ההולנדים הטובים

הכול היה גם יכול להיות אחרת.

באחד מן המחזות של ז'אן פול סארטר ('בדלתיים סגורות', דומני) מסופר בפריסאי אשר במהלך הכיבוש, מחשש מהכובש הנאצי, מחליט להיפטר מכמות ספרים נכבדה מספרייתו, שהיו ברובם יצירותיהם של 'סופרים אסורים'. בחופזה הוא משליך את הספרים בפתח בניין זר, בתקווה להסיח את מבטו של הכובש ממנו ולהפנותה כלפי אחרים, חפים מפשע ככל הנראה. לחרדתו נזכר אותו אדם שהספרים שהשליך מכילים כולם חותמת אישית (אקס ליבריס) בחלקה הפנימי של הכריכה. הוא נאלץ מייד לברוח מפאריס, פן ייתפס.

ספרו של האנס קיילסון, קומדיה בסולם מינורי, שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר, בנוי סביב תֶּמָה קומית שמזכירה במידה רבה את זו המתוארת לעיל.

הנובלה שכתב קיילסון ראתה אור במקור בגרמנית בשנת 1947 אך 'התגלתה' ב2010 בלבד, כשתורגמה לאנגלית (בדומה ל'לבד בברלין', ספרו של האנס פלאדה, שגם הוא התגלה רק ב2009, על אף שראה אור גם הוא בשנת 1947.)
 

***

וים ומרי הם זוג, נשואים טריים, שמסכימים להחביא בעליית הגג שבביתם יהודי בשם ניקו במהלך הכיבוש הנאצי בהולנד. 

תחילה הכל הולך כשורה וניקו משתלב בחייהם כאילו היה בן בית. אך לזוג התמים ניכונה הפתעה, בה נעוץ הפאן הקומי שבנובלה, ומכאן שמה:

וים ומרי לא היו פחדנים מטבעם. כשהחליטו להסתיר אצלם מישהו, ידעו היטב מה הסיכון שלקחו על עצמם - עד גבול מסוים, ככל שניתן להעריך סיכונים מראש. שכן בסיכונים יש תמיד "הפתעות", ואותן אי אפשר כמובן לצפות מראש. 


אך נניח לעניין ההפתעה, שכן הוא בעל חשיבות פחותה לצורך פוסט זה. מעניין אותי יותר לחקור את המניעים האידיאולוגיים שעומדים מאחורי כתיבת הנובלה הזו, ושבאים לידי ביטוי בבחירות הספרותיות של קיילסון.

כאמור, וים ומרי מארחים בביתם אדם זר, יהודי, נרדף ע"י החוק. הם מחליטים לעשות זאת בעצת יופ, חבר לעבודה של וים ומעין פעיל מחתרת שעושה למען היהודים באמסטרדם:

יופ הכיר את האנשים שמהם תבע פעולה. עם האחד דיבר על ״פעולה אנושית טהורה״, לעומת זאת עם השני על ״אהבת הזולת הנוצרית כלפי הנרדפים״, ועם השלישי על החובה הלאומית״. כך השיג את מטרתו שהייתה תמיד זהה.

ואולם, מה שמניע את וים ומרי הינו עמוק יותר מהסבר כזה או אחר. קיילסון נוטע בגיבוריו רגש כן של שליחות:

מרי תפסה, שמילים כמו אהבת הזולת או חובה לאומית או אי-ציות אזרחי הן רק הד קלוש לרגש העמוק שהניע אותה ואת וים לתת לאדם נרדף מקלט בביתם.
 

***

ככל שמתקדמת העלילה ומרי ווים חולקים עם קרוביהם את סודם, הם מגלים שיותר ויותר אנשים מסתירים בביתם יהודים או מסייעים בדרך כזו או אחרת לסיום הכיבוש ומחבלים במאמציו של הכובש הנאצי:

"כמעט כולם עושים את זה״, אמר יופ, כדי לחזק אותו בהחלטתו. 

׳הטובים׳, אותן נפשות ששמות את ידיהן בכפותיהן כדי להציל יהודים, נמצאים בכל מקום בנובלה של קיילסון. למעשה כמעט שאינו מזכיר בספרו את משתפי הפעולה הנלהבים, עושי דברו של הפיהרר.
 

באמצעות הנראטיב הזה מסיר קיילסון, אם במכוון ואם לאו, את עול האשמה מהעם ההולנדי שקיבלו לזרועותיו כשנמלט מגרמניה להולנד ב1936, ומעניק לכולם תעודת פטור, כביכול עשו כל מה שיכלו, או לפחות את המוטל עליהם, כדי למנוע את רדיפתו והשמדתו של העם היהודי. ובכל זאת, הרכבות יצאו תמיד בזמן.. 

תחושה זו אף מתחזקת כאשר, כמעט מבלי משים, מבחין הקורא במְסַפֵּר, או שמא בסוֹפֵר, שמסתתר בין השורות:

לפני שלושה ימים תפסו את יופ; הוא נלכד, מתוך חוסר זהירות, בגלל הלשנה - מי יודע. דברים כאלו קרו עכשיו - לצערי - פעמים רבות מדי. זה היה סיכון שלקח על עצמו כל מי שהשתתף במשחק.

***

הספר שלפנינו מכיל יצירה נוספת, רשימה אוטוביוגרפית בשם כאן ביתי, בה עוסק קיילסון בעיקר בזכרונות מילדותו בגרמניה. על אף שליצירה זו חשיבות ספרותית פחותה מזו של הנובלת המוזכרת לעיל (שהוכתרה, אגב, כ'יצירת מופת' על ידי הניו-יורק טיימס) ניתן למצוא בה נימה אנושית כנה וניכרת בה רגישותו של הסופר.

להקשיב לכל מלמול של העולם

צריך אפוא להטות אוזן קשובה לכל מלמול של העולם. 

מישל פוקו, תולדות השיגעון בעידן התבונה

על אף שהייתי מציב את ספרו של הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, אוסטרליץ, בין עשרת הספרים האהובים עליי, אל ספרו קמפו סנטו, האחרון בתרגומי הוצאת כתר, ניגשתי ביִרְאָה.

יִרְאָה על שום מה, תשאלו? חששתי מן ההילה שנצטברה סביב הסופר, אשיב. ואבהר: כמו סופרים רבים אחרים, בעיקר כאלו שכותבים או כתבו ספרות עיונית, כמו וולטר בנג'מין, מישל פוקו, ז'אק דרידה ואחרים, גם כתיבתו של זבאלד נוטה להיות סבוכה ועשירה בהקשרים סמויים. החיבור הייחודי שלו בין כתיבה עיונית ובין כתיבה לירית לפרקים עשוי להרתיע אך הוא בה בעת, לפחות עבורי כקורא, מקור המשיכה של זבאלד ככותב.

הספר שלפנינו הינו אסופה של מאמרי ביקורת שפורסמו לאחר מותו הפתאומי של זבאלד בתאונת דרכים בשנת 2001, בהם עסק זבאלד ביצירותיהם של סופרים ואמנים גרמנים לצד כמה קטעים שכתב בעת ביקורו באי קורסיקה, מקום הולדתו של נאפוליאון בונפרטה. ערכם הספרותי של קטעים אלה הלקוחים כמו מתוך יומן מסע שניהל, עולה בעיני בכמה מונים על זה של המסות שקובצו כאן שכן, כפי שכותב עורך הספר, סון מאיר, באחרית הדבר הקצרה שבסוף הספר, ניתן לשמוע את קולו הייחודי של זבאלד דווקא בקטעי פרוזה קצרים אלו, הכתובים לעיתים במין היסוס ולעיתים תכופות נעדרת מהם הנחישות הניכרת בכתיבתו הביקורתית של זבאלד.  

במידה רבה עוסקים ספריו של זבאלד בזיכרון, ובמניפסטציות הפיזיות  או המופשטות יותר שלו בחיינו. בין אלו הפיזיות נמצא עיסוק נרחב בהריסות, במוזיאונים, בבתי קברות ובמונומנטים היסטוריים - שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שחול הזמן ביקש לכסותן ולהשכיחן ממהלך ההיסטוריה - עיסוק אשר אינו נפקד גם מן הספר הנידון כאן. ובין אלו המופשטות נמצא את זבאלד עוסק במנהגים עממיים (מנהגי האבל בקורסיקה, או בגרמניה של פוסט-מלחה״ע השניה, למשל).

התמקדותו של זבאלד בספרות הגרמנית שנכתבה לאחר מלחה״ע השניה והמסקנות שהוא שואב מניתוח יצירותיהם של סופרים המוכרים היטב לקורא הישראלי כהיינריך בל וגינטר גראס, לצד סופרים פחות מוכרים כהאנס אריך נוסאק וארנו שמידט, הינם רלבנטיים במיוחד כיום, כעשור אחרי אסון התאומים והשתנות סדרי העולם. בעקבות התמודדותם של סופרים אלו עם אירועי המלחמה (או סירובם להתייחס למשמעות הישירה של  ההרס שזרע הנאציזם בחברה הגרמנית בפרט ובעולם המערבי בכלל) יוצא זבאלד ׳למסע צליינות בגלי החורבות של תולדות תרבותנו ותקופתנו׳ ונובר בממצאים השונים כארכיאולוג הנקרא לזירה של חורבן, ונדרש לתת דיווח מלא על השתלשלות הפתולוגיה של המצב האנושי.

 

עיסוקו של זבאלד בהיסטוריה בקמפו סנטו, ובעיקר בזו של המאה העשרים, הוא עיסוק אפיסטמולוגי, או היסטוריוגרפי, אם תרצו. מאחורי המחשבות שהוא מעלה על אירוע כזה או אחר עורבת תמיד שאלת היתכנותו של העיסוק בהיסטוריה, שכן:

מה אנחנו כבר יכולים לדעת מראש על מהלך ההיסטוריה שחוקים שאינם מצייטים להיגיון כלשהו מכתיבים את התקדמותה וזוטות לא צפויות מניעות אותה ומסיטות אותה לא פעם ברגע האמת [...] אפילו בדיעבד איננו יכולים לדעת איך היו הדברים לאמיתם ומה הסיבה להתרחשות עולמית זו או אחרת. גם המדוייקים שבמחקרי העבר אינם מצליחים להתקרב אל האמת העולה על כל דמיון..

אולם זבאלד מצליח גם למצוא נקודת אור. מן העיסוק הכמעט קומפולסיבי בהיסטוריה, מן הנבירה בארכיבי הזיכרון יכולה בכל זאת להימצא ישועה למין האנושי, סוג של צעד אבולוציוני נוסף, אם תרצו:

כל העבר כולו יתמוסס ויהיה לחומר עמום, חסר צורה וחסר הגדרה. ומתוך הווה נטול זיכרון ולנוכח עתיד שאיש שוב לא יוכל לשוותו בנפשו ננטוש לבסוף אנו עצמנו את החיים ואפילו לא נבקש להישאר עוד זמן מה לפחות או לחזור מדי פעם בפעם לביקור.

אולם אין לראות בממצאיו של זבאלד בבחינת שיר קינה לאימפריה שנפלה, או הרהורים על סופו של עידן שכן, כפי שהוא כותב במסה ׳בין היסטוריה להיסטוריה של הטבע - על התיאור הספרותי של הרס מוחלט׳: גם אם נראה שאין ביכולתם של המינים להינצל מפורענות שהם עצמם חוללו אלא בדרך מקרית בלבד - וזאת מפני שהיכולת האנושית ללמוד מהניסיון נקבעת מראש בידי החברה וההיסטוריה של הטבע - אין זה אומר שבחינה מאוחרת של נסיבות ההרס תהיה גם היא לשווא. תהליך הלמידה שמתרחש בדיעבד [...] הוא האפשרות היחידה לנתב את משאלות הלב של האדם אל ציפייה לעתיד שלא שולטת בו מראש החרדה הנובעת מהחווייה המודחקת.

העיסוק בהיסטוריה והנבירה בנבכי הזיכרון הינם אם כן חרב עם להב כפולה: העלאת העבר באוב הינה תהליך הכרחי לצורך למידה והפקת לקחים אך בה בעת זהו תהליך סיזיפי ומכביד המעיב על חיינו, ועל כן הרצון להשתחרר מן העבר, להשיל את השכבות. הכתיבה של זבאלד מקפלת בחובה, לדעתי, את הדואליות הזו באופו שאינו מציג בהכרח פיתרון, אך מוליד יצירה מורכבת ועשירה מתוך הניסיון.