ג׳יימס בולדווין בישראל: על התקווה והיפוכה

A real writer is always shifting and changing and searching

James Baldwin

לפני כמה חודשים כתבתי פה על ספרו של הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין, Giovanni's Room שמתרחש בעיר פריס בשנות השישים של המאה-העשרים.

בולדווין עצמו עבר לגור בפריס בשנת 1948, כשמלאו לו 24 שנים, אחרי שהתיישב בניו-יורק במסעדה שידע שבעליה מסרבים שירות לשחורים, והתעמת עם המלצרית שסירבה לשרת אותו. הוא עזב את עיר הולדתו כדי להימלט מהגזענות האמריקאית - בריחה שהאמין שתציל את חייו, ותאפשר לו לכתוב.

בראיון עם כתב ה-Paris Review הוא מספר:

The conditions in this country to be a black writer was impossible [...] I knew what it meant to be white and I knew what it meant to be a nigger, and I knew what was going to happen to me. My luck was running out. I was going to go to jail, I was going to kill somebody or be killed. My best friend had committed suicide two years earlier, jumping off the George Washington Bridge [...] I had to get out of New York

הוא מוצא מפלט בפריס, אם כן. אך גם הבירה הצרפתית איננה מקבלת אותו בזרועות פתוחות:

When I arrived in Paris in 1948 I didn’t know a word of French. I didn’t know anyone and I didn’t want to know anyone. Later, when I’d encountered other Americans, I began to avoid them because they had more money than I did and I didn’t want to feel like a freeloader. The forty dollars I came with, I recall, lasted me two or three days

הקושי שבהתאקלמות בעיר החדשה, והבדידות שהוא חווה מצאו את דרכם לעלילה של ספרו חדרו של ג'ובאני, בו המספר, אמריקאי שחי בפריס בעוני ובבדידות, מוצא מפלט זמני בדירתו הקטנה של ג'ובאני, מאהב איטלקי צעיר ומבולבל בעצמו.

שנה לאחר שעבר לצרפת, בולדווין החל בעצמו לנהל רומן עם בחור שוויצרי  בשם לוסיאן הפרסברגר, שהיה צעיר ממנו בחמש שנים. משך תקופה קצרה הוא גר עם לוסיאן בלויקרבאד, עיירת מרחצאות וסקי בדרום-מערב שוויץ. הוא תיעד את החוויה - להיות האדם השחור היחיד בכפר קטן במרכז אירופה הלבנה - במאמר בשם Stranger in the Village (במאמר מוסגר אזכיר שהסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול כתב על ביקור בעיירה, שישים ומשהו שנים אחרי בולדווין, במאמר משלו באתר הניו-יורקר. לימים, המאמר מצא את דרכו לקובץ המאמרים המצוין Known and Strange Things עליו כתבתי פה.) 

***

במשך תשע השנים הראשונות של מגוריו בפריס, בולדווין עבד על שני הרומנים הראשונים שלו, Go Tell It the Mountain ו-Giovanni’s Room וכן קובץ המאמרים, Notes of a Native Son.

מאוחר יותר, החל משנות השבעים, הוא עשה לו בית קבע בדרום צרפת, אך לפני כן, בשנת 1961, בולדווין הספיק אף לבקר בארץ ישראל, כאורח של משרד החוץ, מסוג הטיולים המאורגנים האלה שמממנת המדינה מידי שנה לאנשי רוח ומובילי דעת קהל מהעולם הגדול (ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר ביקרו בישראל ב-1967..)

בולדווין ביקר בנגב ובים המלח, וכן בכמה קיבוצים. אולם היו אלה הביקורים באתרים הקדושים לנצרות שהותירו בו רושם עז במיוחד. 

בולדווין גדל בצילו של אביו החורג, מטיף קשה יום, ובגיל 4 ניסה את ידו בתפקיד מטיף בכנסיה בברוקלין בעצמו. במכתבים ששלח מישראל לסוכן שלו בולדווין מספר כיצד נקשר הביקור באתרים ההיסטוריים האלה (הוא ביקר בנהר הירדן ובירושלים, בדרכים בהם הלכו ישו ויוחנן המטביל) עם שיר שאביו החורג היה שר: I want to be ready to walk in Jerusalem / Just like John.

ההבטחה שהייתה טמונה בארץ הקדושה ניתנה לא רק לעם היהודי, אלא גם למיליוני נוצרים, ובולדווין קיווה למצוא בארץ ישראל משהו מההבטחה הזו, שמץ של תקווה.

לפני ביקורו בישראל, הזהות היהודית והקשר העמוק שלה לארץ התנ"ך הייתה בעיני רוחו של בולדווין קשורה לזהות שלו כאדם שחור, נוצרי. אך מה שראה בישראל הצליח בעיקר לדכדך אותו. מלוויו הצמודים המטירו עליו אינסוף דברי תעמולה שהיו אמורים לשכנעו בצדקת הדרך העברית. אך בכל אשר הלך הוא ראה הפרדה והכחשה, ואת ניצניה של משיחיות שעתידה להשתלט כליל על הנראטיב הציוני.

בתום הביקור הרשמי הוא הצליח להסתובב קצת בארץ ללא מלווה רשמי, אך הרושם הבסיסי שהתגבש אצלו לא השתנה. המכתבים ששלח לסוכן שלו הוסבו במאי 1963 למאמר קצר בשם Letters from a Journey שפורסם בכתב העת Harper's. במאמר הביע בעיקר דעות לא-מחמיאות על המדינה היהודית: אי-אפשר בימינו, כך כתב, לבנות חברה על בסיס של השתייכות דתית - מגדל הקלפים הזה יקרוס בשלב זו או אחר. ובמקום אחר כתב: people are trapped in history and history is trapped in them. 

כמה שהוא צדק.

מה היה חושב אילו ביקר בישראל היום? מה היה אומר על חומת ההפרדה שניצבת בירושלים כה סמוך לחומה העתיקה? מה היה אומר על רחובותיה של מזרח העיר שנותרו פחות או יותר כפי שהיו כשביקר בעיר לפני למעלה מיובל שנים, בעוד שמערב העיר השתנה כליל? מה היה אומר על העם היהודי החי בארץ-ישראל, ונאחז בקרקע כהבטחה מהתנ"ך ובתנ"ך כהבטחה מהאל, אותו אל אליו נשא את דרשותיו מכן המטיף בכנסייה של ברוקלין, בצעירותו?

בולדווין תכנן להמשיך מביקורו בישראל למסע ביבשת אפריקה, בתקווה למצוא בה המשך להבטחה שקיווה למצוא בארץ התנ"ך. קצה חוט שיוביל אותו למצב שיוכל להתיר את כדור הצמר הסבוך הזה שנקרא זהות. אך מכיוון שמצא במחוזותינו בעיקר אכזבה, החליט לשנות כיוון ולבקר באיסטנבול, שהפכה בעשור הבא לבית שלישי עבורו, אחרי ניו-יורק ופריס.

באיסטנבול הוא התקבל בזרועות פתוחות ע"י האינטליגנציה המקומית. בולדווין נמשך לגוונים הקוסמופוליטיים שאפיינו את העיר בשנות השישים והוא הרבה לשהות בעיר בעשור הבא. הוא עבד שם על ספרו Another Country ומצא שם את השקט ושלווה שהיו דרושים לו כדי להתרכז ביצירתו.

The world is our home so we carry the right to be ourselves wherever we go הוא כתב באותה תקופה, תוך שהוא מתחיל להפנים את דמותו החדשה של איש-ללא-ארץ, אדם חדש שאינו קשור לאדמה עליה נולד. אדם ששורשיו באוויר.

שיטוט בנישות החבויות של פריס

The Flâneur, ספרו של הסופר האמריקאי אדמונד וייט (Edmund White) היה מספר שנים על הכוונת שלי אך לא החלטתי לקנות אותו עד שנתקפתי בתחילת השנה האזרחית, שהנה כבר עברה מחציתה, בבולמוס קריאת ספרים שעוסקים בעיר פריס.

והנה, דווקא כשירדו חינה וערכה הסנטימנטלי של פריס השנה בעקבות סדרה של

פיגועים עקובים מדם, היא הפכה עבורי מעיר מוחשית בה ביקרתי פעמים רבות ונהניתי לשוטט ברחובותיה - למרחב פילוסופי, היסטורי ותיאורטי שסופרים רבים הולכים בו או מהלכים בו את דמויות ספריהם.

אל דמותו של המשוטט (במקור בצרפתית, Flâneur) התוודעתי לראשונה בכתביו של הפילוסוף היהודי-גרמני ולטר בנימין, או לפחות בקריאה על כתביו מיד שניה (על היִרְאָה מכתביו של בנימין כתבתי, מוקדם יותר השנה, כאן.)

דמותו של המשוטט, כפי שתוארה על ידי בנימין, מגלמת את המעבר מ"הרומנטיקה הישנה" של המאה ה-19, המקדשת את הטבע והכפר, אל "הרומנטיקה החדשה" של המאה ה-20, המתפעמת מהעיר המודרנית ומקדשת את הנוף האורבני.

בנימין ממקם את המשוטט בפריס של אמצע המאה ה‑19, עם הפיכתה מעיר לכרך סואן. בניגוד לתייר, המשוטט מתהלך בעיר הגדולה ללא מדריך, ללא יעד, ללא כוונה. הוא מאפשר לרחובות להוביל אותו ומוצא את עצמו לא אחת בפינות צדדיות, זניחות, שכוחות.

הפואטיות האורבנית החדשה הזו גובלת כמובן בלא מעט סנטימנטליות, וכאן אולי חולשתה. שכן נדמה שאי-אפשר, או לפחות יהיה זה לא אפקטיבי, להשתמש באותה שפה, או באותם כלים ישנים כדי לתאר תופעה חדשה.

***

חזרה לספרו של אדמונט וייט.The Flâneur: A Stroll Through the Paradoxes of Paris ראה אור בשנת 2000, הראשון בסדרת Writer and the City - סדרת ספרים שראתה אור בהוצאת Bloomsburry על ערים ברחבי העולם. בניגוד למדריכים אחרים, הספרים הללו נכתבו ע"י סופרים (ג'ון באנוויל כתב ספר על העיר פראג; פיטר קרי, ששניים מספריו זכו בפרס בוקר – אוסקר ולוסינדה, והסיפור האמיתי של כנופיית קלי, שראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד – חיבר ספר על העיר סידני.)

The Flâneur מבוסס ברובו על חוויותיו האישיות של וייט, שחי בפריס בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, הרבה לפני שהאיחוד האירופאי והיורו שינו את אופייה של עיר האורות לעד.

וייט מוכר בעולם הספרותי האנגלו-סקסי בעיקר כמחבר פרוזה שעוסקת בנושאים הומוסקסואליים. אך מסתבר שהוא גם פרנקופיל לא קטן. הוא פרסם ביוגרפיות על ז'אן ז'נה, על מרסל פרוסט ועל ארתור רמבו (שלא במקרה כנראה, כולם היו בין השאר הומוסקסואליים..) הוא כתב גם לא פחות משלושה ספרים על העיר פריס (ביניהם הספר שלשמו התכנסנו כאן.)  

כבר בעמודים הראשונים, וייט מתוודה/מכריז:

More than any other city Paris is constructed to tempt someone out for an aimless saunter, to walk on just another hundred yards - and then another

ובמקום אחר:

Paris is a world meant to be see by the walker alone, for only the pace of strolling can take in all the rich (if muted) detail

זו אמנם נקודת המוצא שלו לכתיבת הספר, אולם מהר מאוד מתברר שהשיטוט של וייט בפריס הוא יותר שיטוט במרחבי ההיסטוריה הארוכה שלה, מאשר שיטוט ברחובותיה הצרים או בבולווארים הרחבים.

***

הספר הקצר הזה (כ-180 עמודים) מונה שישה פרקים בלבד, שעוסקים בעיקר בנושאים נישתיים כמו ערבים ושחורים בהיסטוריה של פריס; יהודים בעיר הבירה הצרפתית; סקירה קצרה של המוזיאונים החבויים והלא מוכרים בעיר; הומוסקסואליים בעיר האורות (מאוסקר ויילד ועד לז'אן ז'נה) ומגיפת האיידס בצרפת (וייט בא בחשבון בין השאר עם הפילוסוף מישל פוקו, שמותו מאיידס הוצנע ו'תרם' בכך לבורות שרווחה בקרב הציבור הצרפתי לגבי המחלה עד לשנת 1989, אז הייתה כבר עובדה מוגמרת ומגיפה קשה שקשה היה לעצור את התפשטותה.)

ב-The Flâneur וייט כותב על פריס, העיר שאימץ במשך כמעט שני עשורים, גם כקונטרסט לארץ מולדתו, ארה"ב:

Americans consider the sidewalk an anonymous backstage space, whereas for the French it is the stage itself

ובמקום אחר:

Americans are particularly ill-suited to be flâneurs. They're good at following books outlining architectural tours of Montparnasse or at visiting scenic spots outside Paris ... but they are always driven by the urge towards self-improvement

לא מעט ביקורת והלקאה עצמית יש בספר הזה, לצד האדרת ופיאור התרבות הצרפתית (על חיבתם המופרזת של האמריקאים לפריס כתבתי מוקדם יותר השנה, פה.)

Imagine dying and being grateful you'd gone to heaven, until one day (or one century) it dawned on you that your main mood was melancholy, although you were constantly convinced that happiness lay just around the next corner. That's something like living in Paris for years, even decades. It's a mild hell so comfortable that it resembles heaven. The French have such an attractive civilization, dedicated to calm pleasures and general tolerance, and their taste in every domain is so sharp, so sure, that the foreigner (especially someone from chaotic, confused America) is quickly seduced into believing that if he can only become a Parisian he will at last master the art of living. Paris intimidates its visitors when it doesn't infuriate them, but behind both sentiments dwells a sneaking suspicion that maybe the French have got it right

***

the flâneur is in search of experience, not knowledge כותב/מוכיח אותנו וייט, אך ספרו גדוש במידע על פריס במהלך הדורות, ומהווה במידה רבה תחליף לשוטטות, או לביקור חפוז בעיר הבירה הצרפתית.

על אף שהתוכן חוטא לא פעם לכותרת הספר, זהו מסמך די מרתק שאוהבי פריס, תרבות צרפתית או תרבות בכלל ימצאו בו לא מעט עניין.

זהו הספר הראשון שקראתי מאת אדמונד וייט. בכוונתי להמשיך עם ספר נוסף שכתב על תקופתו הפריסאית ואולי אף לנסות את אחד מספרי הפרוזה הרבים שלו.

אין סוף לפריס

פעם, אם זכרוני אינו מטעני, חיי היו משתה בו נפתחו כל הלבבות וכל היינות זרמו

ארתור רמבו, עונה בגיהנום

בניגוד לקוראים ישראלים רבים, לפחות כאלה מהדור הישן, אף-פעם לא ׳התחברתי׳ לארנסט המינגווי. למעשה, הפעם הראשונה (ואחרונה) שקראתי אותו היתה לפני שנים רבות, כשהייתי בתחילת שנות העשרים לחיי. ניסיתי אז לקרוא את למי צלצלו הפעמונים, אולי המפורסם מבין הרומנים שכתב, והנחתי אותו אחרי כמה עשרות עמודים. הזמן היה יקר אז, ולמי היה כח לגבב המלל של עוד סופר מצ׳ואיסט וטרחן.. 

מאז, כמו שאומרים, חלפו מים רבים בירקון, ואני בכלל חי סמוך לנהר השפרה בשנתיים האחרונים..

לאחרונה בסוג של בולמוס קריאה של ספרים על פריס, או ספרים שמתרחשים בפריס, חזרתי גם להמינגווי. בבחינת סגירת מעגל. היה זה ספרו של הסופר הספרדי אנריקה וילה מטאס, Never Any End to Paris, שנכתב בהשראת ספרו של המינגווי, A Moveable Feast, שהוביל אותי חזרה אל חיקו של הסופר האמריקאי, שסיים את חייו כשהקנה של רובה הציד שלו תחוב לתוך פיו.

הספר ראה אור בשנת 1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגוויי. התרגום העברי הופיע בשנת 2007, תחת השם חגיגה נודדת.

זהו ספרון קטן וצנום (אחת הסיבות שעודדו אותי לרכוש אותו מלכתחילה..)  המוֹנֶה קצת יותר ממאה עמודים המחולקים לעשרים פרקים, רובם בני 2-3 עמודים - אנקדוטות קצרות על התקופה בה חיו המינגווי ואשתו האדלי בבגדה השמאלית של פריס, ברובע הלטיני, בין השנים 1921-1928.

פריס של חגיגה נודדת היא כמובן עיר שונה בתכלית מזו של ימינו: המינגווי מתאר רחובות ברובע הלטיני בהם הביוב זורם חופשי; דייגים שמשליכים את חכותיהם לתוך הסיין ושולים ממנו דגים טעימים למאכל; וכן רועה עיזים שמטייל עם עדר קטן וכלב שמירה ומוכר חלב טרי, הישר מעטיני העז, לכל מי שחפץ בכך. לעובר אורח שהיה נכנס לסעוד את ליבו באחד הביסטרואים של הרובע הלטיני, סמוך לגדת הסן, היה עשוי להזדמן מפגש מפתיע עם הסופר האירי ג׳יימס ג׳ויס שנהג לסעוד בשכונה עם משפחתו.

***

בתקופה זו, המינגווי עוד לא היה vסופר המצליח ונערץ שנעשה אחרי פרסום הרומן הראשון שלו, וזרח השמש. למעשה הוא התפרנס בעיקר מעבודות מזדמנות ככתב עיתון. הוא התקשה למצוא מו״ל לסיפוריו הקצרים והוא ואשתו ובנם התינוק חיים תקופה ארוכה מהיד לפה. 

חוץ ממפגשיו עם ג׳יימס ג׳ויס, המינגווי מקדיש פרק מספרו הקצר גם למשורר האמריקאי עזרא פאונד:

[...] the man I liked and trusted the most as a critic then, the man who believed in the mot juste - the one and only correct word to use - the man who taught me to distrust adjectives as I would later learn to distrust certain people in certain situations

פאונד חי בפריס בין השנים 1920-1924. המינגווי מעניק לו ולסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין מקום של כבוד בספרו. שטיין, שעברה לגור בפריס ב-1903 ונותרה לחיות בה עד ליום מותה ב-1946, ניהלה בדירתה סלון ספרות ואמנות שנחשב לאחד המרכזים של התנועה המודרניסטית בפריס. בין השניים נקשרה ידידות אמיצה שהתבססה על אהדה והערכה הדדית, אולם נדמה שלהמינגווי היו גם השגות לגבי קשריו עם שטיין, כפי שהוא מעיד:

There is not much future in men being friends with great women although it can be pleasant enough before it gets better or worse, and there is usually even less future with truly ambitious women writers

[במאמר מוסגר אציין, כי לפחות לפי חגיגה נודדת, המינגווי אהב את הנשים שלו יפות, צנועות וחסודות. בתום עוד יום ארוך שהעביר בחדר ששכר לצורכי כתיבה או בבתי הקפה השכונתיים, בעבודה על עוד אחד מסיפוריו הקצרים -  אשתו האדלי חיכתה לו בדירתם הצנועה עם ארוחה חמה וחיוך מאוזן אל אוזן.]

אחד הפרקים המשעשעים ביותר בספר עוסק בחברות שנרקמה בין המינגווי והסופר האמריקאי סקוט פיצג׳רלד, שחי עם אשתו זלדה בפריס. פיצג׳רלד, שכבר זכה להצלחה רבה בנקודה זו של הסיפור, מתואר כאנטיתיזה של  המינגווי: הוא איננו דבק בשיטת כתיבה נוקשה כמו זו של המינגווי, והוא בוגד בכל העקרונות האמנותיים שלו ומשנה את סיפוריו כדי שיימכרו יותר בקלות למגזינים בארה״ב. השניים יוצאים  למסע קצר בדרום צרפת כדי להשיב את מכוניתו של פיצג׳רלד מהעיר ליון לפריס, אולם בדרך כל מה שיכול להשתבש - משתבש.

***

חגיגה נודדת אמנם מתבסס ברובו על רשימות שכתב המינגווי בזמן שחי בפריס, אולם הספר לא פורסם אלא כארבעים שנה לאחר-מעשה. הרשימות וודאי נערכו, והטון שבו נמסרת העלילה וודאי שונה אינספור פעמים.

על אף העוני הקשה והמצוקה הכלקלית ממנה סבלו הסופר  ואשתו במהלך שהותם בפריס, ממרחק השנים המינגווי בוחר לתאר את התקופה באופן אידיאלי, כך שאפילו הרעב בו היה נתקף לעיתים-קרובות מתואר כמעורר השראה:

I learned to understand Cézanne much better and to see truly how he made landscapes when I was hungry. I used to wonder if he were hungry too when he painted; but I thought possibly it was only that he had forgotten to eat. It was one of those unsound but illuminating thoughts you have when you have been sleepless or hungry. Later I thought Cézanne was probably hungry in a different way

מעניין אגב להשוות את פריס של המינגווי לזו של הסופר הבריטי בן דורו, ג׳ורג׳ אורוול, שתיאר בספרו דפוק וזרוק בפריז ולונדון (במקור: Down and Out in Paris and London) שנה בה חי בפריס, ברובע הלטיני גם כן. אורוול סיים לכתוב את הספר ב-1930, כשנה לאחר שעזב את פריס, ואכן הוא אינו מייפה את הדברים ומתאר את העוני שחווה בה כדבר משחית שלא ניתן להיחלץ ממנו, ושמנציח את קורבנותיה של החברה המודרנית.

אין טיפת חן בעוני, לדידו של אורוול, שכן:

It is fatal to look hungry. It makes people want to kick you

***

אך חגיגה נודדת איננו רק ספר זכרונות סכריני. יש בו גם נימה לא מבוטלת של אותנטיות ואנושיות, שהיתה חסרה לטעמי כשקראתי את למי צלצלו הפעמונים. 

על אף שהמינגווי שערך את הקטעים שראו אור בחגיגה נודדת הוא כבר סופר מפורסם ומצליח בקנה מידה עולמי (הוא זכה בפרס הנובל ב-1954) הוא מביט בכל-זאת באדם הצעיר שהיה בהִזְדַּהוּת ובהבנה ומתאר אותו באופן מהימן ומעורר השראה. 

פריס של חגיגה נודדת איננה רק נקודת ציון גיאוגרפית, אלא גם מימד של זמן ושל זיכרון, וקטעים רבים בספרון הקטן הזה מצליחים לגעת בכל אחד מהם ולעורר נוסטלגיה למקום שהיה ושאיננו ושבה-בעת הוא עודנו כאן, שם, ובכל מקום.

There is never any ending to Paris and the memory of each person who has lived in it differs from that of any other. We always returned to it no matter who we were or how it was changed or with what difficulties, or ease, it could be reached. Paris was always worth it and you received return for whatever you brought to it. But this is how Paris was in the early days when we were very poor and very happy

אין סוף לאירוניה

לפני בדיוק שלוש שנים, כתבתי פה על ספרו ה-20 במספר של אנריקה וילה מטאס, Dublinesque (בעברית ראה אור תחת השם תמונה דבלינאית,) מטה-רומן שהוא גם מחווה נפלאה ליוליסס של ג׳יימס ג׳ויס. הספר ראה אור בספרדית ב-2010, ומאז ראו אור עוד תשעה ספרים (!) פרי עטו.

אל ספרו ה-16 במספר, Never Any End to Paris, נחשפתי במקרה, בבולמוס של  קניית וקריאת ספרים על העיר פריס (על ספרה של אליין סיולינו הרחוב היחיד בפריס, כתבתי פה, ואת ספרו של אדמונד וייט The Flaneur, שגם הוא עוסק כל-כולו בעיר-האורות, הזכרתי בתחילת פוסט שפרסמתי על ספרו של ולטר בנימין, Illuminations. אקדיש בקרוב פוסט נפרד לספרו של וייט..) 

אין סוף לפריס הוא רומן אוטוביוגראפי שראה אור בספרדית ב-2003 ובאנגלית ב-2011. בעברית טרם ראה אור. 

מקור ההשראה של וילה מטאס הוא הסופר האמריקאי, ארנסט המינגווי, שחי בפריס בשנות העשרים של המאה-העשרים. A Moveable Fiest ממנו גם שאל וילה מטאס את הכותרת לספרו, הוא ספר זכרונות המתאר את הימים שהמינגווי העביר בפריס, תחת חסותה של הסופרת גרטרוד סטיין שעברה לגור בפריז עוד ב-1903 והפכה אותה לביתה עד יום מותה, וכן חבר, בין השאר, למשורר עזרה פאונד והסופר סקוט פיצג׳רלד, שכבר אז נחשב לכוכב, ולפחות לפי המינגווי, גם ניהל חיי פזרנות ראוותניים. הספר ראה אור בעברית ב-2007 בהוצאת ידיעות אחרונות, תחת השם חגיגה נודדת.

***

If you are lucky enough to have lived in Paris as a young man, then wherever you go for the rest of your life, it stays with you, for Paris is a movable feast. 

Ernest Hemingway

וילה מטאס מודה שקרא את ספרו של הימנגווי כשהיה בן חמש-עשרה (הספר ראה אור רק ב-1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגווי.) הוא מחליט בעקבותיו  לעזוב את מולדתו, ספרד של תקופת משטר פרנקו, ולעבור לגור בפריס בתחילת שנות העשרים לחייו, בשנות השבעים של המאה-העשרים.

ממש כמו המינגווי, התקופה שוילה מטאס העביר בפריס כאדם צעיר נחקקה בזכרונו ועיצבה את אישיותו ואת דמותו כסופר. אולם בניגוד להמינגווי, וילה מטאס מודה שתקופה זו אופיינה בעיקר בסבל ולבטים לגבי זהותו כסופר ולגבי החלטתו לעזוב את ספרד ולגור בעיר זרה.

הוא שוכר דירה קטנה מהסופרת הצרפתייה מרגריט דיראס, ותוך-כך מתחכך עם הגוורדיה הספרותית של התקופה, ביניהם הסופרים הצרפיתם רולאן בארת וז׳ורז׳ פרק וכן הסופר ומחזאי האירי סמואל בקט. וילה מטאס הצעיר חש הערצה אינסופית לאיקונים התרבותיים האלה, ובו בזמן הוא נתקף בכל-פעם מחדש בספקות לגבי שהותו בפריס ולגבי ניסיונותיו הכושלים לכתוב ו׳להפוך  לסופר׳ בעצמו: 

I was full of doubts, of course, not a particularly bad way to be, but I didn’t know that. Doubting so much made me suffer, but I could have saved myself the anxiety and simply doubted, without any problem. I was unaware that to doubt is to write. Marguerite Duras would say so in 1995, toward the end of her days: “I can say what I like, but I shall never know why people write and how it is people don’t write. In life, there comes a time, and I think it is total, that we cannot escape, where we doubt everything: that doubt is writing

***

I think I have the right to be able to see myself differently from how others see me, to see myself however I want and not to be forced to be this person other people have decided I am

סיפור המסגרת של אין סוף לפריס הוא הרצאה שוילה-מטאס מעביר בפני קהל מעריצים בנושא אירוניה.  ואכן העלילה נפתחת בוידוי אירוני במיוחד: הסופר מספר כיצד כל חייו הרגיש שהוא דומה מאוד להמינגווי. על אף הפצרותיה של אשתו והעובדה שהתמודדותו בתחרות כפילי המינגווי בקי-ווסט שבפלורידה נדחית על הסף - הוא איננו מרפה מהניסיון הנואש לדמות לגיבור תרבותו ואליל נעוריו:

I don't know how many years I spent drinking and fattening myself up believing – contrary to the opinions of my wife and friends – that I was getting to look more and more like Hemingway, the idol of my youth

ההערצה הזו להימנגווי והניסיון העיקש להידמות לו בכל מחיר אירוניות במיוחד, שכן לא רק שוילה מטאס אינו דומה כלל לאלילו, גם סגנון כתיבתו (לפחות אם לשפוט על-פי שני הספרים שלו שקראתי עד כה,) איננו מזכיר כלל את זה של המינגווי. 

גם ההחלטה לעבור לגור בפריס מתגלה כאירונית, שכן:

I went to Paris in the mid seventies and there I was very poor and very Unhappy. I would like to say that I was happy like Hemingway ,but then I would go back to being the poor young man ,handsome and stupid , who fooled himself on a daily basis and believed he’d been very lucky to be able to live in that filthy Garret that Maguerite Duras rented him

מה בכל-זאת חיפש וילה מטאס בפריז? בעיקר לחיות חיי אמן, ולהשתייך לבוהמה האינטלקטואלית של התקופה. משימה שהתבררה במהרה ככישלון נחרץ:

Despair - at times feigned and at others genuinely endured - was my most loyal and constant companion throughout the two years I lived in Paris

ובמקום אחר:

I was a walking nightmare. I identified youth with despair and despair with the colour of black. I dressed in black from head to toe. I bought myself two pairs of glasses, two identical pairs, which I didn’t need at all, I bought them to look more intellectual. And I began smoking a pipe, which I judged (perhaps influenced by photos of Jean-Paul Satre in the Café de Flore) to look more interesting than taking drags on mere cigarettes. But I only smoked the pipe in public, as I couldn’t afford to spend much money on aromatic tobacco. Sometimes, sitting on the terrace of some café, as I pretended to read some maudit French poet, I played the intellectual, leaving my pipe in the ashtray (sometimes the pipe wasn’t even lit) and taking out what were apparently my reading glasses and taking off the other pair, identical to the first and with which I couldn’t read a thing either. But this didn’t cause me too much grief, since I wasn’t trying to read the wretched French poets in public, but rather to feign being a profound café-terrace intellectual. I was, ladies and gentlemen, a walking nightmare.

התמונה שוילה מטאס מתאר פטתית ומשעשעת בה-בעת. על אף הטון העגמומי המאפיין את מרבית הציטוטים שהבאתי לעיל, יש לו יכולת מיוחדת לשלב בין עצב והומור, ואף להחזיק את הקורא לכל אורכו של ספר שאמנם מונה קצת יותר מ-200 עמודים אך למעשה הוא כמעט נטול עלילה.

אמריקאים בפריס

חלק א׳: למה אני (עדיין) מקבל ניוזלטרים מהStrand

לפני כמעט עשור תיירנו, אשתי ואני, כשבועיים במנהטן, ניו-יורק. במהלך הביקור הקצר ביקרנו, בין השאר, בחנות הספרים המפורסמת Strand Books, שממוקמת בשדרות ברודווי, בדאון-טאון מנהטן. זה היה ביקור-חטף, שערך לא יותר מרבע שעה (מומלץ להקדיש לפחות כמה שעות לביקור בחנות בת הארבע-קומות) אך כזה שהותיר בכל-זאת רושם שמדובר במקום בעל פוטנציאל עצום (Hemleys של הספרים, אם תרצו..)

כמה שנים מאוחר יותר נתקלתי שוב בחנות הספרים (הפעם בספר..) כשקראתי את ספר הזכרונות של פטי סמית Just Kids. מסתבר שהיא והאמן רוברט מייפלתורפ עבדו ב-Strand בתחילת שנות השבעים של המאה-העשרים. 

במהלך השנים שחלפו מאז הביקור החטוף ההוא, יצא לי להזמין כמה ספרים מה-Strand (בחלק מהמקרים הזמנת ספר מהסטרנד שבניו-יורק הרחוקה היתה זולה יותר מהזמנת ספר מאמזון האנגלי!) ומידי פעם אני מקבל מהם גם ניוזלטר (בעברית שחה, אִגֶּרֶת מֵידָע, יְדִיעוֹן מְקֻוָּן או עלון חדשות) בו הם מספרים ללקוחותיהם הנאמנים על ספר חדש שראה אור, אירועים שמתקיימים בחנות (השקה מיוחדת; ביקור סופר..) וכיוצא בזה. 

חלק ב׳: חופשה קיצית (במחיר שפוי) בפריס

השבוע הגיע ניוזלטר יוצא דופן מה-Strand. הציעו בו חופשה קיצית (ותרבותית) בפריס. במחיר שפוי (affordable במקור.)

בתפריט: שהייה במלון בוטיק ברובע השמיני (רובע מונסו) שבגדה הימנית, ביקור במונומנטים המפורסמים של פריס (כנסיית הסאקרה-קר, קתדרלת נוטרה-דם, מוזיאון אורסיי, וכמובן מגדל האייפל..) וכן טעימות יין צרפתי ונשנוש מאפים צרפתיים איכותיים למכביר.

המחיר: $3,380 לאדם (לא כולל הטיסות..)

קהל היעד של המבצע הוא כמובן אמריקאים. בני שישים פלוס (אני מנחש..) שלא ביקרו מעולם בפריס (אני די בטוח.) 

פריס הפכה למוצר יקר מאז שהצרפתים עברו מן הפרנק לאירו. affordable היא לא.. אך לא התכנסנו כאן לדבר על עלויות המחיה (והתיור) בעיר האורות.

פריס היא עיר שמעוררת נוסטלגיה עוד לפני שמבקרים בה בפעם הראשונה. היא היתה אהודה ע״י אמריקאים החל מהמאה התשע-עשרה (הנרי ג׳יימס חי ברובע הלטיני ב-1875; המינגווי עבר לגור בעיר ב1918 ונכח בשחרורה מהנאצים ב1945; הנרי מילר חי בעיר בין השנים 1930-1939. הרשימה ארוכה..) רבים מהם הפכו לשגרירים מרצון של העיר, הרבו לפארה, והרעיפו עליה שבחים. לאחרונה שבשגרירים אלו, אליין סיולינו, נחשפתי ממש במקרה, במהלך שיטוט באפליקציית אינסטגרם.

חלק ג׳: אמריקאית בפריס 

אליין סיולינו (Elaine Sciolino) היא עיתונאית אמריקאית, שעבדה כשמונה שנים ככתבת החוץ של הניו-יורק טיימס בפריס. במהלך רוב התקופה הזו היא חיה ברי דה מרטיר (רחוב הקדושים המעונים) החוֹצֶה את הרובעים התשיעי והשמונה-עשר בגדה הימנית, סמוך לכנסיית הסאקרה-קר (Sacré-Cœur) המתויירת. 

הרחוב היחיד בפריס (The Only Street in Paris: Life on the Rue des Martyrs) הוא ספרה הרביעי. קדמו לו ספרים שכתבה על עירק של סאדאם חוסיין ועל פניה הנסתרות של איראן. 

אקדים ואומר, עם יד על הלב, שאילו הייתי נתקל בספרה של סיולינו בחנות ספרים, הסיכויים שהייתי קונה אותו שואפים לאפס. אולי זו הכותרת שמעל לשם הספר, המכריזה: A New York Times Bestseller - באותיות אדומות, כאילו העורכים מבקשים להזהיר את הקורא מפני הספר! (אדום זה סכנה..) אולם משהו בכל זאת גרם לי לחפש את הספר מייד באתר אמזון ולרכוש אותו במקום. 

אולי היה זה עיצוב הכריכה, שמשדרת אותנטיות פריזאית, בה-בעת שהיא קלישאתית.. או אולי היתה זו ספונטניות לא מוסברת (כפי שכתבתי בפוסט אחר בבלוג זה זה מכבר: כשמשנים מקום בהחלט משנים גם הרגלי קריאה. מסתבר שאותו עיקרון תקף גם לאקט הרכישה של ספר..!)

[מעניין לחשוב רגע כמה הפכו הרשתות החברתיות, והאינטרנט בכלל, לחנות וירטואלית בה אנו צורכים תכנים ונחשפים לדברים חדשים. רבים תופשים את האינטרנט כמנוע-חיפוש: ואולם, מנועי החיפוש הם רק השלב הראשון בשיטוט שיכול להימשך דקות, שעות או ימים.. כשאנו ׳מדפדפים׳ בין דפי אתר הניו-יורק טיימז או מזפזפים בין תמונות באפליקצית אינסטגרם, אנו נחשפים לעיתים קרובות לעולם אחר, עולם שלעיתים קרובות ממוקם במרחק כמה רחובות בלבד מאיתנו, ולעיתים בצד השני של העולם..]

סיולינו היא לעת-עתה האחרונה בשורה ארוכה של שגרירים מרצון - אמריקאים בפאריס העושים כל שביכולתם להיטמע במרקם החיים הצרפתי שהולך ונעשה יותר ויותר חמקמק (האם להיות צרפתי הוא אדם לבן שחי במדינה במשך עשרות דורות או אלג׳יראי דור שני? קתולי או אתאיסט? שמרני או ליברלי? הרשימה ארוכה..) 

המשימה שסיולינו לקחה על עצמה בכתיבת הספר שלפנינו ברורה מרגעי הקריאה הראשונים: להנציח ולשמר את ההיסטוריה ארוכת הימים וכן את ההווה המתמסמס של רחוב אחד בבירה הצרפתית, רחוב שעל אף הפופולריות שלו בקרב התיירים בשנים האחרונות, הצליח לשמר, לפי הסופרת, אופי פריזאי טיפוסי, באקט של מחאה מול ההתמסחרות הבוטה של שאר הרובעים הפריזאים ש׳נכנעו׳ לצונמי התיירות הגואה. 

למה אני מתכוון בהווה מתמסמס? בשמונה השנים שסיולינו חיה ברחוב הקדושים המעונים, היא הפכה לעדה לשינויים הפוקדים את הרחוב הפריסאי, ואת העיר בכלל: עסקים קטנים, ששימרו מסורת בת עשרות או מאות שנים, נסגרים ומפנים מקום לרשתות אופנה בינלאומיות; אמנים ובעלי מלאכה מתקשים להמשיך לעסוק במשלח ידם; כנסיות מתפוררות מתוחזקות על-ידי נדבות זעומות שמתי-מעט מאמינים תורמים להן; ועוד ועוד דוגמאות..)

תהליכי גלובליות מואצת ודורסנית פוקדים גם את פריז, שעד לתחילת המאה העשרים-ואחת עדיין שימרה ברובה אווירת Fin de siècle. ואולם, לצד התמונה הזו שסיולינו מציגה, של עולם הולך ונעלם, היא מצליחה להפיח בקוראים גם מעט תקווה, שהאופי הפריזאי בכל-זאת ינצח, והעיר תצליח לשמר את קסמיה לפחות עוד עשור או שניים..