סיפור של אהבה ומוות

במהלך החודשים האחרונים הזדמן לי לקרוא שני ספרים שבמבט ראשון נראים שונים בתכלית, אך התעמקות בעלילותיהם מגלה דימיון מפליא ביניהם. 

הראשון, Villa Triste מאת הסופר הצרפתי, זוכה פרס הנובל לספרות לשנת 2014, פטריק מודיאנו (הספר ראה אור בעברית תחת השם וילה נוּגה בשנת 1980 בהוצאת זמורה ביתן מודן אך ספק רב אם מי מקוראיי התוודע אליו בזמנו.) 

השני, Giovanni's Room מאת ג׳יימס בולדווין האמריקאי (הייתכן שהספר לא זכה לתרגום לעברית?!) 

שתי נובלות קצרות (כ150 עמודים, לערך;) שתיהן מתרחשות בצרפת; שתיהן ממוקמות פחות או יותר באותן שנים (המחצית השניה של שנות החמישים של המאה העשרים;) שתיהן נמסרות בגוף ראשון ע״י מְסַפֵּר צעיר ש׳נעקר׳ ממקום הולדתו וכעת הוא מעביר תקופה של ׳זמן שאול׳ במקום חדש וזר.

***

נפתח עם וילה נוּגה, שראה אור בצרפת ב1975 ותורגם לעברית ע״י אביטל ענבר, פרנקופיל מושבע שתרגם כ-150 כותרים מצרפתית לעברית, ואף כתב רומאן בצרפתית (ענבר תירגם, בין השאר, את עפיפונים מאת רומן גארי, שראה אור בהוצאת עם-עובד, רומאן עליו וודאי ׳התחנכו׳ ישראלים רבים בשנות השמונים של המאה העשרים.) מעניין שהספר זכה לתרגום לאנגלית רק ב2016, ועל-כן גם אני נחשפתי אליו. 

צעיר בן שמונה עשרה מוצא מִפְלָט בעיר קַיִט קטנה על שפת אגם בדרום צרפת, סמוך לגבול השוויצרי. הוא בורח ממשהו, לא ברור לקורא ממה. האם זו המלחמה באלג׳יריה שהוא חושש להיות מגויס לשורות לוחמיה? האם זה משהו אחר? קירבתה של שווייץ הניטראלית והשלווה, נוסכת מעט מרגוע בליבו. 

בעיירת מעיינות מרפא רדומה זו הוא פוגש את איבון ז'אקה, שחקנית קולנוע צעירה וכובשת, ואת ידידה הרופא, רנה מנת׳. הקשר עימם משמש לו היסח דעת רגעי מן הרוחות שרודפות אותו. אך כמה זמן יצליח לחמוק מהן?

הנובלה השניה, ׳חדרו של ג׳ובאני׳, ראתה אור בארה״ב ב1956, אך גם עלילתה ממוקמת בצרפת - רובה בפריז וחלקה בעיירה שכוחת-אל בדרום צרפת.

דייויד הוא אמריקאי צעיר שחי בפריז עם חברתו, גם היא אמריקאית. כשזו מחליטה לנסוע לפורטוגל לכמה חודשים, כדי ׳לעשות חושבים׳, דייויד המרושש עובר לגור עם ג׳ובאני האיטלקי, עלם חמודות בימים וברמן בגיי-באר בלילות.

מהר מאוד מתפתח בין השניים רומן (אנו למדים על ההתנסות ההומוסקסואלית הראשונה של דייויד כבר בפרק הראשון, מעין חֵטְא-קדמון שהתרחש בנעוריו, עם אחד מחבריו הקרובים.) 

דייויד נמשך לג׳ובאני אך בה-בעת הוא סולד מסגנון חייו, ובעיקר הוא נגעל מחדרו של ג׳ובאני, החדר הקטן בו גרים השניים כמה חודשים ומנהלים את הרומן ה׳אסור׳ שלהם. ניתן בנקל להתייחס לחדר הזה כאל מטאפורה ליחסים האסורים, או ׳מלוכלכים׳ שדייויד וג׳ובאני מנהלים: 

What kind of life can we have in this room? - this filthy little room. What kind of life can two men have together, anyway? 

שאת הנפש שחש דייויד כלפי החדר מופנית במהרה כלפי ג׳ובאני עצמו. הקשר בין השניים בנוי במידה רבה על הדואליות, משיכה/סלידה:

There opened in me a hatred for Giovanni which was as powerful as my love and which was nourished by the same roots

ובמקום אחר:

His touch could never fail to make me feel desire; yet his hot, sweet breath also made me want to vomit

אך דייויד חש שאין דרך להימלט מן המלכודת אליה נכנס. הוא מרגיש לָכוּד בחדרו של ג׳ובאני, ובמידה רבה בבירה הצרפתית עצמה:

I was in a box for I could see that, no matter how I turned, the hour of confession was upon me and could scarcely be averted 

***

תחושה של חוסר יציבות, ממש עד כדי סחרחורת, מלווה את הקריאה בשני הנובלות שהזכרתי לעיל. האירועים נמסרים בטון לֵאֶה וקוֹדֵר, אדיש לפרקים (Villa Triste) ואילו מֻכֶּה-יגון והִיסְטֶרִי לפרקים, במקרה של חדרו של ג׳ובאני. לעיתים קרובות נדמה שהמספר מֻכֶּה החרטה מבקש מהקורא מְחִילָה. אכן, הנראטיבים שבולדווין ומודיאנו שמים בפיהם של מספריהם נשמעים כמו סוג של וידוי. שני הנראטיבים נמסרים כמו מבעד למסך של יגון, כשעל מסלול חייהם של שני המספרים מעִיב צל גדול, עננה של מוות וחידלון. 

מה נותר מן האהבה, כשהיא חדלה מלהיות? מה נותר מקשר אנושי? רק מילים.. 

The words that make us feel someone's disappearance more deeply are the passwords that once existed between us and them and have suddenly become empty and useless

מדף הספרים הברלינאי

לפני כ17 חודשים העתקנו, משפחתי ואני, את מושבנו מישראל לברלין. את מרבית הספרים שצברנו עד לרגע המעבר (כ1500, בערך..) לקחנו איתנו, יחד עם שאר מטלטלינו, מחופי הים התיכון ועד לבירה הגרמנית. 

עם מעברנו לדירה חדשה בברלין, נפרקו הספרים בחופזה, סודרו בכוננית ספרים ישנה של איקאה, ונותרו כפי שהם, דחוסים זה לצד זה, במשך חודשים ארוכים. 

לאחרונה רכשנו כוננית ספרים חדשה, אלגנטית יותר מקודמתה. והנה נקרתה הזדמנות נדירה לנער את האבק מעל הספרים, לסדרם מחדש לפי תמות, צבעים, שפות וגדלים. מעין ׳סדר פסח׳ מוקדם, אם תרצו.

באופן ספונטני, החלטתי להפריד את הספרים שרכשתי בברלין מאז השתקעותנו כאן משאר הספרים ׳הישראלים׳, והנה הזדמנות להתעכב קצת על אופיים, ולנסות ולמצוא אילו שהם קווי דמיון ביניהם.

במדף הספרים הברלינאי דרים אם כן לעת עתה שישה סופרים גרמנים.

ארבעה ספרים עוסקים (במישרין או בעקיפין) עם השואה. 

שני ספרים מאת הסופר השוודי, סוון לינדקוויסט (אני מבטיח לכתוב פוסט נפרד על אחד מהם, !) 

ארבעה סופרים צרפתים. אחד מהם (Villa Triste) זוכה פרס הנובל לספרות, פטריק מודיאנו. אחד מהם בצרפתית. שלושת האחרים תרגומים לאנגלית. 

שלושה ספרים ראו אור בהוצאה הבריטית הצעירה, Fitzcarraldo Editions (על אחד מהם, Nicotine מאת גרגור 
הנס הברלינאי, כבר כתבתי פה בשנה שעברה.)

(רק) שני ספרים נכתבו ע״י נשים! האחד, מסה מבריקה Men Explain Things To Me מאת רבקה סולניט; השני The End of Days מאת הסופרת הגרמניה, ג׳ני ארפבנק (גם היא ברלינאית, אגב).

(רק) שניים מהם קראתי מתחילתם עד סופם. שמונה התחלתי ועזבתי באמצע (לא כי היו משעממים, חלילה.. ספרה של ארפבנק כתוב היטב ובהחלט ניתן היה לסיימו, אלמלא היתה דעתי מוסחת בקלות, ואילו היה לי יותר זמן פנוי.. אך על כך אכתוב, אולי, בפוסט אחר.)

כולם (חוץ מאחד) כתובים באנגלית. 

ספר אחד נרכש בכלל בעיר בולוניה, שבאיטליה 😃

מפאת קוצר היריעה, ותשומת הלב הנודדת של קוראי המעטים, לא אלאה אתכם בפרטים לגבי כל-אחד ואחד מהספרים המוזכרים פה, אך אולי בכל-זאת אכתוב כמה מילים על שניים-שלושה מהם ש׳השאירו רושם׳.. 

נפתח אם כן בספרו של סוון לינדקוויסט, שהבטחתי להרחיב עליו את היריעה בפוסט נפרד.

סופר שוודי מטייל ברחבי מדבר הסהרה ומהרהר על משמעות מילות הסיום של הנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרד, לב המאפליה: ״להשמיד את כל הפראים!" ועל השפעתה של מדיניות ההרג והרדיפה בה נקטו האירופאים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה מימיו של קולומבוס לערך ועד לתחילת המאה העשרים - על אידיאולגיית מרחב המחיה (Lebensraum) הנאצית ועל מלאכת ההשמדה, שהיא כידוע פועל יוצא שלה.

בספרון קצר יחסית (כ179 עמודים,) מתאר לינדקוויסט כיצד האימפריאליזם האירופאי (שהחל ככל הנראה עוד עם מסעות הצלב של המאה ה11..) גיבש במשך מאות שנים השפקת עולם לפיה האחר, השונה, איננו אלא תת-אדם (Untermensch) ועל-כן גם בן-מוות. לינדקוויסט מביא דוגמאות מעוררות השתאות: הגרמנים הקימו מחנות ריכוז באפריקה עוד בשנת 1905; הבלגים והאנגלים הצדיקו את הטבח שניהלו בסודן ובקונגו בשם עליונות האדם הלבן. 

אנו מורגלים לחשוב על המאה-העשרים כעל אחת התקופות החשוכות בתולדות האנושות, תקופה של הרס וחורבן ולמעלה מכל תקופה בה אבד צלם האנוש ("לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ב-1949 ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו,) אולם הקריאה בספרו של לינדקוויסט ממחישה כיצד הג׳נוסייד בו נקטו הבריטים, הצרפתים, הבלגים והגרמנים באפריקה לאורך רוב רובה של מאה התשע-עשרה (בספרות המדעית ובעיתונות דובר בגלוי על הצורך בהשמדה והכחדה של העמים והגזעים הנחותים והפראיים) - הכשיר את הקרקע לברוטאליות הרצחנית של המאה-העשרים בכלל, וזו של המשטר הנאצי בפרט. 

לינדקוויסט איננו היסטוריון. ספרו, שראה אור בשנת 1992, איננו מחקר היסטורי פר-סה, אולם הקריאה בו מרתקת, והטיעונים שהוא מעלה מאירים עינים ומשכנעים מאוד (הספר עודד היסטוריונים של השואה ושל המאה-העשרים  לחקור כיצד שימשו זוועות הקולניאליזם וקו המחשבה הגזעני שהזין אותם תקדים לאידיאולוגיה הנאצית ולהשמדה ההמונית שהובילו במדינות מזרח-אירופה.)

מצער ששספר זה איננו מוכר כלל לקורא העברי. חיפוש קצר אחר סוון לינדקוויסט בגוגל מעלה מעט מאוד תוצאות, ואולם חשיבות ספרו להבנת הרקע לשואה פוּנְדָּמֶנְטָלִית, לעניות דעתי.

***

ספר שני, The End of Days מאת ג׳ני ארפבנק, ראה אור בעברית בשנה שעברה בהוצאת ידיעות אחרונות תחת השם ערב כל הימים.) 

זהו רומן בחמישה חלקים שנפתח במותה של תינוקת יהודיה בעיירה גליציאנית מוכת פוגרומים. בחלקים הבאים של הרומן משחקת ארפנבק באפשרות שאותה תינוקת היתה ניצלת וממשיכה לחיות. מכאן נפתחת הדרך לחמישה מסלולי חיים וחמש מיתות אפשריות - המשתרעים לאורכה של המאה העשרים: מוינה מוכת העוני והרעב בין שתי מלחמות העולם, דרך מוסקבה הטוטאליטארית של סטאלין ועד לברלין לאחר נפילת החומה - כך נשזרת ההיסטוריה העגומה של אירופה בסיפורה האישי של גיבורת הרומן. 

כמו בספריה הקודמים של ארפנבק, עליהם כתבתי כאן וכאן, גם ערב כל הימים כתוב ביד אמן. זהו ככל הנראה רומן נגיש הרבה יותר מספר המילים או היער של קלרה, מה שהנחה כנראה הוצאה כמו ידיעות אחרונות ׳להסתכן׳ בהוצאתו לאור בעברית. הסקרנים שביניכם יכולים לקרוא ראיון עם ארפנבק שפורסם בעיתון ישראל היום (מי היה מאמין שאקשר בבלוג הזה לישראל היום..?!)

***

ספר שלישי, והאחרון עליו אתעכב היום, The Hotel Years מאת יוזף רות. זהו קובץ המאגד כ64 מאמרים, קצרים מאוד ברובם, שפורסמו בעיתונים גרמנים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, וזכה לתרגום לאנגלית בסוף שנת 2015 בהוצאת New Directions האמריקאית (שווה לקנות את הספר רק בזכות עיצוב הכריכה היפהפה.)

כפי ששמו מרמז, הספר הוא אסופה של סצינות בחייו של הסופר האוסטרי, שלא זכה להצלחה רבה מידי בימות חייו.  מתי-מעט ממאמרים אלה משמשים לקורא הצצה נדירה ומהימנה לימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר ששימשה, כידוע, כר פורה לעלייתם של הנאצים לשלטון ב1933. מאמרים אחרים, כמו זה שאני מצרף פה, מתמצתים בקצרה רגע אחד שכמו מקפל בתוכו את הוויתה של תקופה שלמה.

קריאה מומלצת.