נוגעות רק בשוליהן בכתיבתו של קונרד, או בעולם שתיאר..

לינדקוויסט, לדוגמא, השתמש בהזמנה הזו לגור בלונדון כדי לכתוב על ההיכרות הראשונה שלו עם העיר, בילדותו בשוודיה, כשקרא לראשונה את ספריו של ג׳ק לונדון, וביתר שאת את ספרו הנשכח The People of the Abyss המתאר את חייהם המרירים של עניי לונדון בתחילת המאה העשרים (הספר ראה אור בשנת 1903. לב המאפליה ראה אור כמה שנים מוקדם יותר, ב1899, ותיאר בעיקר את סבלם של אנשים שקופים יותר, הילידים האפריקאים.) 

טג׳ו קול, שהתארח בסירה באוגוסט 2012, בחר לפתוח את המאמר שלו דווקא בתיאור אירוע שהתרחש במנהטן, ניו-יורק, כמה שנים לפני כן. מדובר בערב שבמהלכו הכיר הסופר הניגרי-אמריקאי הצעיר את הסופר הבריטי-טרינידדי הזקן ו"ס נאיפול, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2001. קול משתמש במפגש עם הסופר, שכתב כל חייו על אחרים עבור קהל קוראים מערבי בעיקרו - כמוצא לביקורת על כתיבתו של קונרד, על המבט המערבי וייצוגו של ׳האחר׳ בספריו.

הקריאה במאמרו הקצר של טג׳ו קול זכורה לי לטובה גם עכשיו, כמעט שנה לאחר מעשה, אולם ההאזנה לקולו, שעה שהוא מקריא את המאמר שכתב, מעניינת במיוחד: מקריאה בספריו, מראיונות עימו שיצא לי לקרוא, וממבטים חטופים בתמונותיו באינטרנט, תמיד דימיינתי שיהיה לסופר הצעיר קול יותר מחוספס, יותר ׳שחור׳ (ייסלחו לי קוראיי המעטים על השימוש הנדוש בקלישאה.. אולם ההפתעה היתה אמיתית וכנה.) 

מבין השלושה שהזכרתי לעיל, היחיד שהתייחס ישירות ללב המאפליה הוא הסופר  והמסאי הבריטי ג׳ף דייר, שהתארח במלך הבלגים בחודש יולי של שנת 2012  (מתוך כ15 ספרים שדייר פירסם עד כה, רק אחד - אבל יפה (But Beautiful) - ׳זכה׳ לתרגום לעברית.. ואילו בלוגר אנגלי שחביב עלייו מאוד, כתב פעם: Anything Dyer writes is worth reading!) 

דייר מוצא במאמרו קשר מעניין בין כתיבתו של קונרד לספרות העניפה שבאה אחריו, בין היתר לכתביהם של סקוט פיטצג׳רלד, חורחה לואיס בורחס, מרטין איימיס, ואפילו בוב דילן! אכן, המחשבה של דייר מאוד אסוציאטיבית, וזה אולי מה שהופך את הקריאה בספריו כה מאתגרת ומעניינת.. 

להשמיד את כל הפראים!

לסוון לינדקוויסט התוודאתי בחטף לפני כארבע או חמש שנים, באחד משיטוטי ברחבי אתר אמזון, דומני. שמות ספריו Exterminate All the Brutes, ו-A History of Boming עוררו את סקרנותי, כפי שכותרות ספרים יכולות פעמים רבות לעשות, ועודדוני להוסיפם ל׳רשימות החשקים׳ שלי באתר. מאז, נותרו הכותרים, יחד עם עשרות אחרים,  ברשימה הוירטואלית, וחיכו בסבלנות לגחמה האינטלקטואלית שתוביל לרכישתם הבלתי-נמנעת.

להבזק שמוליד רכישה של ספר (בעבר היה זה בד״כ ביקור בחנות ספרים שהוליד היתקלות ספונטאנית בספר שרצית זמן רב לרכוש אך לא מצאת באף-מקום; ואילו בימינו-אנו הזְמִינוּת של ספרים לרכישה-ישירה באינטרנט הרבה יותר גבוהה, מה שמוליד בהכרח מצב של היצע-יתר. ואילו הקורא הממוצע מוצא עצמו לעיתים קרובות מסווג ומקטלג, מעדכן רשימות ספרים וירטואליות, מכין את הקרקע לרכישה שבסופו-של-דבר מוצתת לעיתים קרובות ע״י לא יותר מגחמה רגעית, הִתְאַוּוּת למשהו בלתי-מוגדר...) אצטרך ככל הנראה להקדיש פוסט נפרד, מפורט יותר.. 

סטיתי מן הנושא.. הנה אחזור אל ספרו של לינדקוויסט Exterminate All the Brutes שכאמור, נרכש ברגע של ספונטניות ומצא את דרכו לתיבת הדואר שלי מספר ימים לאחר-מכן. 

***

סופר שוודי מטייל ברחבי מדבר הסהרה ומהרהר על משמעות מילות הסיום של הנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרד, לב המאפליה: ״להשמיד את כל הפראים!" ועל השפעתה של מדיניות ההרג והרדיפה בה נקטו האירופאים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה - מימיו של קולומבוס לערך ועד לתחילת המאה העשרים - על אידיאולגיית מרחב המחיה (Lebensraum) ועל מלאכת ההשמדה הנאצית, שהיא כידוע פועל יוצא ישיר שלה.

אוכלוסיית האינדיאנים באמריקה הצפונית ודרומית פחתה ב90 עד 95 אחוזים בשלוש המאות מאז ׳גילויין׳ ע״י קולומבוס, עם בשל שיעבוד ועבודת פרך, רצח ורדיפה או מחלות שהביאו עימם האירופאים. אך מה לפרק זה בהיסטוריה האנושית ולשואה?  ספרו של לינדקוויסט מבאר.. 

Prejudice against alien people has always existed. But in the middle of the nineteenth century, these prejudices were given organized form and apparent scientific motivation.

לינדקוויסט מביא בספרו ציטוטים ממקורות רבים המדגימים כיצד, לאורך כל שדרות התרבות והמדע - מן האקדמיה ועד לכנסיה - ביולוגים, אנתרופולוגים ופילולוגים (וכמובן מצביאים ומדינאים..) לא רק הצדיקו, אלא גם עודדו שאיפות אימפריאליסטיות גזעניות של התרחבות וגדילה על חשבון האחר, שאיפות שהביאו לרדיפתם והשמדתם של עמים ׳נחותים׳ יותר. 

אם ביְמֵי-הַבֵּינַיִם טֶבַח וכיבוש טריטוריות מחוץ לאירופה נעשו לעיתים-קרובות בשם הדת והרצון ׳להציל את הילידים מהשטן׳ - הרי שבמאה התשע-עשרה מצא המדע את עצמו פעמים רבות בחיץ שבין המערב ו׳העולם הלא מפותח׳.

דעות אלו אף מצאו את דרכן לכתביו של "אבי תורת האבולוציה" צ׳ארלס דארווין:

After Darwin, race became the wholly decisive explanation in far wider circles. Racism was accepted and became a central in the British imperial ideology [...[ Extermination was another name for natural selection

ובמקום אחר-

The extermination of non-europeans was simply a stage in the natural development of the world

האדם האירופאי לקח על עצמו את האחראיות לביצוע מלאכת הטבע, באמצעים שנעשו כל הזמן מתקדמים ואפקטיביים יותר. כך, חידושים טכנולוגיים וצבאיים, כמו השימוש הראשוני באבק שריפה ובתותחים ארוכי-טווח, נוסו וכוונו ראשית כלפי אוכלוסיות של ילידים בקולוניות האירופאיות, לפני שנעשה בהם שימוש גם בתוך אירופה עצמה. 

ניסויים מדעיים אלו נעשו ראשית כל בשם הקידמה:

The "inferior" races must be sacrificed for "progress " [...] a Progress that presupposes genocide [...] It became accepted to shrug your shoulders at genocide. [...] it is the beneficent law of nature, that the weak must be devoured by the strong. 

מקובל לדבר על אושוויץ בפרט, ועל תקופת השואה בכלל, כעל מימד נפרד בזמן ובמרחב - מימד בו החוקיות היתה שונה וההיגיון הבריא חדל מלהתקיים. ואולם, לינדקוויסט ממחיש בספרו עד כמה אותה מימדיות בעייתית התקיימה גם הרבה לפני שאושוויץ הפך ל׳שיא כל הרשע׳ וניתן גם לומר שהיא ממשיכה גם להתקיים היום, לפחות במימד הסמלי.. 

כמה פעמים מתעלם המערב במופגן מאסונות טבע הפוקדים את מדינות העולם השלישי?  כיצד נזעק העולם המערבי כשמתקפה רצחנית של דעאש פוגעת בכמה עשרות מאזרחי אירופה, ואילו פיגועי תופת בעיראק מתקבלים במְשִׁיכַת כָּתֵף. סכסוכים בין-אפריקאים מבוטלים כלאחר יד, בעוד שכל העולם נזעק כשלבנים הורגים זה את זה, בקוסובו לדוגמא. ואם באמת נזדקק לדוגמא נוספת - האין משמעותו האמיתי של חוק ההסדרה שעל כינונו שוקדים בימים אלו חברי הקואליציה בכנסת ישראל אלא תכנית להתרחבות ההתיישבות היהודית מעבר לגבולות ה׳חוקיים׳ של מדינת ישראל וניסיון למסד ולעגן בחוק שאיפות התפשטות טריטוריאליות. 

שוב סטיתי מהנושא.. אחזור לעניין.

את מלחמת הגזעים שהתלקחה אפשר לסיים רק ע"י השמדתו של צד אחד 

ספרו של לינדקוויסט ממחיש כמה מהר הופנתה האצבע שעל ההדק מהשמדת האחר החוץ-אירופאי להשמדת ׳אלמנטים לא-רצויים׳ פנים-אירופאיים.. 

הניסוי הגרמני הראשון בהשמדת עם התרחש בתחילת המאה העשרים, באפריקה, כשהצבא הגרמני רדף והשמיד 80 אלף מבני שבט ההררו (Herero). האלפים הבודדים ששרדו את הטֶבַח נשלחו לעבודות כפייה במחנות ריכוז מיוחדים שנבנו לכבודם. 

בכתביו של האתנוגרף פרידריך ראצל הפך המאבק בין בני האור (הלבנים) לבני החושך (השחורים) למלחמה על מרחב מחיה (Lebensraum): ׳מכיוון שהחיים התפרסו עד לקצה גבולות השטח, החיים נאבקים בחיים אחרים למען שטח מחיה חדש.׳ 

גרמניה, שנכנסה למרוץ ההתפשטות הקולוניאליסטי אחרונה בין כל המעצמות האירופאיות, נאלצה להסתפק במעט מאוד שטחים חדשים באפריקה. היה עליה לכוון את שאיפות ההתפשטות שלה בתוך אירופה, סביבת המחיה הטבעית של האדם הלבן. כך התהוו ונרקמו תוכניותיו של היטלר בספרו מיין קאמף לחלק את העולם בין גרמניה ואנגליה, ולהרחיב את גבולות גרמניה אל המזרח, על חשבון האוכלוסיות המקומיות, תוך כדי השמדתם המוחלטת של היהודים והצוענים. 

***

איזו הַכְשָׁרָה יש ללינדקויסט? הוא איננו היסטוריון. ספרו, שראה אור בשנת 1992, איננו מחקר היסטורי פר-סה, אולם הקריאה בו מרתקת, והטיעונים שהוא מעלה מאירי עינים ומשכנעים מאוד (הספר עודד היסטוריונים של השואה ושל המאה-העשרים  לחקור כיצד שימשו זוועות הקולניאליזם וקו המחשבה הגזעני שהזין אותם תקדים לאידיאולוגיה הנאצית ולהשמדה ההמונית שהובילו במדינות מזרח-אירופה.)

מצער ש-Exterminate All the Brutes איננו מוכר כלל לקורא העברי. חיפוש קצר אחר סוון לינדקוויסט בגוגל מעלה מעט מאוד תוצאות (הנה תקווה שבעקבות פוסט זה, ואחר שכתבתי לפני כמה ימים בנושא, יעלו במתי-מעט את המוּדָעוּת הישראלית לגבי סופר חשוב זה!) ואולם חשיבות ספרו להבנת הרקע לשואה פוּנְדָּמֶנְטָלִית, לעניות דעתו של כותב שורות אלה..

מדף הספרים הברלינאי

לפני כ17 חודשים העתקנו, משפחתי ואני, את מושבנו מישראל לברלין. את מרבית הספרים שצברנו עד לרגע המעבר (כ1500, בערך..) לקחנו איתנו, יחד עם שאר מטלטלינו, מחופי הים התיכון ועד לבירה הגרמנית. 

עם מעברנו לדירה חדשה בברלין, נפרקו הספרים בחופזה, סודרו בכוננית ספרים ישנה של איקאה, ונותרו כפי שהם, דחוסים זה לצד זה, במשך חודשים ארוכים. 

לאחרונה רכשנו כוננית ספרים חדשה, אלגנטית יותר מקודמתה. והנה נקרתה הזדמנות נדירה לנער את האבק מעל הספרים, לסדרם מחדש לפי תמות, צבעים, שפות וגדלים. מעין ׳סדר פסח׳ מוקדם, אם תרצו.

באופן ספונטני, החלטתי להפריד את הספרים שרכשתי בברלין מאז השתקעותנו כאן משאר הספרים ׳הישראלים׳, והנה הזדמנות להתעכב קצת על אופיים, ולנסות ולמצוא אילו שהם קווי דמיון ביניהם.

במדף הספרים הברלינאי דרים אם כן לעת עתה שישה סופרים גרמנים.

ארבעה ספרים עוסקים (במישרין או בעקיפין) עם השואה. 

שני ספרים מאת הסופר השוודי, סוון לינדקוויסט (אני מבטיח לכתוב פוסט נפרד על אחד מהם, !) 

ארבעה סופרים צרפתים. אחד מהם (Villa Triste) זוכה פרס הנובל לספרות, פטריק מודיאנו. אחד מהם בצרפתית. שלושת האחרים תרגומים לאנגלית. 

שלושה ספרים ראו אור בהוצאה הבריטית הצעירה, Fitzcarraldo Editions (על אחד מהם, Nicotine מאת גרגור 
הנס הברלינאי, כבר כתבתי פה בשנה שעברה.)

(רק) שני ספרים נכתבו ע״י נשים! האחד, מסה מבריקה Men Explain Things To Me מאת רבקה סולניט; השני The End of Days מאת הסופרת הגרמניה, ג׳ני ארפבנק (גם היא ברלינאית, אגב).

(רק) שניים מהם קראתי מתחילתם עד סופם. שמונה התחלתי ועזבתי באמצע (לא כי היו משעממים, חלילה.. ספרה של ארפבנק כתוב היטב ובהחלט ניתן היה לסיימו, אלמלא היתה דעתי מוסחת בקלות, ואילו היה לי יותר זמן פנוי.. אך על כך אכתוב, אולי, בפוסט אחר.)

כולם (חוץ מאחד) כתובים באנגלית. 

ספר אחד נרכש בכלל בעיר בולוניה, שבאיטליה 😃

מפאת קוצר היריעה, ותשומת הלב הנודדת של קוראי המעטים, לא אלאה אתכם בפרטים לגבי כל-אחד ואחד מהספרים המוזכרים פה, אך אולי בכל-זאת אכתוב כמה מילים על שניים-שלושה מהם ש׳השאירו רושם׳.. 

נפתח אם כן בספרו של סוון לינדקוויסט, שהבטחתי להרחיב עליו את היריעה בפוסט נפרד.

סופר שוודי מטייל ברחבי מדבר הסהרה ומהרהר על משמעות מילות הסיום של הנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרד, לב המאפליה: ״להשמיד את כל הפראים!" ועל השפעתה של מדיניות ההרג והרדיפה בה נקטו האירופאים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה מימיו של קולומבוס לערך ועד לתחילת המאה העשרים - על אידיאולגיית מרחב המחיה (Lebensraum) הנאצית ועל מלאכת ההשמדה, שהיא כידוע פועל יוצא שלה.

בספרון קצר יחסית (כ179 עמודים,) מתאר לינדקוויסט כיצד האימפריאליזם האירופאי (שהחל ככל הנראה עוד עם מסעות הצלב של המאה ה11..) גיבש במשך מאות שנים השפקת עולם לפיה האחר, השונה, איננו אלא תת-אדם (Untermensch) ועל-כן גם בן-מוות. לינדקוויסט מביא דוגמאות מעוררות השתאות: הגרמנים הקימו מחנות ריכוז באפריקה עוד בשנת 1905; הבלגים והאנגלים הצדיקו את הטבח שניהלו בסודן ובקונגו בשם עליונות האדם הלבן. 

אנו מורגלים לחשוב על המאה-העשרים כעל אחת התקופות החשוכות בתולדות האנושות, תקופה של הרס וחורבן ולמעלה מכל תקופה בה אבד צלם האנוש ("לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ב-1949 ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו,) אולם הקריאה בספרו של לינדקוויסט ממחישה כיצד הג׳נוסייד בו נקטו הבריטים, הצרפתים, הבלגים והגרמנים באפריקה לאורך רוב רובה של מאה התשע-עשרה (בספרות המדעית ובעיתונות דובר בגלוי על הצורך בהשמדה והכחדה של העמים והגזעים הנחותים והפראיים) - הכשיר את הקרקע לברוטאליות הרצחנית של המאה-העשרים בכלל, וזו של המשטר הנאצי בפרט. 

לינדקוויסט איננו היסטוריון. ספרו, שראה אור בשנת 1992, איננו מחקר היסטורי פר-סה, אולם הקריאה בו מרתקת, והטיעונים שהוא מעלה מאירים עינים ומשכנעים מאוד (הספר עודד היסטוריונים של השואה ושל המאה-העשרים  לחקור כיצד שימשו זוועות הקולניאליזם וקו המחשבה הגזעני שהזין אותם תקדים לאידיאולוגיה הנאצית ולהשמדה ההמונית שהובילו במדינות מזרח-אירופה.)

מצער ששספר זה איננו מוכר כלל לקורא העברי. חיפוש קצר אחר סוון לינדקוויסט בגוגל מעלה מעט מאוד תוצאות, ואולם חשיבות ספרו להבנת הרקע לשואה פוּנְדָּמֶנְטָלִית, לעניות דעתי.

***

ספר שני, The End of Days מאת ג׳ני ארפבנק, ראה אור בעברית בשנה שעברה בהוצאת ידיעות אחרונות תחת השם ערב כל הימים.) 

זהו רומן בחמישה חלקים שנפתח במותה של תינוקת יהודיה בעיירה גליציאנית מוכת פוגרומים. בחלקים הבאים של הרומן משחקת ארפנבק באפשרות שאותה תינוקת היתה ניצלת וממשיכה לחיות. מכאן נפתחת הדרך לחמישה מסלולי חיים וחמש מיתות אפשריות - המשתרעים לאורכה של המאה העשרים: מוינה מוכת העוני והרעב בין שתי מלחמות העולם, דרך מוסקבה הטוטאליטארית של סטאלין ועד לברלין לאחר נפילת החומה - כך נשזרת ההיסטוריה העגומה של אירופה בסיפורה האישי של גיבורת הרומן. 

כמו בספריה הקודמים של ארפנבק, עליהם כתבתי כאן וכאן, גם ערב כל הימים כתוב ביד אמן. זהו ככל הנראה רומן נגיש הרבה יותר מספר המילים או היער של קלרה, מה שהנחה כנראה הוצאה כמו ידיעות אחרונות ׳להסתכן׳ בהוצאתו לאור בעברית. הסקרנים שביניכם יכולים לקרוא ראיון עם ארפנבק שפורסם בעיתון ישראל היום (מי היה מאמין שאקשר בבלוג הזה לישראל היום..?!)

***

ספר שלישי, והאחרון עליו אתעכב היום, The Hotel Years מאת יוזף רות. זהו קובץ המאגד כ64 מאמרים, קצרים מאוד ברובם, שפורסמו בעיתונים גרמנים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, וזכה לתרגום לאנגלית בסוף שנת 2015 בהוצאת New Directions האמריקאית (שווה לקנות את הספר רק בזכות עיצוב הכריכה היפהפה.)

כפי ששמו מרמז, הספר הוא אסופה של סצינות בחייו של הסופר האוסטרי, שלא זכה להצלחה רבה מידי בימות חייו.  מתי-מעט ממאמרים אלה משמשים לקורא הצצה נדירה ומהימנה לימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר ששימשה, כידוע, כר פורה לעלייתם של הנאצים לשלטון ב1933. מאמרים אחרים, כמו זה שאני מצרף פה, מתמצתים בקצרה רגע אחד שכמו מקפל בתוכו את הוויתה של תקופה שלמה.

קריאה מומלצת.