עם צאתו לאור של התרגום העברי לספרו של הסופר האירי קולום מקאן, יסתובב לו העולם הגדול (עם-עובד), עליו כתבתי בבלוג זה לפני למעלה משלוש שנים, חשבתי שאחלוק כמה רשמים על ספרו האחרון של מקאן, Transatlantic, שראה אור באנגלית לפני מספר חודשים, והספיק אף להופיע למשך זמן קצר בלבד ברשימת המתמודדים לפרס הבוקר היוקרתי.
טראנסאטלנטיק הוא רומן בשישה חלקים הנשזרים זה בתוך זה, וכולם מבוססים על דמויות היסטוריות.
בחלק הראשון, סיפור הטיסה הטראנסאטלנטית הראשונה, שבוצעה ביוני 1919 ע״י צמד בריטי: הטייס ג׳ון אלקוק והנווט ארתור וויטן בראון. השניים המריאו מסנט ג׳ונס שבחבל ניופאונדלנד שבקנדה, ונחתו 16 שעות מאוחר יותר, בחבל גאלוויי שבצפון אירלנד. את השניים ליוו על הקרקע אם וביתה, עיתונאית אירית בשם אמילי ארליך וביתה הצלמת.
החלק השני קופץ אחורה בזמן לשנת 1845 ומתאר את תקופת שהותו של הסופר ולוחם זכויות האדם האפרו-אמריקאי פרדריק דאגלס באירלנד, עת ערך שם סיור בעקבות פרסום ספרו. דאגלס מתארח בביתו של העורך האירי שלו, מר ווב. החלק הזה מתמקד גם בדמותו של דאגלס ובפועלו כפעיל זכויות אדם וסופר, והן במצבה הקשה של אירלנד באותה תקופה, כשהיתה בפתחה של רעב תפוחי האדמה הגדול. אחת הדמויות המשניות בחלק זה, משרתת בשם לילי, זוכה בחלק הרביעי של הרומן לעדנה.
החלק השלישי קופץ לשנת 1998 ומתמקד בפועלו של הסנאטור האמריקאי ג׳ורג׳ מיטשל, ששימש כמתווך בין האירים בהסכם השלום של אלו עם הכובשים הבריטים ובין האירים לבין עצמם.
החלקים הרביעי והחמישי מתמקדים בשתי דמויות, של אם ובת, תחילה בדמותה של המשרתת לילי הנזכרת לעיל, שהיגרה לארה״ב בזמן הרעב הגדול וכשפרצה מלחמת האזרחים שימשה כאחות וגם איבדה את בנה בן ה17. אחרי המלחמה היא מתחתנת עם אדם בשם ג׳ון ארליך ובין ילדיהם, אותה אמילי ארליך, העיתונאית ששבה בחלק החמישי של הספר, בשנת 1929, לבקר את הנווט ארתור וויטן בראון, ולראיין אותו שוב, כעשור לאחר אותה צליחה היסטורית של האוקיינוס האטלנטי.
את החלק השישי לא קראתי..
הכתיבה של קולום מקאן עדינה, ואנושית מאוד. לאורך הרומן האחרון שלו היא נותרת עקבית ואחידה, אם כי מצאתי כי מלבד החלק הראשון(חציית האוקיינוס ע״י בראון ואלקוק) שהוא קצר וענייני יחסית, כ״א מהחלקים האחרים של הספר קצת נטול פואנטה ורק כאשר מחברים את החלקים יחדיו, באמצעות הדמויות החופפות, מגלים תמונה כוללת, שעוסקת ברובה בזהותו של העם האירי כיום ובעבר, דרך סיפורן של ארבע דורות של נשים.
מלבד לשמו הבומבסטי, אין פה רומן גדול או חד-פעמי שלא ניתן לוותר עליו או שהקורא הישראלי יימצא בו המון עניין. כתיבה טובה יש פה בהחלט אך דווקא ההתפזרות למספר סיפורים לא מחזיקה לגמרי את כל הספר, לטעמי.
