תשוקה למסעות

I long to journey endlessly, always in search of something new. Always alert 
Enrique Vila- Matas  

כמה שבועות לאחר מעברינו לברלין, קניתי באופן ספונטני את הספר 36Hours שראה אור כשיתוף פעולה בין הוצאת Taschen והניו-יורק טיימז. הספר עב-הכרס מפרט 125 טיולים קצרים של כ-36 שעות בערי אירופה ומיועד, ככל הנראה, לטַיָּל הספונטני. 125 מתכונים זריזים שנועדו להשביע איזושהי תשוקה למסעות.

כפי שניתן לצפות, המעבר לעיר הבירה הגרמנית, הממוקמת פחות-או-יותר במרכז אירופה, הוליד הרבה ציפיות לטיולי סופשבוע זולים וספונטניים ברחבי אירופה. 

המציאות היתה קצת רחוקה מהחלום.

חיי היומיום נכנסו מהר מאוד למסלול של שיגרה. הריון ולידה הגבילו קצת את חופש התנועה. ומעט הנסיעות שכן יזמנו היו למולדתנו הרחוקה (כן, הספקנו לבלות שני לילות בפראג, וארבעה לילות באיטליה בקיץ 2016, אך בגרמניה עצמה כמעט ולא תיירנו..) 

***

יש אנשים שמבלים חלק ניכר מזמנם בנסיעות ברחבי העולם. 

בקובץ המאמרים של טג׳ו קול, Known and Strange Things, מתאר הסופר הניגרי-אמריקאי מִסְפָּר לא מבוטל של נסיעות שערך בין השנים 2010-2015 בריבי ארה״ב ולמדינות שונות כמו ישראל, דרום-אפריקה, בשוויץ ובברזיל.

עבור קול, סופר ועיתונאי בכל רגישות פוליטית וחברתית, פעמים רבות הביקורים במקומות חדשים טעונים מאוד. כפי שהמאמרים על ישראל, דרום-אפריקה, וברזיל.

באחד המאמרים, Brazilian Earth, מתאר קול ביקור ראשון שערך בעיר הבירה, ריו דה-ז׳נרו. מרגע הנחיתה הוא חווה תחושה מוזרה של אליאנציה בתור אדם שחור במדינה שאחוז לא מבוטל מאוכלוסייתה כהי עור (למעשה, בניגוד לארה״ב בה שיעור השחורים לא עולה על 10% מכלל האוכלוסיה, בברזיל מפקד אוכלוסין שנערך ב-2011 מעיד שמרבית מתושבי המדינה אינם לבנים.)

באחד מסיוריו בעיר הוא נתקל ביריד-רחוב ברוכל בשם אל חאג׳, אדם ממוצא סנגלי שחי בברזיל כבר 12 שנים. אל חאג׳ מתאר לו מציאות די קשה לאנשים שחורים בברזיל. 

קול מדוכדך מביקורו בעיר הבירה הברזילאית. הרקע לדכדוך מתברר במהרה: מרבית השחורים שחיים בברזיל כיום הם צאצאים של עבדים שהובאו מניגריה, ארץ הולדת הוריו של קול, וכן המדינה בה העביר את כל שנות ילדותו ונעוריו.

This country is the site of some trauma to which I am related, a trauma the memory of which catches me at sudden moments ... A blood knot ties each of us to ancient acts of violence. I am unhappy and at home

בהקשר זה, קשה שלא לקרוא את צמד המילים at home ללא נימה בלתי-מבוטלת של ציניות. הבית של קול, ארה״ב, הוא מקום רדוף-רוחות. הגזענות היא דבר שבנורמה, וההפרדה בין לבנים ושחורים מורגשת בכל 

The place at which we arrive after crossing the world is a surprising version of home ... What has us setting off to distant destinations in the first place? 

שאלה טובה..

***

Stations and ports, these are my passion

Stefan Zweig

שטפן צוויג, שהיה למוד מסעות, מצא את מותו באותה ברזיל בה ביקר טג׳ו קול, בשנת 1942, במושבה גרמנית קטנה במדינת ריו דה-ז׳נרו.

הסופר, ביוגרף עיתונאי ומחזאי האוסטרי, שכתב כמה עשרות ספרים בחייו, בילה את רוב שנותיו בנסיעות. שנים אחרי מותו לוכדו כמה עשרות מאמרים קצרים שכתב לכדי ספר בשם Journeys (מסעות.)

הדרך שמתוארת במסעות מתחילה באימפריה האוסטרו-הונגרית של שנות נעוריו של צוויג, דרך שנות מלחמת-העולם הראשונה והתוהו ובוהו של אחריתה, ומסתיימת בעלייתם של הנאצים לשלטון, ותחילת משטר הטרור והרדיפה (צוויג תיעד את הלך הרוח שרווח באירופה בין שנות העשרים ושנות הארבעים של המאה-העשרים בספרו העולם של אתמול, שסיים לכתוב יום לפני שהתאבד.) 

When I am on a journey, all ties suddenly fall away. I feel myself quite unburdened, disconnected, free... There is something in it marvellously uplifting and invigorating. Whole past epochs suddenly return: nothing is lost, everything still full of inception, enticement

עבור צוויג, הנסיעות מעיר לעיר היו הכרח תרבותי וכן תרופה לתחושת הדיכאון שהתשלטה עליו לאחר שחי במקום אחד זמן רב מדי. הוא בילה את רוב שנות חייו הבוגרים בנסיעה ברכבת בין מדינות מרכז אירופה, בביקור של סופרים וחברים.

באיפר שבצפון בלגיה, העיר שסמוך לה ניטשו הקרבות הקשים ביותר של מלחמת-העולם הראשונה, נהרגו כמיליון בני אדם מיותר מ-15 מדינות שונות. צוויג ביקר בעיר ב-1928, כעשר שנים לאחר שדעכה האש, ונוכח לראות שהעיר הפכה כעת ליעד תיירותי מבוקש:

Presently the name of Ypres, the ville martyre, shouts from all the posters, from Lille to Ostend, from Ostend to Antwerp, and far into Holland. Organised tours, excursion by automobile, individually tailored visits; it’s a veritable bidding war. Every day some ten thousand people (perhaps more!) come to pass a few hours here: Ypres has become Belgium’s star attraction

החל מ-1934 נשאו נסיעותיו של צוויג אופי אחר לגמרי: לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוא הפך לסופר יהודי גולה. הוא שב לעיר הקיט אוסטנד שבבלגיה בקיץ 1936, שם בילה בין השאר עם הסופר היהודי יוזף רות. אח״כ נסע לאנגליה ומשם לארה"ב.

לנסיעתו האחרונה, בחר בברזיל, בה התאבד יחד עם אשתו ב-1942.

בברזיל הוא הרגיש שהגיע ליעדו האחרון, שתמו מסעותיו. במכתב שכתב לחבר כמה ימים לפני שהתאבד, כתב צוויג:

My inner crisis consists in that I am not able to identify myself with the me of passport, the self of exile

ובמכתב שהשאיר לפני שהתאבד, כתב:

The world of my own language sank and was lost to me and my spiritual homeland, Europe, destroyed itself

***

כשאודיסאוס שב לאיתקה בירתו, אחרי 20 שנים של מסעות, הוא מגלה שארמונו נשדד ונחרב. אשתו מחוזרת ע״י אויביו, ונגד בנו נרקם קשר לחסלו. לבוש כקבצן, הוא נתקל בילד קטן, שאיננו אלא האלה אתנה. והוא מספר לה: ׳איתקה? כן, נדמה לי ששמעתי על איתקה. והנה עכשיו הגעתי לכאן בעצמי.׳ 

המלך ששב ממסעותיו איננו מזהה עוד את ממלכתו. 

בקט. גרמניה, 1936

לפני כמה חודשים הזמנתי מאמזון את ספרה של הסופרת הצרפתייה נטלי לז׳ה, Les Vies silencieuses de Samuel Beckett (החיים הדּוֹמֵמים של סמואל בקט.)

אני לא זוכר איפה נתקלתי לראשונה בספרון הקטן והדקיק הזה שראה אור בצרפתית ב-2015, אך מבט חטוף בעיצוב הכריכה ובגב הספר (ציטוט קצרצר מפי בקט: ׳צחקתי די בעצבות גדולה׳) הספיקו כדי לשכנע אותי לרכוש את הספר  באופן די אימפולסיבי.

אך למרות ההבטחה הגלומה בכריכה, מאז שרכשתי את הספר הוא נח על מדף הספרים הברלינאי שלי ולא פתחתי אותו אלא לאחרונה, בהיסח דעת, והתחלתי לקרוא בו באקראי.

להפתעתי הרבה, גיליתי באותה קריאה חטופה את הפסקה הבאה:

ואז הוא עזב. בסוף חודש ספטמבר 1936, הוא עלה על אניה שהפליגה מקורק להמבורג. היו סיבות רבות ומצויינות למסע זה: גרמניה, כי רצה לכתוב ספר על הציור והיה עליו לבקר במוזיאוני האמנות הגרמניים; גרמניה, כי קרא את כתביהם של גתה, הלדרלין ושופנהאואר בשפת המקור והוא רצה להעתמת עם השפה ממקור ראשון; גרמניה, כי אהב מאוד את בת דודתו פגי סינקלר, הגיבורה ירוקת העינים של כתביו הראשונים, שחיה שם עד לשנות השלושים כשמתה משחפת; גרמניה, בסופו-של-דבר, כי הכל היה עדיף על אירלנד.

***

סמואל בקט הגיע לגרמניה בשני לאוקטובר 1936 ולא עזב אותה אלא לאחר שישה חודשים שבמהלכם תר את עריה הגדולות. אחרי מותו של הסופר ב-1989, מצא בן דודו אדוארד שש מחברות שבקט מילא בכתב ידו, 500 עמודים, היומנים היחידים שבקט אי-פעם כתב. המחברות פותחות צוהר לעולמו של בקט, שהיה עדיין סופר צעיר שסגנונו עדיין לא הבשיל והתפתח. אך אנו למדים שם גם על הלך הרוח ששלט בגרמניה באותה תקופה. היומנים לא פורסמו מעולם. הם נותרו חומר מחקר לאקדמאים שעוסקים ביצירתו של הסופר האירי.

ב-2011 פירסם ד״ר מארק ניקסון, יושב-ראש הקרן הבינלאומית ע״ש בקט שבאוניברסיטת רידינג שבאנגליה, ספר מחקר ממצה שהוקדש כולו ליומנים הגרמניים של סמואל בקט. ולאחרונה גם הקדישה להם הסופרת נטלי לז׳ה את ספרה שהוזכר לעיל.

התחנה הראשונה בסיורו היתה העיר המבורג. בקט בילה ימים ארוכים במוזאוני האמנות של העיר. הוא התרשם מאוספי האמנות העשירים שהציגו מבחר ענקי של יצירות, מאמנות איטלקית מימי הרנסנס ועד לאמנות מודרנית עכשווית. 

מדוע נסע לגרמניה ב-1936? ראשית כדי ללמוד גרמנית. כשחי בפריס,  הבין בקט שאין לו היכרות מספקת עם התרבות והשפה הגרמניים, שבאותה תקופה היה להן עדיין חלק מכריע בהכשרה של כל אמן בעל-שם. וכך הוא החליט לנסוע ללגרמניה.

מהרגע שדרכה רגלו על אדמת גרמניה, הוא היה להוט לספוג כמה שיותר תרבות גרמנית. הוא קונה ספר דקדוק ומתעמק בכתביהם של מובחרי המשוררים הגרמניים, ביניהם רילקה, גתה והלדרלין.. (מיומניו עולה שהוא הושפע במיוחד משיריו של פרידריך הלדרלין, ׳המשורר הגרמני ביותר׳ שאומץ ונוכס ע״י התנועה הנאצית כסמל ללאומנות תרבותית וטָהֳרָה גרמנית-ארית. בקט ׳גילה מחדש׳ את הלדרלין במהלך טיולו בגרמניה, וזיהה בשיריו של המשורר שסיים את חייו בשיגעון וטירוף את אותם סממנים שהשפיעו על כתיבתו-שלו: speechlessness, incompetence and fragmentation. בניגוד לגתה, שעל קריאת שיריו בקט שקד בשנתיים שקדמו לנסיעתו לגרמניה, הסופר האירי זיהה בשיריו ובדמותו של הלדרלין הסתייגות מגְּדֻלָּה, הרואיות ופאתוס, ובמקומם הוא מצא אימוץ של דממה וכישלון.)

חוץ מהמוזיאונים, בקט ביקר גם בתערוכת הספרים Bücher der Neuen Zeit, בה הוא התוודע לסופרים  עכשויים כמו האנס הייזה (Idee und Existenz) והאנס גרים (Volk ohne Raum) שהקדישו, כמו רבים אחרים בני התקופה, את כל מרצם לקידום הרעיונות מאחורי האידיאולוגיה הנאצית.

מנגד, הוא לומד שספריו של תומאס מאן הוחרמו ע״י הממשל ושנשללה ממנו  אזרחותו הגרמנית. את ספריהם של היינריך מאן, ארנולד צוויג ושטפן צוויג עדיין ניתן לרכוש בחנויות הספרים.

על בירת הרייך השלישי בקט כתב ביומנו הגרמני שהיא "ספינקס פטפטן, שמעבר להופעתו חסרת התוכלת, אין לו עוד סודות לגלות".

***

בקט בן שלושים בעת ביקורו בגרמניה. לאחר שפרסום רומן שכתב בשם Dream of Fair to Middling Women נדחה ע״י כל הוצאות הספרים בלונדון, הסופר האירי הצעיר, שעדיין היה מושפע מג׳יימס ג׳ויס בשלב זה של חייו, הצליח לפרסם ב-1934 קובץ של פרוזה קצרה בשם More Pricks Than Kicks בהוצאת Chatto & Windus. הביקורות רחוקות מלהלל אותו (“a definite fresh talent at work,” כותב מבקר הספרות של הטיימס-ליטררי-ספלמנט, “though it is a talent not yet quite sure of itself..”) אך בקט ממשיך לכתוב את הרומן Murphy והוא מנהל תכתובות רבות עם הוצאות ספרים בלונדון תוך כדי טיולו לגרמניה (הספר ראה לבסוף אור ב-1938 בהוצאת Routledge.)

באורח שתואם כנראה את מה שראה סביבו,בקט עובד מידי פעם במהלך הנסיעה גם על יצירה בשם Journal of a Melancholie שלא ראתה אור בחייו..

***

עד אפריל 1937 הוא מתקדם לאט לאט בתוך גרמניה הנאצית שרבים מנסים לברוח ממנה; כמה ימים לפני הגעתו, בשמיני לספטמבר, היטלר הורה לנקות את המוזיאונים; וכמה ימים לאחר עזיבתו, מתחילים לשרוף ספרים. בין לבין, גבלס את קיעקע את ביקורת האמנות, ובמוזיאונים הגדולים התרוקנו אגפי הציור המודרני. במהלך ביקורו בגרמניה, יצירות אמנות רבות מוסרות מהקירות, מוחרמות, נמכרות או מושמדות. הגלריות לאמנות מודרנית נסגרות בזו אחר זו. נדמה שהוא ער למה שמתרחש סביבו, מגיב לכל, זה מצליח להטריד אותו, והוא מזדהה עם האמנים שהוא פוגש. אך הוא נמצא במקום אחר, מחוץ להיסטוריה, שקוע עד לצווארו ב״מרה שחורה שגורמת לו להִתְנַדְנְד ולהזיע״ בדרכו מעיר לעיר. הנסיעה הזו לגרמניה, השׁוֹטֵטות הזו שארכה כשישה חודשי חורף, היא מסע מלנכולי בלתי-נגמר, התממשותה של תחזית: "מסתבר, כפי שידעתי לפני שהתחלתי בו, שיצאתי למסע הזה כדי לעזוב את- ולא כדי להגיע ל-.״ 

הביקור בגרמניה חשף את בקט למשטר שהיישום האידיאולוגי שלו היה עדיין בשלבי ההִתְהַוּוּת הראשונים. בקט הוא צוֹפֶה אקטיבי: הוא מבקר בתערוכות אמנות של יוצרים עכשויים, קורא ספרים של סופרים והיסטוריונים בני התקופה, ומאזין כמעט כל יום לנאומים שנושאים היטלר, גרינג וגבלס ברדיו.

כתוצאה מכך מתחדדת אצלו כבר מהימים הראשונים לביקורו הבנה לגבי המשטר הנאצי וכוונותיו האמיתיות (׳הם יפתחו במלחמה בקרוב - או שייתפקעו.׳)

בפנסיונים בהם הוא לן בהמבורג, ברלין ודרזדן, בקט נחשף למגוון הדעות הפוליטיות של העם הגרמני: ערב אחד מַרְצֶה לו אחד הדיירים בפנסיון בהמבורג על זכותה של גרמניה לקולוניות משלה. מדייר אחר הוא לומד שספרים שנאסרו לפרסום ומכירה ע״י המשטר הנאצי קשים כעת להשגה. ובביקור בחנות ספרים בהמבורג נאמר לו שקנייתם של ספרים שסוקרים את ההיסטוריה של הספרות או האמנות הגרמנית, ושראו אור לפני עליית הנאצים לשלטון - אינה מומלצת.

הוא מנסה לקרוא סופרים עכשויים אך מוצא שספריהם מֻטים באופן בלתי נסבל.

אך יותר מכל הוא מוצא עצמו מתנגד לתְּקֵפוּתה של ההנחה הדטרמיניסטית שרווחה בקרב אוהדי הנאציזם על ׳הגורל או היִעוּד הגרמני.׳ 

כשהוא צופה מהצד בעם הגרמני שמשכתב את ההיסטוריה שלו, מתגבשת אצל בקט  ההבנה לגבי נזילותם ונפיצותם של נראטיבים היסטוריים: תהליך שאנו עדים לו כל יום גם בישראל..

***

בקט פוגש מקומיים רבים, מהם הוא לומד על המצב בגרמניה.

בעת שהותו בהמבורג הוא מתחבר עם רוזה שפירה, היסטוריונית של האמנות ופמיניסטית יהודיה-פולנית שהיתה מהתורמים החשובים להתפתחותה של תנועת האמנות האקספרסיוניסטית בגרמניה. יהדותה ותמיכתה באמנות שהנאצים קיטלגו מייד עם עלייתם לשלטון כמְנֻוונת שמו אותה מייד על הכוונת של השלטון החדש: היא אוחזקה במעצר בית ונאלצה לפרסם תחת פסודונים עד שהיגרה לאנגליה ב-1939 בעזרת ידידים. שפירה הצליחה לארגן לבקט אשרת כניסה למרתפי מוזיאון האמנות Kunsthalle בהמבורג שם הוחזקו יצירות אמנות של אמנים עכשויים כמו ארנסט לודוויג קירשנר, קרל שמידט-רוטלוף ואוסקר קוקושקה, שהנאצים הסירו מקירות המוזיאון. מאוחר יותר הוא למד גם על סגירת אגף האמנות המודרנית במוזיאון ה-Kronprinzenpalais שבברלין.

הוא פוגש גם את ויל גרומן, ׳the godfather of modernism', מבקר והיסטוריון של האמנות שהיה מתומכיה המוקדמים של תנועת הבאוהאוס, שהקדיש את כל מרצו לקידומה של אמנות מופשטת ואוונגרדית. ב1933 גרומן פוטר מתפקידו במוזיאון האמנות של העיר דרזדן בגלל תמיכתו המוצהרת באמנות מודרנית. בשיחות עם בקט, גרומן הביע סירוב נמרץ לעזוב את גרמניה בשל המצב הפוליטי אליו נקלעה, והאמין כי על האינטלקטואלים הגרמנים לעמוד איתנים ולחכות לנפילתו של המשטר האפל. בסופו-של-דבר הוא שרד את התקופה עד לנפילתו של המשטר הנאצי בכתיבה על נושאים שהיו פחות שנויים במחלוקת מבחינת המשטר..

הוא נפגש גם עם מרגריטה דוריה (Margaritha Durrieu,) אספנית אמנות ואשת חברה מהמבורג, שמכירה לו את האמנית היהודיה גרטשן וולהיל (Gretchen Wohlwill) שמתארת בפניו את הרדיפה שהיא חווה בידי השלטון הנאצי ואת האיסור עליה לצייר. באחד ממפגשיהם, מרגריטה מבקשת מבקט לא לפרסם דברי ביקורת על גרמניה, מחשש שאנשים עימם בא במגע במהלך ביקורו ייפגעו כתוצאה מכך.

***

במינכן [...] הוא צועד שעות ארוכות, סוקר את מרכז העיר, מבקר בגני-החיות, בבתי-הקברות ובמוזיאונים. אין זו צעידה קלילה, מצב רוחו אינו מאפשר לו לשוטט בנעימים מיעד ליעד. הוא כותב: ׳אדישות, מלנכוליה. אין פה כלום, אין דבר לפני, רק הכאב והחרטה.׳ הוא משתרך, סובב מבלי משים סביב כמה מדורי גיהנום. בימים הגרועים, זו תְּעִיָּה קפואה ואומללה, יכולת החשיבה שחוקה, הלשון דבוקה לחיך. "להילחם בעצמך כדי ללמוד לשתוק בשפה אחרת, איזו שְׁטוּת, זה חסר תוכלת. להילחם בעצמך כדי לשלוט בדממה נוספת.״ 

ניסיונותיו של בקט לאמץ שפות ותרבויות שהיו זרות לו ראויים לציון. חוקרים אקדמאים מציינים כי בחינה מדוקדקת של כתביו בצרפתית ובגרמנית, בהן החל לכתוב משנות השלושים של המאה-העשרים, מראה כיצד הניסיון לכתוב בשפות שהיו זרות לו - חידד ופישט את סגנון כתיבתו. בגרמניה, גורסים אותם חוקרים, החל בקט להתנסות בכתיבה פשוטה ואותנטית יותר. 

בנוסף לכך, באמצעות המפגשים שערך עם מקומיים בעת ביקורו בגרמניה, מתגבשת אצל בקט התפישה לפיה ׳האמן בעצם הגדרתו אינו יכול לחוש ביטחון,׳ יחיה איפה שיחיה.

קטעים קצרים שפורסמו מהיומן חושפים שבבים של מה שיהפוך מאוחר יותר לפילוסופיה הבקטיאנית: חוסר רצון לנסות ולהבין את התוהו ובוהו של ההיסטוריה והשלמה הולכת וגוברת עם טבעו של האופי האנושי כפי שהוא.

מול גבב המילים ששמע בכל אשר הלך, בחר לברור מילים בקפידה. נגד השאון הגדול ששמע סביבו הוא בחר בדממה.

הסכנה שבבחירה

How perilous is it to choose / 
Not to love the life we're shown?
Seamus Heaney, Field Work

המשורר האירי, זוכה פרס נובל, שיימוס היני, פרסם את קובץ השירים Field Work, ממנו לקוח הציטוט הנ״ל, בשנת 1979, השנה בה נולדתי.

היני, שנולד וחי רוב חייו בצפון אירלנד הקתולית, מתאר בקובץ המונה כ-27 שירים, את חוויותיו מתקופה בת ארבע שנים בה חי בכפר קטן במחוז ויקלו שבדרום אירלנד. 

עבור היני, שלימד קודם לכן ב-Queen's University שבבלספט, היתה זו תקופה של התרחקות מאירועי הסכסוך בצפון אירלנד, שנמשכו מ-1968 עד 1998, ובחלק מהשירים בקובץ ניתן ממש לשמוע את אנחת הרווחה של המשורר, שביקש למצוא בכפר הקטן בו חי עם משפחתו במשך אותה תקופה, מפלט מהאלימות שניצתה בין הבריטים והאירים, ובין האירים עצמם במהלך אותן שנים. 

על אף ש׳ברח׳ מהאירועים הפוליטיים שהציפו את צפון אירלנד באותן שנים, היני המשיך בשיריו להיות מעורב בנעשה, ורבים מהשירים ב-Field Work וכן בקובץ השירים North שראה אור ב-1975, מתמודדים עם התביעה שהיני חש מצד החברה האירית - התביעה מהמשורר הלאומי ואיש הרוח, לנקוט עמדה או ׳לבחור צד.׳ 

חירותו של הפרט לבחור לפי ראות עיניו מקורה בתביעה פנימית חזקה יותר מקול השבט, גרס היני. אולם אקט הבחירה חושף את האינדיבידואל - שמבקש להתרחק מהבחירות שנעשו עבורו ע״י החברה אליה נולד, ע״י הוריו, או מוריו - לסכנה גדולה..

ראשית, סכנת ההוקעה. שכן פעמים רבות הצופים מהצד נשפטים בחומרה גדולה יותר מזו שזוכים לה אלו שפועלים נגד. ושנית, הסכנה הטמונה בבחירה ללכת נגד הזרם, או בביקורת על ההמון.

בשורות שציטטתי לעיל מתוך השיר Badgers מתאר המשורר מפגש לילי עם גיריות בחצר ביתו. תחילה הוא סבור שזו רוחו של חייל IRA צעיר ששבה לטרוד את מנוחת החיים. ואכן, במקום להיות שמח בחלקו, ובטוח בבחירתו באורח חיים ׳רוחני׳, המשורר מוטרד מהחיזיון הלילי ומביע ספק לגבי בחירתו. בינו לבין עצמו הוא תוהה האם גורלו לא יכול היה להיות זהה לזה של החייל הצעיר שמצא את מותו בטרם-עת, אלמלא הבחירות שבחר בחייו..

עד כאן שיימוס היני. 

***

Is a man who chooses the bad perhaps in some ways better than a manwho has the good imposed upon him? 

לפני חודשיים-שלושה נתקלתי ממש במקרה, באחת מחנויות הספרים הרבות בברלין, בספרו של אנתוני ברג׳ס התפוז המכני שראה אור במהדורה מחודשת של הוצאת פינגווין.

לאחר התלבטות קלה, שבתי לחנות הספרים כעבור שבוע ורכשתי את הספר, ואף קראתי אותו בשקיקה אח״כ.

ספרו של ברג׳ס ראה אור בשנת 1962 באנגלית. תשע שנים אח״כ יצאה הגרסה הקולנועית לאקרנים, בבימויו של סטנלי קובריק. הרומן, שמציב במרכזו את נושא הבחירה החופשית, ביקש לאתגר בה-בעת דוגמות דתיות וחברתיות. 

בעולם בו אין אל, עולם שנראה נטול פשר, האדם חופשי לעשות בחירות שנראות טובות בעיניו, ללא מבטו המפקח של ׳אח גדול׳ או יישות טרנצנדטאלית אחרת. 

כזכור לכל מי שצפה בסרט, אלכס הצעיר נכלא בבית-הכלא אחרי ששוד שהוא מבצע מוביל למותה של אישה זקנה. לאחר מאסר קצר הוא נבחר להשתתף בניסוי בעל אופי אנטי-תיאולוגי כמעט: היכולת לבחור ברע, במעשי אלימות ובחיי פשע, נלקחת ממנו ומתוך ברירת מחדל הוא נאלץ לבחור בטוב.

אדם ללא יכולת בחירה, גורס ברג׳ס, איננו עוד אדם.

כשניטלת מאיתנו היכולת לבחור, בטוב או ברע, ניטלת מאיתנו גם אנושיותנו. אנו הופכים לכלים ריקים:

If he can only perform good or only perform evil, then he is a clockwork orange—meaning that he has the appearance of an organism lovely with colour and juice but is in fact only a clockwork toy to be wound up by God or the Devil

במידה רבה יש בטיעונים המרכזיים שבספרו של ברג׳ס ביקורת כנגד משטרים טוטליטריים, שמבקשים להגביל את מגוון הדעות השונות הקיימות בכל חברה ולהנכיח שיח אחד מרכזי שלא ניתן לערער עליו.

אך ניתן גם לזהות בטיעוניו ביקורת ברורה כלפי כל השקפת עולם מוסרנית שמנסה לייצר חיץ בין טוב ורע, כאשר האני המדבר הוא תמיד טוב והאחר - רע.

It is as inhuman to be totally good as it is to be totally evil

הקיום קודם למהות, גרס הפילוסוף הצרפתי ז׳אן פול סארטר בספרו האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם בשנת 1946, וברג׳ס המשיך בתפוז המכני את קו המחשבה הזה, ושם בפי המספר הצעה למוסר חדש:

Does God want goodness or the choice of goodness? Is a man who chooses to be bad perhaps in some way better than a man who has the good imposed upon him?

***

לימים, ברג׳ס התכחש לחשיבותו של הספר, בעיקר מפני שהרגיש שכוונתנו לא הובנה, ושהסרט עיוות את המסר שביקש להעביר בספרו:

The book I am best known for, or only known for, is a novel I am prepared to repudiate: written a quarter of a century ago, a jeu d'esprit knocked off for money in three weeks, it became known as the raw material for a film which seemed to glorify sex and violence. The film made it easy for readers of the book to misunderstand what it was about, and the misunderstanding will pursue me until I die. I should not have written the book because of this danger of misinterpretation

אך נושא זה - הסכנה שטמונה בפירוש לא נכון או עיוות של כוונות המשורר - הוא כבר עניין שיש להתעמק בו בפוסט אחר.

עיר שאיננה קיימת באמת

אחד הדברים הראשונים שהפליאו אותי בעיר ברלין, כשביקרתי בה לראשונה בחודש אפריל 2015, היא שבניגוד לציפיות, היא איננה כרך סואן והומה אדם אלא עיר שלווה ושקטה יחסית. 

אמנם, חיים בעיר למעלה מ3.5 מיליון אנשים (זו האוכלוסייה העירונית השניה בגדולה באיחוד האירופאי,) אך בשל גודלה הפיזי של העיר, שעולה על מרבית הערים האירופאיות האחרות, גודל האוכלוסייה לא ניכר מידי למבקר בה.

אפילו היום, אחרי למעלה משנתיים של מגורים בעיר, אני עדיין מרגיש שעל אף שאני חי באחד המטרופולינים הגדולים בעולם, יש לעיר מאפיינים רבים של כפר שלו. 

אחת הסיבות לתחושה זו היא ככל הנראה העובדה שמסיבות היסטוריות ברורות (החלוקה למערב ומזרח לאחר מלחמת העולם-השניה..) בברלין אין מרכז עיר מובהק: במערב העיר כמו במזרחה ישנם רחוב קניות או שניים הומי אדם, אולם מעבר לכך כל שכונה מספקת באופן הולם את צרכי דייריה, כך שאין צורך ממשי לנהור לשכונה אחרת, מרכזית יותר, לצורך קניות או למטרות בילוי.

על אף שתחושה זו באה בניגוד מוחלט לציטוט שאביא פה למטה, שלקוח מסיפור בשם The World is a Wedding מאת הסופר ומשורר האמריקאי דלמור שוורץ, שהלך לעולמו בשנת 1966 - נושא הפרספקטיבה, וגבולות התפישה האנושית, או במילים אחרות, חוסר היכולת האנושית לתפוש את מה שניתן להגדיר בכלליות כ׳עצמים ענקיים׳ (לדוגמא: שישים-אלף הרחובות בעיר לונדון; שישים מיליון בני-האדם שמצאו את מותם, בדרכים כאלו או אחרות, במהלך שש השנים של מלחה״ע השניה; גודלו של כוכב השמש, שיכול להכיל את כדור-הארץ בתוכו למעלה ממיליון פעמים..)

הנה הציטוט:

Jacob had arrived at Riverside Drive. He looked down on the Hudson River and, feeling the overwhelming presence of the great city, he thought of his friends, as citizens of the city and of the city itself in which they lived and were lost. 

"In New York," he said to himself, often concluding his slow tours with such monologues, "there are nineteen thousand horses, three hundred thousand dogs, five hundred thousand cats, one million trees and one million sparrows: more than enough!"

"On the other hand, there are at least six million human beings and  during holidays there are more than that the number. But, in a way, these numbers hardly exist because they cannot be perceived (we all have four or five friends, more or less). No human being can take in such an aggregation: all that we know is that there is always more and more. This is the moreness of which we are aware, no matter what we look upon. This moreness is the true being of the great city, so that, in a way, this city hardly exists. It certainly does not exist as does our family, our friends and our neighbourhood."

***

במידה רבה התחושה ששוורץ מביע בציטוט הנ״ל ממצה גם את יחסי כלפי העיר ברלין. מצד אחד אני חי בעיר הגדולה הזו, ומנהל בה חיים מלאים מזה למעלה משנתיים. מצד שני אינני מרגיש שייך לעיר, או מרגיש שאני חלק ממנה, לא ברמת המרקם החברתי שלה ואף לא ברמת האקלים או הגאוגרפיה שמאפיינים אותה. האם גם במקרה זה מדובר במגבלה טבעית של התפישה האנושית? או שמא מדובר פשוט בתחושת זרות..

האם העיר ברלין קיימת בכלל? או שמא קיימים רק הרחוב בו אני גר, השכונה בה אני חי.

ברלין, ההיית או חלמתי חלום? האם העיר הזו קיימת באמת?

בין מלנכוליה לספקנות

The most disconcerting part of it, perhaps, is that life nonetheless always goes on, somehow or other

לסופר הגרמני וו.ג.זבאלד התוודעתי אי שם ב-2007, כשרכשתי את עותק באנגלית של ספרו האחרון, אוסטרליץ, בחנות הספרים הלפרס ברח׳ אלנבי בתל-אביב (ככל הנראה, היתה זו החשיפה לה זכה התרגום העברי, שראה אור בהוצאת כתר ב-2006, שגרמה לי לקחת את העותק האנגלי לידי ולרכוש אותו מייד. גם התמונה היפה שעל הכריכה וודאי תרמה להחלטה המהירה.)

זמן-מה אח״כ קראתי גם את ספרו המהגרים, אך בניגוד לאוסטרליץ - עליו גם המלצתי בחום לחבר אנגלי שלא הכיר אז את זבאלד ושהפך במרוצת השנים לחובב מושבע של הסופר - עליי להתוודות שאינני זוכר הרבה מהספר הזה. 

למעלה משבע שנים חלפו מאז כתבתי על המהגרים פה, אך בניגוד למה שכתבתי בשורה האחרונה של הפוסט ההוא, שפורסם בקיץ 2010, לא הזדמן לי לקרוא את ספריו האחרים של זבאלד, טבעות שבתאי ווֶרְטִיגוֹ, אלא השנה, ממש בחודש האחרון. 

הנה תובנה מעניינת שהיתה לי לגבי זבאלד כבר אז, ב-2010:

גיבורי ספריו של זבאלד הם אנשים כמעט חסרי זהות. אנשים שנסיבות החיים או מלחמה העתיקו ממקום אחד והניחו במקום אחר. זרים במקום מגורם, הם מסירים את נשל זהותם המקורית אט אט בפני הקורא עד שהם נותרים עירומים, ובגופם רק זיכרון עמום מעברם, ממחוזות ילדותם. 

סיפוריהם הולכים ונרקמים כמיתולוגיה פרטית, סיפור של חורבן אישי, הרס שהוא בו בזמן חלק מן הסיפור הקולקטיבי, הרי היא ההיסטוריה.

***

במידה רבה תובנה זו רלוונטית גם לטבעות שבתאי וורטיגו שקראתי כאמור ממש לאחרונה, באנגלית.

את שני הספרים ניתן לקטלג מאוד בכלליות כ׳יומני מסע׳ (travelogues) שכן בשניהם המספר, ככל הנראה הסופר עצמו, מתאר מסע שערך: בטבעות שבתאי לאורך ערי החוף של מזרח אנגליה ובורטיגו מתואר מסע בין-ערים שמתחיל בוינה, ממשיך בונציה, מילאנו וחזרה לורונה, וחוזר חלילה.

בין לבין שוזר זבאלד ערב רב של סיפורי-משנה, ביוגרפיות בזעיר-ענפין, של אישים היסטוריים שקיומם נגע, ולו לרגע, במקום הגיאוראפי בו הוא נמצא, והותיר אישזהו חותם בהיסטוריה של המקום, ולעיתים אף בגיאוגרפיה עצמה.

יותר מאשר שהוא תולדה של רצון עז לחקור ולהבין, השיטוט אצל זבאלד, כך נדמה, מתחיל כמענה לאישזהו דחף בלתי-מוסבר, חוסר שקט פנימי שדוחף את המספר לקום ממקום מושבו (משרד שקט של מרצה בקולג׳ בצפון אנגליה, במקרה של זבאלד,) ולתור אחר מענה לשאלה שעל-פי רוב איננה נשאלת כלל, שאלה שאיננה מילולית, או שלא ניתן לנסחה במילים.

בראיון שפורסם בגרדיאן הבריטי, שלושה חודשים לפני מותו, העיד זבאלד -

Places seem to me to have some kind of memory, in that they activate memory in those who look at them

גאוגרפיה כקטאליזטור של זיכרון. עוגיות המדלן של פרוסט. כתיבה כתולדה של גירוי הזיכרון.

הרבה נכתב על-כך שרוח העבר שורה מעל כתביו של זבאלד. אולם הכתיבה של זבאלד, החיפוש אחר דבר-מה חמקמק, היא לדידי אקט אקטיבי ווולנטארי -  תולדה של דחף-פנימי, כן, אך גם רצון לספק איזשהו יצר חמקמק.

***

הנושא המרכזי בספר וֶרְטִיגוֹ (ראה אור בעברית, בהוצאת כתר, תחת השם סחרחורת) היא תחושת הסחרחורת התמידית אותה חווה המספר במהלך מסעו בין הערים שהוזכרו לעיל. התנועה המתמדת בה שרוי המספר היא תולדה של חוסר שקט. ובאמת כל כמה עמודים הוא קם ממקום מושבו וממשיך לעיר הבאה, לעיתים קרובות במעגלים גדולות, כאילו דחף גדול טורד את מנוחתו ודוחק בו להמשיך לזוז.

walking to avoid paralysis - כך מתאר זאת זבאלד בתחילת הספר. אם לא תמשיך לנוע תהפוך בוודאי לנציב מלח. ההיסטוריה תתפוס אותך במוקדם או במאוחר. 

על אף הדימיון בין שני הספרים, וֶרְטִיגוֹ וטבעות שבתאי שונים למדי.

וֶרְטִיגוֹ, שראה אור בגרמנית בשנת 1990, הוא ספר הפרוזה הראשון שכתב זבאלד. כמו בכל שאר ספריו, גם כאן משלב זבאלד תמונות בתוך רצף הסיפור, אולם בניגוד לשאר ספריו אולי, נדמה שבורטיגו הסופר/מספר איננו ׳מתחבא׳ מאחורי אינספור אנקדוטות וסיפורי משנה, ותחת זאת הוא חושף בפני קוראיו הרבה יותר אלמנטים אוטוביוגראפיים מאשר שיעשה בספריו הבאים. 

בניגוד לורטיגו, בטבעות שבתאי, שראה אור ב-1995 בגרמנית, הסופר משתמש באלמנט האוטוביוגראפי - מסע שהזדמן לו לערוך בין כמה ערי חוף וכפרים במזרח אנגליה - כשלד חיצוני לטקסט עשיר שכולל לא פחות מכמה עשרות סיפורי משנה, חלקם בני עמוד או שניים, אחרים נמשכים על פני למעלה מעשרה עמודים.

Such is the dark backward and abysm of time. Everything lies all jumbled up in it, and when you look down you feel dizzy and afraid

כפי שרמזתי, המטה-קטסט שזבאלד מעמיד בטבעות שבתאי מורכב לאין-שיעור מהסיפור ה׳פשוט׳ יחסית של וֶרְטִיגוֹ, אולם בשני הספרים ההתמודדות שמתאר המספר דומה מאוד: בשניהם מאתגר זבאלד את תפישת המקום-הווה בכך שהוא מציג עשרות גרסאות-אפשריות של העבר, אך התוצאה, לפחות לדידו של הסופר/מספר היא תחושה קשה של דכדוך ובלבול, סחרחורת אובדנית.

מה שנותר הוא הניסיון הנואש לשוב על עקבותיך ולחזור לנקודת מרכז בטוחה.  להתחבר חזרה אל הציר.

בטבעות שבתאי זבאלד חוזר ושב לדמותו של הסופר ומדען בן המאה השבע-עשרה, תומס בראון, שנחשב לאחד הסופרים המקוריים בהיסטוריה של הספרות האנגלית, ושהביע בספריו ספקנות כלפי הדוגמות הדתיות שעדיין רווחו בתקופתו:

And yet, says Browne, all knowledge is enveloped in darkness. What we perceive are no more than isolated lights in the abyss of ignorance, in the shallow-filled edifice of the world. We study the order of things, says Browne, but we cannot grasp their innermost essence

זבאלד משתמש בעמדה הספקנית הזו של בראון כקרש קפיצה (נוח, כמובן, שכן בעידן בו אנו חיים ׳הרשות לערער׳ נתונה לכל והספקנות הפכה לכלי-נגח בידי כל-דיחפין) להתנגח בדוגמות מדעיות שמאיבות לדידו על תפישתנו את ההיסטוריה והמרחב-חלל בו אנו חיים.

בבסיסה של ספקנות חדשה זו, מסתתרת אצל זבאלד התובנה העתיקה שככל שאנו מרבים דעת, כן גוברת ההבנה שאיננו יודעים בעצם דבר, שכן:

If we view ourselves from a great height, it is frightening to realize how little we know about our species, our purpose and our end, I thought, as we crossed the coastline and flew out over the jelly-green sea

ובמקום אחר זבאלד מלין כי:

In the final analysis, our entire work is based on nothing but ideas, ideas which change over the years and which time and again cause one to tear down what one had thought to be finished, and begin again from scratch

אכן, כמו רבים מספריו של זבאלד (אולי אף כולם..) גם טבעות שבתאי הוא במהותו טקסט מאוד מלנכולי ופסימי. הידע הרב שמפגין הסופר/מספר ירתק בוודאי כל קורא בר דעת שיצר הסקרנות והרצון ׳ללמוד׳ נטועים בשורשיו, אך ׳הסכנה׳ שבהתמסרות לנראטיב שכזה, כמו בכל עניין אולי, היא באיבוד המרכז, ובהתנקתות מציר החיים. 

אך החיים, למרות הכל, ממשיכים בזכות עצמם. ובוחרים לעצמם נתיבים חדשים בכל רגע.

אור, מזון למחשבה

נתון בו נתקלתי ממש לאחרונה במגזין גרמני: בברלין כ1,625 שעות אור בשנה. אם מחלקים את זה ב12 שעות-יום, יוצא שברלינאים נהנים בשנה ממקסימום 135 ימי שמש. שאר 230 הימים מתאפיינים באפרוריות עגומה שמותירה את סימניה על פרצופיהם החתומים של המקומיים.

שימרו את הנתון הזה בראש רגע אחד.

הנה פיסקה מתוך הרומן Madonna in a Fur Coat מאת הסופר התורכי, סבחטין עלי (Sabahattin Ali.) הרומן ראה אור בתורכית בשנת 1943, ותורגם לאנגלית בהוצאת פינגווין בשנה שעברה.

עלילת הרומן מתמקדמת ברובה בברלין של שנות העשרים של המאה-העשרים.

המספר, גבר תורכי צעיר, מתאהב במריה, גרמניה צעירה ממוצא יהודי. באחד מסיוריהם בעיר הם מטיילים בגנים הבוטניים שברובע דהלם, והסופר שם את הדברים הבאים בפיה של מריה הצעירה: 

We passed ponds ringed by moss-flecked rocks and grassy banks and flowers of all colors. Large leaves floated on the surface of the water. Inside vaulting greenhouses were plants and trees from warmer climates. Gazing at their thick trunks and tiny leaves, Maria said: "This is the most beautiful place in Berlin. There are hardly any visitors at this time of year. It's practically empty ... and then these strange trees always remind me of all the faraway lands I long to see ... I pity them, you know - for having been uprooted from their natural soil and brought here to be grown under artificial conditions, with such exacting care. Did you know that Berlin has only one hundred days of sun a year, and the remaining two hundred and sixty- five are overcast? Can hothouses and artificial lighting ever be enough for leaves accustomed to so much heat and light? Somehow they survive. They manage not to wither away ... but can we call this life? To take a living plant from its natural environment, and keep it in such awful confinement, just so a few enthusiasts can enjoy them ... isn't that a kind of torture?"

חשיפה לאור השמש אכן חיונית לרוב הצמחים, בעלי החיים ובני האדם. ללא חשיפה מספקת אור, עלולות לצוץ בעיות נוירופסיכולוגיות כאלה או אחרות או שבעיות קיימות עלולות להחריף. גיבור הספר ומריה שניהם אנשים טרודים ואבודים, שלרגע נדמה שמצאו זה בזה מפלט משאון העולם. 

אקדיש לספר פוסט נרחב יותר בקרוב. בינתיים רק קצת מזון למחשבה.. (food for thought.)