אני תמיד נשאר אני

על ספרו הקצרצר של הסופר והמסאי הבריטי אלן דה בוטון, Week at the Airport: A Heathrow Diary כתבתי לפני למעלה משנה בבלוגי זה, והוא לא חלף במחשבתי מאז יותר מפעם או פעמיים לכל היותר.

ואולם, נסיעה קצרה לחו"ל שעשיתי לאחרונה במסגרת עבודתי, גרמה לי לשוב ולתהות על קנקנו של ספרו של דה-בוטון ועל האמירות הנחרצות המנוסחות בו.


בחלקו הראשון של הספר, הקרוי באופן הולם במיוחד Departures (המראות) תוהה דה-בוטון לגבי ההיתכנות של טיסות בינלאומיות. אין כוונתי להיתכנות הפיזית או טכנולוגית של טיסה בשמי עולמנו ומעבר בטוח מארץ לארץ במטוס נוסעים - מה שהובטח כבר במחצית הראשונה של המאה העשרים - אלא להיתכנות המנטלית, או פילוסופית אם תרצו, הגלומה במעבר ממקום למקום: שגם אנו, בין הַמְרָאָה לנחיתה, בין נסיעה ושיבה, נהיה גם אנו אנשים שונים, טובים יותר אולי, משופרים לפחות, או שמא 'משודרגים'.


הרשו לי לסכם במשפט אחד את הלך הרוח שמתאר דה-בוטון בתחילת ספרו: כשאנו מזמינים חופשה (לעצמנו בלבד, או לעצמנו ולבני זוגנו, או למשפחתנו המורחבת), כשאנו מתכננים נסיעה עיסקית לחו"ל - אנו מזמינים גם בהכרח סט מורכב של ציפיות מעצמנו ומבני לוויתנו: שמֵעֵבֶר לים נהיה נחמדים יותר, קלילים יותר, ספונטניים יותר, פחות 'קשים', פחות 'צפויים', אחרים.. 

להיות אחר, להיטהר, להיוושע - האין כל דתות תבל אָמוּנות על מתן המענה למשאלות לב כה אנושיות וכה עתיקות אלו?

הטכנולוגיה המודרנית החליפה במידה ניכרת את מקומו של האל בחברה המודרנית, והיכן שזה הראשון איכזב במתן תשובות מטאפיזיות לשאלות פיזיות (מאיפה באנו? מה מטרתנו על גבי כדור הארץ? מה משמעות החיים? - שאלות גדולות ו'כבדות' מכדי דיון חצי-רציני בבלוג כה צנוע..) מנסה הקידמה לספק מענה מדעי לשאלות מטאפיזיות.

משאלת-לב זו - שאוכל להשתפר, לצאת מתוך עצמי, שבנסיעה למקום אחר, רחוק ממקום מושבי הקבוע, אוכל גם אולי להיהפך לאדם אחר, להפוך את עורי (משנה מקום, משנה מזל?) - משאלת לב זו ליוותני מבלי משים גם בנסיעתי האחרונה לחו"ל, למדינה קטנה ולא מוכרת באירופה, וכמעט שבחרתי במסלול המכס האדום והצהרתי כי אני נושא אותה עימי אף בשובי ארצה.

***

אך מה בנוגע לאלו ה'נשארים מאחור'? מה בנוגע לאלו שהשארנו בביתנו בלכתנו, אבותינו ואמותינו, חברותינו ונשותינו, בעלינו (או שמא, אישינו)? 

כמה ציפיות נושאים אנו בקרבנו שכשנחזור מנסיעתנו יהיו גם הם אנשים אחרים לגמרי: 'פתוחים' יותר, קשובים יותר, דומים יותר לנו (או שונים לגמרי, אללי) - שיהיו יותר קשובים למי שאנו (או אם השתננו, אז למי שהיינו). 

האם ייתכן כי במהלך נסיעתנו לחו"ל, עניין של ימים ספורים במקרה הטוב או מספר שבועות במקרה הגרוע (המִסְפָּרים עצמם פתוחים לדיון, כמובן..), יישתנו בנו זוגינו מכף רגל ועד ראש? האם, דווקא בהעדרנו, 'ייראו את האור' וייעשו אנשים שונים משהיו בעבר?

הסבירות שמטמורפוזה זו תקרה בהרף עין סבירה בערך כמו ההיתכנות שאנו עצמנו נשתנה בין ליל, והיא גם זו שמולידה את הזעם והתסכול מן הסטאגנציה, כפי שדה-בוטון כותב:

I was reminded of the Roman philosopher Seneca’s treatise On Anger, written for the benefit of the Emperor Nero, and in particular of its thesis that the root cause of anger is hope. We are angry because we are overly optimistic, insufficiently prepared for the frustrations endemic to existence. A man who screams every time he loses his keys or is turned away at an airport is evincing a touching but recklessly naive belief in a world in which keys never go away and our travel plans are invariable assured

הכמיהה לשינוי היא לעיתים קרובות גם מקור האכזבה. התקווה היא מקור הזעם.

***

מה נותר בידינו לעשות, אפוא? האם מוטב שלא נרחיק לכת ממקום מושבנו אלא במקרים חריגים במיוחד? האם, כאדם הימי-ביניימי הממוצע, מוטב שניוולד ונמות באותו הכפר, באותה העיר, ואף פעם לא נשאף לפרוש אל המרחקים?

האם מוטב שאף פעם לא נטפח תקוות, לא נשגה בחלומות בהקיץ, לא נשקע באשליות? ואולם אלו תכונות כה אנושיות, הלוא כן? כלום אפשר בכלל להימנע מהן?

בלכתי ובשובי, אני תמיד נשאר אני.

שאלת פינקלר או השאלה היהודית

זה למעלה מעשור, אני עוקב אחר הנעשה בממלכה הבריטית, או יותר נכון באנגליה, לפחות בכל הקשור לספרות שיוצאת מן האי הקטן והמגוון הזה.

כמו הצרפתים עם פרס הגונקור שלהם, גם האנגלים מעניקים מידי שנה את פרס הבוקר לסופר או סופרת מן הממלכה הבריטית. מאז 1999 קראתי ארבעה מן הספרים הזוכים בפרס: ב1999 היה זה ג'יימס קוטזי (לימים זוכה פרס הנובל לספרות) עם חרפה. ב2003, ורנון גוד ליטל של די.בי.סי. פייר לקח את הפרס. ב2004 קו היופי המצוין של אלן הולינגהרסט (עדיין לא תורגם לעברית, וחבל. רוב זוכי פרס הבוקר, אגב, מתורגמים לעברית באיחור קל).

השנה היה זה The Finkler Question של הווארד ג'ייקובסון שגרף את הפרס והתהילה מול מתמודדים ראויים אחרים כמו C המעניין של תום מקארתי, וספרו המצליח של הסופר האוסטרלי, פיטר קארי, Parrot and Olivier in America.

The Finkler Question הוא ספרו ה11 במספר של ג'ייקובסון, סופר ומחזאי, ובין השאר גם עיתונאי ומנחה טלוויזיה.

למרות שג'ייקובסון עוסק בעיקר ביהודים בספריו, ספק אם היינו שומעים עליו כאן במזרח התיכון אילולא זכה בפרס הבוקר היוקרתי. כעת, משזכה בפרס הבוקר, ניתן למצוא את ספרו האחרון (כמעט) בכל סניף סטימצקי, בהנחה מיוחדת לחברי מועדון הסיפור שלי, וציפור קטנה לחשה לי שבהוצאת כתר עומלים ברגעים אלו ממש על הוצאתו לאור גם בעברית.

כאמור, ספריו של ג'ייקובסון עוסקים רבות בשאלת הזהות היהודית: מה זה אומר להיות יהודי בימינו? איזו אחריות עלינו ליטול על עצמנו בתור יהודים? מהו היחס של יהודים לישראל? מה יעלה בגורל היהדות ועד כמה עלינו באמת להישמר מתופעות של אנטישמיות גואה? שאלות רציניות כולן. החן בכתיבתו של ג'ייקובסון שהוא עושה זאת בהרבה הומור (עצמי) ותחכום.

***

The Finkler Question עוקב אחר שלושה גיבורים, סאם (סמואל) פינקלר, ג'וליאן טרסלאב וליבור סביק. השניים הראשונים היו בנעוריהם תלמידיו של ליבור. כעת, בסוף העשור הרביעי לחייהם, הם עדיין ידידים של מורם, בן ה91.

פינקלר וליבור יהודים. טרסלאב לא. פינקלר וליבור שניהם שכלו את נשותיהם. טרסלאב רווק שמחפש נואשות אהבה.

לזכות כתיבתו של ג'ייקובסון אפשר לומר שכל אחד מהגיבורים הנ"ל היה מספיק בהחלט למלא רומן שלם, או לפחות נובלה ארוכה.

הדמות המרכזית ברומן אם כן היא זו של ג'וליאן טרסלאב (True Love). כשמו, כן הוא, טרסלאב

כולו הִתְאַוּוּת: הִתְאַוּוּת לאהבה. הִתְאַוּוּת לזהות. הִתְאַוּוּת לאובדן (בתחילת הרומן הוא מקנא בחבריו על השכול שחוו, על ההזדכחות שבחיים חסרים).

כמה עמודים אל תוך העלילה, טרסלאב נשדד ברחוב ע"י אישה. השודדת קוראת לו בשם כלשהו. טרסלאב מנסה לשחזר מה היא אמרה לו ומגיע למסקנה שהיא קראה לו יהודי.

זו נקודת הפתיחה של הרומן, וממנו משתלשלת רוב העלילה.

טרסלאב, שחיכה נואשות לתפנית בחייו, חווה משבר זהות בעקבות ההתקפה:

The sense of history swirling around him ... made him an unreliable witness to his own life

הוא מנצל את ההזדמנות הזו שכמו נכפתה עליו כדי להביא לידי שינוי בחייו:

The morning after his humiliating mugging Treslove had woken to an alien sensation of near-cheerfulness. Was this what has all along  been missing from his life - a palpable loss to justify his hitherto groundless sensation of it, the theft of actual possessions as opposed to the constantly nagging consciousness of something having gone missing

הוא חוקר את זהותו ואת עברו, את מניעיו בכל מה שקשור לחיי האהבה שלו, ומתחיל להתקרב אל היהדות, כלומר אל הפינקלריות (מהר מאוד מתברר שפינקלר ברומן שלפנינו, היא מילת קוד ליהודי, וששאלת פינקלר - The Finkler Question - היא בכלל השאלה היהודית).

בחירתו של טרסלאב בזהות שעד כה לא היתה מוכרת לו מעלה בו שאלות מעניינות גם לגבי היהדות בכלל:

He knew it was not morally or intellectually acceptable to accuse Jews of inviting their own destruction, but was there a proneness to disaster in these people... Was being a Finkler an open invitation to assault

ו-

The fall, the flood, Sodom and Gomorrah, the Last Judgment, Massada, Auschwitz - see a Jew and you think of Armageddon

ועד כמה העיסוק בשאלה היהודית (או שמא, השאלה הפינקלרית) נהפך לעיסוק בנושא שכולו טאבו, שהילה של 'תקינות פוליטית' עוטפת אותו, מונעת מאיתנו להגיע אל לב הדברים:

He wasn't sure, though [...] Whether it was no longer defensible even to use the word Jew in a public place. After everything that  had happened, wasn't it a word for private consumption only? Out there in the raging public world it was as a goad to every sort of violence and extremism. It was a password to madness. Jew. One little word with no hiding place for reason in it. Say 'Jew' and it was like throwing a bomb

בניגוד לטרסלאב, חברו פינקלר הוא יהודי מבטן ומלידה. פילוסוף במקצועו שמפרסם מדריכים לחיים בסגנון אלן דה בוטון, פינקלר הוא יהודי שמתבייש בזהותו והשתייכותו (החורגת, יש לומר) לעם ולאום המגדיר את זהותו באמצעות דיכוי זהותו של עם אחר. בעל כרחו הוא נהפך למעין ליצן חצר של המדיה, דּוֹבֵר של יהדות במחלוקת, זהות שנמצאת כל הזמן בקונפליקט עם עצמה:

One of those Jews to whom, in an other age, even the most avidly Jew-hating emperor or sultan would have given high office

ו-

A thinking Jew attacking Jews was a prize. People paid to hear that

יחד עם קבוצה של אינטלקטואלים, אקדמאים, קומיקאים ואמנים, פינקלר מקים תנועה של יהודים מוכי בושה, Ashamed Jews, או בקיצור ASH. במקרה הטוב, ג'ייקובסון מתאר אותם כקבוצת תמהונים, חלוקה בדעותיה, שאינם מצליחים להגיע לידי החלטה משמעותית אחת (משהו בסגנון 'החזית העממית של יהודה' של המונטי-פייטונז בבריאן כוכב עליון):

Merton Kugle was the group's prime boycotter. Already he was boycotting Israel in a private capacity, going through every item on his supermarket shelves to ascertain its origin and complaining to the manager when he found a tin or packet that was suspect. In pursuit of 'racist merchandise' - usually, in his experience, concealed on the lowest shelves in the darkest recesses of the shop - Merton Kugle had ruined his spine and all but worn out his eyes

וזה לא הפורטרט המגוחך היחיד.מצטרפים אליו עוד כמה המעוררים בה בעת סלידה ואמפטיה, כמו זה של אלווין פוליאקוב, יהודי שמתבייש בברית המילה שעבר, ומנסה בכל כוחו לשחזר את השנלקח ממנו:

Alvin Poliakov, son of a depressed Hebrew teacher, bachelor, body builder, one-time radio engineer and inventor, founder member of ASHamed Jews, begins his morning by tugging at the loose skin on his penis, easing a little more skin up the shaft. He does this for two hours, breaks for mid-morning tea and a chocolate digestive biscuit, and then begins again. It is a slow, slow process. In the afternoon he takes measurements, collates the morning's data and writes his blog

ואחרון חביב:

Lonnie was a presenter of children's television programs and a writer of school geography books from which he famously omitted Israel

מול הדמויות הקריקטוריות הללו, בולט במיוחד באנושיותו ליבור, ה'מבוגר האחראי' בחבורה.

זו דמות שניתן להזדהות עימה כמעט ללא סייג: הצער שלו על מות אשתו, מלקי, הוא אמיתי והספק שהוא מעלה בנוגע לחייו, ובנוגע למצב היהדות היום הוא כן ומרגש. אך ליבור הוא דוגמא להוויה שגוועת. בשל גילו המופלג, דמותו כמעט שאינה מורגשת, וגם את מחאתו הוא משמיע בקול חלוש..

מה נותר מן היהדות, אם כן, מכל הסחרחורת האידיאולוגית הזו?

ג'ייקובסון איננו אופטימי מידי (אם כי, כאמור, הוא דואג לצפות כל חזיון אימים בשכבה נאה של הומור-עצמי).

Anti-Semitism was becoming again what it has always been - an escalator that never stopped, and which anyone can hop on at will

מן הפוסט- והאנטי- מרים את ראשו יצור ישן-נושן, שהיה ספק-רדום ספק-אורב להזדמנות חדשה להרים את ראשו. זוהי כמובן האנטישמיות הישנה-נושנה.

ומה תפקידם של היהודים בהתעוררותה של התופעה? עד כמה הם מלבנים את האש שמניעה את השנאה והכעס

Can't you want better of your own without actually cheering on your enemy

כאמור, השאלות ששאלת פינקלר מעלה כולן רלבנטיות מאוד לחיים שלנו פה, כישראלים וכיהודים.

כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה, עכשיו באנגלית, או כשיראה אור בעברית. 

על הקריאה

שונאים, סיפור אהבה או אוהבים, סיפור שנאה

כמו כל ביבליופיל מושבע (החל מכמה ספרים באמתחתו הופך אדם לביבליופיל??) גם ביני ובין הספרים שלי (או יותר נכון בין הספרים שלי וביני) יש יחסי אהבה שנאה. טוב נו, אולי שנאה היא מילה קשה מידי.. אז יחסי אהבה-סקפטיות..

הם יודעים ואני יודע כשאני רוכש אותם שרבים הסיכויים שלא אאוורר את כל דפיהם אפילו פעם אחת. ועם זאת, כמו עבד ומלך, כמו תליין ונענש, נוצרים בינינו פעמים רבות יחסים של שתיקה בהסכמה.. 

קריאה היא דבר מאוד מחייב. ובעידן הדיגיטאלי הפך הדבר לאף קשה יוצר: הבה נודה, רובנו לא מצליחים לגמור כתבה של 500 מילים בוואלה, אז איך נוכל לסיים ולקרוא ברומן בן 300, 400 עמודים?

ספרים עבי כרס מייאשים אותי עוד לפני שפתחתי אותם. עם זאת, לעיתים גם אני מתפתה להם ורוכש אותם. על ׳מלחמה ושלום׳ וויתרתי מזמן.. אבל את Infinite Jest של דייויד פוסטר וולאס (למעלה מאלף עמודים) הזמנתי מאמזון בפרץ של נאיביות ותקווה. ועל Freedom של ג׳ונתן פראנזן ('רק' 576 עמודים) לא וויתרתי, וכשנתקלתי בו בסניף סטימצקי המקומי (25% הנחה על כל הספרים באנגלית - מי יכול לסרב לדיל שכזה?!) ועל 'נוטות החסד' לג'ונתן ליטל אני לא רוצה בכלל לדבר (בעיקר משום שכבר כתבתי עליו פוסט..)

משהו קטן וטוב..

ספרים רזים, לעומתם, תמיד מצליחים להתיידד איתי בקלות ולעודד את רוחי.

ב׳רזים׳ אינני מתכוון כמובן ל׳קלילים׳. הנושא יכול להיות מחייב מאוד וסגנון הכתיבה מאתגר. אך אם הספר אינו עולה על 150 עמודים (המקבילה הספרותית לקומדיה הרומנטית הקלילה, 90 דקות על השניה), אזי שמדובר כמעט באהבה ממבט ראשון (תלוי כמובן בעיצוב הכריכה, או בתיאור הסופר/ת או העלילה על גב הספר..)

כך, בלעתי את A week at the Airport של אלן דה בוטון (112 עמודים). טוב נו, את רובו.. ואילו את 'זכרונות מהזונות העצובות שלי' לגבריאל גרסיה מארקס (גם הוא מונה 112 עמודים..) הגדלתי לעשות וקראתי בצרפתית, במעין קריאת תיגר על שיטת הקריאה ה'רזה' שלי.


בהקשר זה, אני מסיר את כובעי (הווירטואלי) בפני הוצאות הספרים המקומיות אשר, אם מטעמי נוחות ואם משיקולים כלכליים, עושות חסד עם הקורא הישראלי המצוי ומוציאות לאור ספרים 'קצרים' שאינם מונים יותר מ150 עמודים: הנה, רק עכשיו ראה אור קובץ סיפורים קצר מאת רוברט ואלזר בשם איש שלא הבחין בשום דבר (139 עמ'), ולא מזמן ראה אור מייסטרים דגולים מאת תומס ברנהרד (176 עמודים, אבל בשביל  תומס ברנהרד אני מוכן לחרוג מהכלל...) ואת התרגומים מצרפתית האירוע מאת אנני ארנו, ואיך רוקנתי את בית הוריי מאת לידיה פלם (שניהם פחות מ150 עמודים) אני יכול אמנם לקרוא בשפת המקור, אבל בעברית זה נבלע יותר מהר..


יוצא מכל זה שספרים 'בינוניים', רומנים ממוצעים בני 300 עד 400 עמודים, זוכים ליחס הכי בעייתי מצידי.. 


כך, Union Atlantic של אדם האסלט (320 עמודים) נזנח באמצע הדרך, למרות שהוא עשה רושם של רומן די מבטיח, תשובה טובה למספר הטרחן-דעתן של ג'ונתן פראנזן, ואילו שני רומנים שנרכשו גם הם אונליין, The Slap מאת קריסטוס ציולקאס האוסטרלי, וThe Ask מאת הבריטי סים ליפסטיי אפילו לא נפתחו, אם כי רבים הסיכויים שגם הם ייקראו עד לקו האמצע ותו לא..

קשה להתחייב לספרים בימינו. יש יותר מידי היסחי דעת: עבודה, דאגות כלכליות, פייסבוק, זוגיות, ילדים.. רבים הספרים שרכשתי כברוח סערה, התחלתי לקרוא מיד עם הקנייה, נכנסתי עמוק לתוך העלילה, וזנחתי במחצית הדרך..


קריאה דורשת התמסרות רבה, אם לא טוטאלית. אם אבד המומנטום, אבד הכלח גם על הקריאה.

בניגוד לדניאל פנאק, אני לא חושב שלקורא המצוי יש ׳זכויות׳, או שחלות עליו ׳חובות׳ כלשהן.. אין כל ׳הכרח׳ לסיים ספר שנפתח, וכמו כן אין לקורא כל ׳זכות׳ לעזבו In medias res.. אך גם בעולם נטול חוקים ישנו מוסר בסיסי, גם באטמוספירה חסרת חוקים קיים כוח גראביטאציוני כלשהו.. 

ספר שנותר עם סימניה בליבו הוא ספר עצוב עוד יותר מספר שכלל לא נפתח (לו עוד יש איזשהו סיכוי..) 


ובכך נסיים את הדברים. יש לי עוד כמה ספרים-שלא-אסיים-לקרוא להתחיל ולקרוא..

* אגב, לפוסט (הקצר) הזה שקלתי לקרוא ׳על הקריעה׳, אבל זה יותר מידי ׳תרבות מעריב׳, אז נישאר עם ׳על הקריאה׳.

דה-בוטון, אחרי הכל

לקורא העברי זמינים כבר לקריאה כחמישה ספרים של הסופר ומסאי אלן דה בוטון, אך נדמה לי ששמו (הקשה לביטוי גם באנגלית..) לא בדיוק שגור בפי כל.


על אף שהוא בכלל שוויצרי (דה בוטון נולד בציריך, שווייץ להורים יהודים-ספרדים. אביו, איל הון שבנה אימפריה יחד עם אחד מצאצאיו של רוטשילד, נולד בכלל בקהיר, שם עשתה סבתה של דה-בוטון, יולנדה הארמר, "מאטה הארי" הישראלית, ) דה-בוטון הוא מין סופר אנגלי שכזה (טוב נו, הוא בכל זאת חי באנגליה מאז גיל שמונה, והוא סיים בהצטיינות יתרה לימודי היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג'.)


סגנון הכתיבה שלו, עשיר ומצועף, מכיל הרבה הקבלות אינטליגנטיות אך לעיתים קרובות טרחניות, והרבה הרבה חזרות בלתי הכרחיות על אותן פואנטות במונוטוניות מעושה. 


דה-בוטון התחיל את דרכו דווקא בכתיבה 'מחוץ לז'אנר' (ספרו הראשון, חיבורים של אהבה, עסק בסיפור אהבתם של זוג צעירים, תוך שהוא סוטה תדיר לדיונים צדדיים בנושאי אהבה, מוות, פילוסופיה ומין) כשערבב בין כתיבה מסאית לבין כתיבה ספרותית (הוא וודאי לא היה הראשון, אך הוא עשה זאת בחן.)


משלב מסוים זנח דה-בוטון את ה'רומנים עיוניים' שלו ועבר לכתיבה עיונית יותר: תחילה בדמות 'מדריכים (ספרותיים) לחיים טובים יותר': איך פרוסט יכול לשנות את חייך ופילוסופיה - מדריך לאושר, ואח"כ מסות עיוניות מאירות עיניים בנושאים מגוונים כמו תיירות ונסיעות (The Art of Travel וA Week at the Airport.  


גם ג'ף דייר לקח טרמפ על הז'אנר הזה ב"עזוב אותך מיוגה", תרגום 'מעניין' ל
Yoga for People Who Can't Be Bothered,) ארכיטקטורה(The Architecture of Happiness, 2006) ולבסוף עבודה ומעמד (סטטוס
[Status Anxiety] וThe Pleasures and Sorrows of Work.

בשנה האחרונה הזדמן לי לקרוא את שני ספריו האחרונים של בוטון: Week at the Airport וThe Pleasures and Sorrows of Work. שני הספרים ראו אור בשנת 2009 אך ספק אם אחד מהם יראה אור בעברית. 


האחד (Week at the Airport:A Heathrow Diary) משום שהוא מתרחש כולו בטרמינל ה'חדש' של שדה התעופה הי'תרו שבלונדון, אנגליה (אם כי הנושאים המועלים במהלכו כולם אוניברסליים למהדרין), והשני (The Pleasures and Sorrows of Work) מפני שהוא פשוט ארוך מידי, ורוב הנושאים שעולים בו לדיון מוצו כבר בספריו הקודמים של דה-בוטון.


הנה, אפשר לסיים את ביקורתי כאן. הבנתם את 'רוח הדברים'.

טוב נו, נלאה אתכם עוד קצת..

מבין שני הספרים האחרונים שהזכרתי לעיל, דווקא הרזה שביניהם הוא ה'טוב' יותר. Week at the Airport, כשמו כן הוא, מתאר שבוע בו בילה דה-בוטון כ'סופר החצר' בטרמינל החדש של היתרו שנחנך במהלך שנת 2009. דה-בוטון, שנשכר למלא את התפקיד ע"י קונגלומרט הנדל"ן Grupo Ferrovial, עוקב מקרוב אחר הנעשה בשדה התעופה וסביבתו המיידית (המלונות השכנים, ההתעשייה נלווית) ומדווח לקוראיו על כל התפתחות מעניינת, תוך כדי שהוא מנתח את ההתרחשויות בעזרת כמה כלים פילוסופיים בסיסיים אך מאירי עיניים. 

באשר לPleasures and Sorrows, זהו ספר קצת יותר בעייתי.. הבעיה הראשונה (מלבד שהספר ארוך מידי ועושה שימוש נרחב מידי ברעיונות שכבר מוצו בספרים קודמים של דה-בוטון) היא ששם הספר לא תואם כלל וכלל לתוכנו (האם ניתן לבקש בחזרה את הכסף מהסופר בכבודו ובעצמו, מהוצאת הספרים, או לפחות מחנות הספרים בו נקנה מסיבה שכזו??). מדובר בלא פחות מהונאה. לא שPleasures and Sorrows איננו קריאה מהנה (טוב נו, לפחות בחלקו..) אבל למה לקרוא לגברת בשם אחד אם היא בכלל עונה לשם אחר?! למה??


למה בכל זאת כוונתי? לאורך כל הספר דה-בוטון עוסק אולי בשוק העבודה, מבקר במספנות, בשדות תעופה (שוב..), בבתי חרושת ובבנייני משרדים עמוסי פקידים.. אך הכול נעשה מלמעלה, במין גישה מרקסיסטית, אנליטית לעייפה..


האדם הקטן, והשמחות וכאבים הקטנים שלו במקום עבודתו, כמעט שלא נוכח בספרו של דה-בוטון, וזה די מכעיס (בעיקר משום שכותרת הספר רומזת דווקא על ההפך).


על אף הטרוניות הללו, אטלס מבקש שיובא בחשבון בפני צוות השופטים וקוראיו המכובדים כי דה-בוטון סופר חביב, ועל פי רוב לא מזיק מידי, מלבד המקרה שהובא לעיל.


אני מבקש שתתחשבו בנתון הזה כשאתם באים, גם אתם, לקרוא אותו.