‏הצגת רשומות עם תוויות עירום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עירום. הצג את כל הרשומות

יום שני, 5 באוקטובר 2015

טרמינוס


על מקומו של הים בתרבות המערבית כבר כתבתי בבלוג זה, לפני שנים מספר.. חלפו הרבה מים בירקון מאז, והנה שוב קראתי ספר שמתחיל ונגמר בים, The Sea מאת הסופר האירי ג׳ון באנוויל. הים משמש בספרות בעיקר כמקום מִפְלָט, מקום בו הדמיון יכול לפרוח. אך פעמים רבות הוא מסמל גם אִיּוּם, סַכָּנָה.

Every act of memory is to some degree an act of imagination
Gerald Maurice Edelman

ממה מורכבים הזכרונות? אילו פרטים חסרי חשיבות נשמרים בארכיוני המחשבה שלנו? מה משקלם הסגולי של הזכרונות? עד כמה הם עלולים להכביד על מהלך חיינו, להאט את צעדינו? עד כמה הם משטים בנו? מוליכים אותנו שולל. משווים לנגד עינינו מציאות שלא היתה ולא נבראה, או שמא היתה שונה בתכלית ממה שאנו זוכרים..


הים הוא הרומן ה14 במספר של באנוויל, וגם ספרו היחיד שקראתי עד כה. הספר זכה בפרס הבוקר היוקרתי בשנת 2005 וראה אור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות ב2008 (פרק ראשון ניתן לקרוא פה.) הוא אף זכה לאדפטציה למרקע הכסף לפני שנתיים.

גיבור הרומן, מקס מורדן, היסטוריון של האמנות, חוזר לעיירת החוף בה חי בילדותו, בעקבות מותה של אשתו אן ממחלת הסרטן. הוא שוכר חדר באכסניה ששוכנת באחד מבתי החוף בו התגוררו בעבר בני משפחת גרייס, שעם ילדיהם נהג מקס הצעיר להעביר את ימי חופשת הקיץ של ילדותו. הוא מנסה את ידו בכתיבת מונוגרפיה קצרה על ציוריו של הצייר הצרפתי פייר בונאר (שאף לו היה יחס מיוחד לאשתו, מושא מספר לא קטן מציוריו) אך העבר, ובאי כוחו, הזכרונות, מושכים אותו ללא הרף אל המצולות והוא איננו יכול להסיר את אחיזתם בו.

Working from Memory

בניסיון לשים סדר במחשבותיו ו'לסגור מעגל', מקס מחיה את העבר במחשבותיו ומעלה זכרונות מימי ילדותו, שאם לא הצטיינו כ״כ בעליצות, הרי שלפחות היתה בהם הבטחה כלשהי של אפשרות.. אך כוחו של העבר הוא כוח מכלה. ובין כל הרוחות שמקס מעלה באוב בזו אחר זו, הוא הופך בעצמו למעין רוח רפאים, אדם נטול הווה שכולו שקוע בעבר:


I think I am becoming my own ghost

ובמקום אחר:

There are moments when the past has a force so strong it seems one might be annihilated by it

השקיעה בזכרונות הופכת מאמצעי למהות, ומקס שיושב ימים ארוכים בחדר האוכל השומם של בית ההארחה בו בחר להשתכן, צופה בים האינסופי ושוקע במחשבות על ימי ילדותו. זוהי כאמור שקיעה מסוכנת, מכלה, שכן המחשבה על כל מה שחלף ואיננו עוד מזכירה למדמיין את אלמותיותו ומגשרת על המרחק שנראה עצום אך איננו-באמת, בין החיים למתים:

We carry the dead with us only until we die too, and then it is we who are borne along for a little while, and then our bearers in their turn drop, and so on into the unimaginable generations

ובמקום אחר:

Perhaps all of life is no more than a long preparation for the leaving of it

ההשתחררות מכבלי העבר, כמוה כהתנערות מעול המוות. מעניינת במיוחד בעיני בחירתו של באנוויל בשם 'מורדן', שכונה הממוקמת בדרום לונדון, וגם תחנתו הסופית של קו הצפון (Northern Line) החוצה את לונדון מדרומה לצפונה. כאילו בחר הסופר, במודע או שלא במודע, להציב את גיבורו בנקודת סיום, טרמינוס, ממנה אין חזרה.

זה מזכיר לי ציטוט, מדכא למדי, מתוך סרטו של מייק לי, עירום:


Have you ever thought, right... I mean, you don't know... but you might already have had the happiest moment in your whole fucking life and all you've got to look forward to is sickness and purgatory?
התשובה? קארפה דיאם. קארפה פאקין דיאם.

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

'עוד שנה' - לחברים בלבד

קשה לומר אם סרטו החדש של מייק לי, 'עוד שנה', הוא עוד סרט 'מייק-לי-טיפוסי', כלומר מופרע וקודר, בעיקר משום שהבמאי הבריטי ביים כ"כ הרבה סרטים, רובם אמנם מאותו הז'אנר (המשפחה המופרעת, הבדלי המעמדות, וכד') אך גם כמה סרטים שונים בתכלית מן הקו ה'רגיל שלו' ('טופסי טרווי', לדוגמא, וגם 'וירה דרייק' שאמנם הכיל את רוב האלמנטים שמעטרים את סרטיו הטובים ביותר של לי (המשפחה המופרעת, הדמויות המוגבלות רגשית עד גבול אוטיזם) אך בכל זאת היה 'סרט היסטורי'.


'עוד שנה' אמנם איננו אחד מסרטיו הטובים ביותר של לי - ומבחינתי הטוב שביניהם היה דווקא 'עירום', ולא 'סודות ושקרים', כפי שסבורים רבים, סרט שאמנם זכה להצלחה הגדולה ביותר מבין סרטיו של לי ואף זיכה את לי במועמדות לפרס סרט האוסקר הזר, אך לה הצליח לעניות דעתו של בלוג זה להתשוות לייחודיות של 'עריום' - אך גם אם מדובר בעוד סרט של מייק לי, חובבי מייק לי אמיתיים, חברי מועדון מייק-לי as it were, לא יכולים להרשות לעצמם לפספס גם את הסרט הזה. 



חברי מועדון דמיוני הזה, שצפו בכל אחד ואחד מסרטיו של לי (טוב נו, לפחות מאז 'תקוות גדולות' שלי ביים ב1988, הוא אמנם ביים לא פחות מ10 סרטים בין השנים 1971 עד 1988 אך לא נראה לי שרבים מהם זכו לראות אור יום מחוץ לגבולות האי האנגלי) ידעו להעריך את הניואנסים של לי ולברור היטב את התבן מן המוץ. אחרים פשוט יצפו בעוד סרט, משעמם לפרקים, משעשע לפרקים, ועצוב וכבד עד אין נשוא לפרקים - וישכחו אותו דקה או דקותיים אחרי שיצאו מאולם הקולנוע. 


מה בכל זאת קורה ב'עוד שנה'? לא הרבה.. טום (ג'ים ברודבנט) וג'רי (רות שין) הם זוג חביב בשנות החמישים המאוחרות שלהם, המעבירים את זמנם בעיקר בדאגה לאחרים: לבנם, ג'ו (אוליבר מאלטמן), שהגיע לגיל שלושים ועדיין הוא רווק, רחמנא ליצלן; למרי (לזלי מנוויל), רווקה עם נטייה ליפול בקסמי האלכוהול, שעובדת עם ג'רי כבר עשרים שנים במרכז רפואי ובזמנה החופשי מתעלקת על הזוג המקסים; ולידידם, קן (ופיטר וייט) שגם לו לא היה מזיק מפגש שבועי בAA. 


לרגע ב'עוד שנה', בסצינת הברביקיו שבאמצע הסרט בערך, נדמה לך שאתה צופה במפגש מחזור של כל הדמויות שאיכלסו את סרטיו של הבמאי הבריטי: ג'ים ברודבנט ('מותק של חיים', 'טופסי טרווי', 'וירה דרייק') נמצא שם, ולצידו משחקת רות שין ('מותק של חיים', 'סודות ושקרים', 'הכל או כלום', 'וירה דרייק') . גם פיל דייויס ('תקוות גדולות', 'סודות ושקרים', 'וירה דרייק') שם, ופיטר וייט (ששיחק את שומר הלילה ב'עירום' ונתן הופעות קצרות גם ב'סודות ושקרים', ו'וירה דרייק'), ולזלי מנוויל ('תקוות גדולות', 'סודות ושקרים', 'וירה דרייק', 'טופסי טרווי', 'הכל או כלום') דמות משנה בתסריט שמצליחה לגנוב את ההצגה בסרט, לפרקים בזכות משחק מצוין, לפרקים באופן לא מוצדק. 

אפילו אימלדה סטונטון ( 'וירה דרייק') נותנת כמה גיחות לתוך העלילה המסועפת (וכל מי שמתעניין בתופעת הRecurring collaborations בסרטיו של מייק לי, מוזמן לבקר בערך הוויקיפדיה.



יחד מעבירה החבורה הזו עוד שנה יחדיו (והדגש כאן הוא בהחלט על המילה עוד)  through sickness and health, through good times and bad, till death do them apart, ו(זהירות ספויילרון) יש גם מוות אחד במהלך הסרט הזה. 


חוצמזה, אין הרבה מה לומר על 'עוד שנה', מלבד שזהו עוד סרט אנושי להחריד של לי, שמצחיק לרגש ולהצחיק, להעציב ולדכא פעם אחר פעם, כבמטה קסמים. 


שוב, זהו לא סרט משמעותי ברפרטרואר של מייק לי. זהו רק עוד סרט של מייק לי. 

יום שלישי, 8 ביוני 2010

המטבחון העליון


באיחור מה, הגעתי להעלות על הכתב את רשמיי מסרטו האחרון של פתיח אקין, סול קיצ'ן.

לפני שנתיים בערך נתקלתי לראשונה בסרטו של הבמאי הגרמני ממוצא טורקי פתיח אקין, עם הראש בקיר (2004). מייד עם הצפייה הראשונה, הסרט עשה עליי רושם עז, ולאחר צפייה שניה ושלישית אני יכול בהחלט למקמו במקום של כבוד בין עשרת הסרטים הטובים ביותר שראיתי, לצד, בין השאר, כס הדמים של אקירה קורסוואה, הקרבן של אנדריי טרקובסקי, זכרונות של פליני ועירום של מייק לי.

למרות שהסרט נמשך קצת פחות משעתיים, התהפוכות העלילתיות והמשקע הרגשי בו כה רבים שגם בצפייה שלישית מגלים בו דברים חדשים.

הסרט, שעסק במשברי הזהות של קהיט (השחקן בירול אונל במפגן משחק מדהים) וסיבל (סיבל קקילי, חשקנית פורנו לשעבר), שני טורקים-גרמניים שאינם מוצאים את עצמם ונופלים זה לזרועותיהשל זו, זכה בפרס דוב הזהב בשנה בה יצא לאקרנים.

מאז עם הראש בקיר אקין ביים גם הקומדיה קבב קונקשן (2004) את לחצות את הגשר: הצלילים של איסטנבול (2006), סרט דוקומנטרי מרתק בו מתחקה הבמאי אחרי עושר המוזיקה טורקית העכשווית, ואת קצה גן עדן (2007), חזרה לקולנוע פוליטי, טעון ופיוטי.

ככלל מתאפיין הקולנוע של אקין כקולנוע 'אתני'. סרטיו עוסקים לעיתים קרובות במהגרים, או במיעוטים אתניים (טורקים, איטלקים, יוונים).

לאחרונה יצא אקין עם סרט חדש, סול קיצ'ן (2009). הסרט עלה לאקרנים בערך שבועיים לפני מחדל המשט, שהצית מחדש את האיבה הטריה בין ישראל לטורקיה.

גם בימים נטולי עימותים מיותרים, קשה לשווק בארץ קולנוע 'אירופאי', על אחת כמה וכמה סרט דובר גרמנית על יוונים, בבימויו של טורקי.

מבחינת העלילה, סול קיצ'ן הוא בליל של עלילות משנה שאינן מתלכדות יחדיו ביעילות יתר. גיבור הסרט, צינוס, יווני-גרמני, מנהל מסעדת פועלים כושלת, חברה שלו בורחת לסין, ואחיו משתחרר מהכלא ומחליט להתעלק דווקא עליו.

צינוס מתמרן ומתייסר ואינו מגיע לשלום עם עצמו.

ברקע מתנגן פסקול סול סבנטיזי עשיר (אקין מתמחה ברקיחת פסקולים מעולים לסרטיו)

שלא כמו סרטיו היותר רציניים של אקין, סול קיצ'ן לא מנסה להיות יותר מסרט מבדר.

הוא קליל ומשעשע ודי לו בכך.

זוהי גם אחת מחולשותיו של הסרט, שלא ממש מצליח לצאת מהשבלונה של קומדיה קלילה עם טיבול אתני עדין.

בסה"כ, לאור הציפיות מסרטיו האחרונים של אקין, מדובר באכזבה.

לא נותר אלא לצפות לסרטו הבא.