לעיתים, נחמד להתוודע ליצירתו של אמן, מוזיקאי או סופר, בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו, כשהוא 'בוגר' ו'בשל', ובמידה ונוצר 'קליק', לחזור אחורה בזמן עם האמן, ולעקוב אחר פתיתי הלחם שהשאיר אחריו במהלך הקריירה שלו, אם לשאול מסיפורי הנזל וגרטל (עמי ותמי, לקוראינו העבריים).
הצוהר הזה למכלול יצירתו של אמן, הנפתח בפני הקורא או המאזין בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו, כמוהו כנפילה אל תוך באר עמוקה, מלאה כל טוב (אם לשאול מסיפורי אליס, מאת לואיס קרול) או שורצת בנחשים (אם לשאול מסיפורי אלף לילה ולילה), וזאת בניגוד גמור להיכרות עם אמן בתחילת דרכו, אז יש לחכות בסבלנות עד לפרסום יצירתו הבאה..
כך קרה לי עם המוזיקה של הסינגר-סונגרייטר אליוט סמית, אליו התוודעתי רק עם אלבומו האחרון, Figure 8, ומאז אני מאזין לעיתים תכופות לאלבומיו הקודמים, ועם כל שיר ושיר גדל הכאב על מותו בטרם עת.
כך גם אירע לי עם המוזיקה של ג'וני קאש, אליו התוודעתי רק לאחר מותו, דרך חמשת האלבומים בסדרת American שלו, הגדושים בשירי קאבר שלעיתים קרובות עולים על ביצועיהם המקוריים.
אלו שני מקרים מתחום המוזיקה. ואולם כשמדובר בעולם הספרות אינני מתבייש לומר כי על אף היבול הספרותי הגדול של חתן פרס הנובל, גבריאל גארסיה מרקס, התוודעתי אל הסופר הקולומביאני רק בסוף דרכו, כשראו אור זכרונותיו, לחיות כדי לספר (Vivir para contarla, קראתי באנגלית), ואחר כך הגדלתי ועשיתי וקראתי את ספרו האחרון, הנובלה הקצרה זיכרונות מהזונות העצובות שלי (Memoria de mis putas tristes, קראתי דווקא בצרפתית.) נהניתי משני הספרים, ואת האחרון הייתי קורא אף שנית.
בושה על שום מה? אם לא על שום סלידתי מ- הרי שעל שום חוסר ענייני בספרות דרום אמריקאית בכלל, ולזו שכתב מרקס בפרט - אדישות כללית שלעיתים קרובות מתקבלת במחוזותינו בהרמת גבה: מה? לא קראת את מאה שנים של בדידות?
נניח לזה..
לאחרונה השתלבו שני המדיומים הנ"ל (מוזיקה וספרות) לאחד כשנפל לידיי ספרה של פטי סמית, Just Kids. למעשה, רכשתי את הספר לפני קרוב לשנה ואף כתבתי עליו כמה מילים פה, וכמעט שנותר הספר עם סימניה נעוצה בליבו לולא מצאתי את עצמי בין ספרים (סיימתי לקרוא את Open City של ט'גו קול זה מכבר ומשום ש'לא טוב היות האדם בלי ספר בין שתי ידיו', החלטתי לשוב אל האוטוביוגרפיה [או שמא, ממוּאר] של זמרת הרוק הקשישה).
Just Kids הוא ההיכרות המעמיקה הראשונה שלי עם פטי סמית, שהחלה את קריירת השירה שלה בשנת 1975, עם אלבומה Horses. למעשה, מעבר לכמה להיטים, לא התעמקתי ביצירתה של סמית, זמרת, משוררת וציירת, עד כה.
זהו גם ספר הפרוזה הראשון שכתבה הזמרת, שהחלה את דרכה בעולם האמנות כמשוררת. הספר התקבל בתשואות מעריצים ומבקרים כאחד, וזכה בפרס הNational Book Award לספרות עיונית ב2010.
על אף שהקריאה בספר לא משכה אותי להתעמק במוזיקה של סמית (האזנתי לאלבומה הראשון ביוטיוב ומצאתי בו כמה שירים איכותיים ששרדו את מרחק השנים משנת הוצאתו,) קסמה לי ההיחשפות עם עולמה הבוהמי, בעיקר בשנות השבעים, עת התחכחה עם שועי עולם כאלן גינזברג, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג׳ק קרואק, אם לנקוב בשמותיהם של אמנים גדולים ששמותיהם מתחילים באות גימל, ושקיפדו את חייהם בדמי ימיהם בשנות השבעים (טוב נו, חוץ מגינזברג שנפטר בגיל 71):
Just Kids נע על הציר הדק שבין אוטוביוגרפיה וממוּאר. הספר מתחיל אמנם בילדותה של פטי סמית בניו ג'רזי ועוקב אחר תהליך התפתחותה, עד להפיכתה לזמרת מצליחה, אולם הוא מוקדש במהותו לאמן רוברט מייפלתורפ, ולחברות האמיצה ששררה בין השניים מרגע היוודעותם, ב1967, ועד למותו מאיידס, ב1989 (מייפלתורפ צילם בין השאר את עטיפת האלבום הראשון של פטי סמית, Horses).
החברות בין סמית ומייפלתורפ עומדת כאמור במרכז הספר Just Kids. שניהם גדלו במשפחות קתוליות שמרניות (מייפלתורפ אף שימש כנער מזבח בכנסייה) ושניהם ברחו מהמסגרת החונקת של המשפחה והכנסייה בגיל צעיר ועברו אל העיר הגדולה.
מרבית הספר מוקדש לתהליך ההתפתחות של שני האמנים, מייפלתורפ תחילה כקולז'יסט ואחר כך כצלם, ופטי סמית, תחילה כמשוררת ואח"כ כזמרת ופרפורמרית. במקום בו היית מצפה למצוא תחרות, השניים דווקא תומכים זה בזה ומעודדים זה את זה (בתחילת דרכם, תמכה סמית במייפלתורפ כשעבדה בחנויות ספרים ואיפשרה לו להתמסר לאמנותו).
הטון החמים אך נטול הפאתוס, הנייטרלי לפעמים, בו משתמשת סמית כשהיא מתארת את מעלליהם בשנות השישים והשבעים בניו-יורק הוא מה ש'מחזיק' את הספר הזה, שנקרא לעיתים קרובות כיומנה של נערה מתבגרת.
הצוהר הזה למכלול יצירתו של אמן, הנפתח בפני הקורא או המאזין בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו, כמוהו כנפילה אל תוך באר עמוקה, מלאה כל טוב (אם לשאול מסיפורי אליס, מאת לואיס קרול) או שורצת בנחשים (אם לשאול מסיפורי אלף לילה ולילה), וזאת בניגוד גמור להיכרות עם אמן בתחילת דרכו, אז יש לחכות בסבלנות עד לפרסום יצירתו הבאה..
כך קרה לי עם המוזיקה של הסינגר-סונגרייטר אליוט סמית, אליו התוודעתי רק עם אלבומו האחרון, Figure 8, ומאז אני מאזין לעיתים תכופות לאלבומיו הקודמים, ועם כל שיר ושיר גדל הכאב על מותו בטרם עת.
כך גם אירע לי עם המוזיקה של ג'וני קאש, אליו התוודעתי רק לאחר מותו, דרך חמשת האלבומים בסדרת American שלו, הגדושים בשירי קאבר שלעיתים קרובות עולים על ביצועיהם המקוריים.
אלו שני מקרים מתחום המוזיקה. ואולם כשמדובר בעולם הספרות אינני מתבייש לומר כי על אף היבול הספרותי הגדול של חתן פרס הנובל, גבריאל גארסיה מרקס, התוודעתי אל הסופר הקולומביאני רק בסוף דרכו, כשראו אור זכרונותיו, לחיות כדי לספר (Vivir para contarla, קראתי באנגלית), ואחר כך הגדלתי ועשיתי וקראתי את ספרו האחרון, הנובלה הקצרה זיכרונות מהזונות העצובות שלי (Memoria de mis putas tristes, קראתי דווקא בצרפתית.) נהניתי משני הספרים, ואת האחרון הייתי קורא אף שנית.
בושה על שום מה? אם לא על שום סלידתי מ- הרי שעל שום חוסר ענייני בספרות דרום אמריקאית בכלל, ולזו שכתב מרקס בפרט - אדישות כללית שלעיתים קרובות מתקבלת במחוזותינו בהרמת גבה: מה? לא קראת את מאה שנים של בדידות?
נניח לזה..
Some of us are born rebellious
Just Kids הוא ההיכרות המעמיקה הראשונה שלי עם פטי סמית, שהחלה את קריירת השירה שלה בשנת 1975, עם אלבומה Horses. למעשה, מעבר לכמה להיטים, לא התעמקתי ביצירתה של סמית, זמרת, משוררת וציירת, עד כה.
זהו גם ספר הפרוזה הראשון שכתבה הזמרת, שהחלה את דרכה בעולם האמנות כמשוררת. הספר התקבל בתשואות מעריצים ומבקרים כאחד, וזכה בפרס הNational Book Award לספרות עיונית ב2010.
על אף שהקריאה בספר לא משכה אותי להתעמק במוזיקה של סמית (האזנתי לאלבומה הראשון ביוטיוב ומצאתי בו כמה שירים איכותיים ששרדו את מרחק השנים משנת הוצאתו,) קסמה לי ההיחשפות עם עולמה הבוהמי, בעיקר בשנות השבעים, עת התחכחה עם שועי עולם כאלן גינזברג, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג׳ק קרואק, אם לנקוב בשמותיהם של אמנים גדולים ששמותיהם מתחילים באות גימל, ושקיפדו את חייהם בדמי ימיהם בשנות השבעים (טוב נו, חוץ מגינזברג שנפטר בגיל 71):
Many would not make it [... ] I feel no sense of vindication as one of the handfuls of survivors. I would rather have seen them all succeed, catch the brass ring. As it turned out, it was I who got one of the best horses.
***
Artist and hustler, good son and altar boy
החברות בין סמית ומייפלתורפ עומדת כאמור במרכז הספר Just Kids. שניהם גדלו במשפחות קתוליות שמרניות (מייפלתורפ אף שימש כנער מזבח בכנסייה) ושניהם ברחו מהמסגרת החונקת של המשפחה והכנסייה בגיל צעיר ועברו אל העיר הגדולה.
מרבית הספר מוקדש לתהליך ההתפתחות של שני האמנים, מייפלתורפ תחילה כקולז'יסט ואחר כך כצלם, ופטי סמית, תחילה כמשוררת ואח"כ כזמרת ופרפורמרית. במקום בו היית מצפה למצוא תחרות, השניים דווקא תומכים זה בזה ומעודדים זה את זה (בתחילת דרכם, תמכה סמית במייפלתורפ כשעבדה בחנויות ספרים ואיפשרה לו להתמסר לאמנותו).
At its best, our friendship was a refuge from everything, where he could hide or coil like an exhausted baby snake
בסופו של עניין, זהו ספר מומלץ בחום למעריציה של פטי סמית ובקצת פחות חום, אולי, לקוראים אחרים ושאר מיני סקרנים.
