לעיתים קרובים מאוד איננו יכולים, או איננו רוצים, לשים את עצמנו במצבו של אדם אחר. בעיקר לא כזה שזקוק לעזרה. חסר-אונים. אנו כהי-רגש לסבלו של האחר.
האם זה נובע משעמום או מרוע? מאדישות או מחוסר הבנה.
בביאנלה האחרון בונציה הציג האמן השוויצרי כריסטוף בוכל סירת דייגים שנמשתה מהים התיכון מלאה בגופות מהגרים.
סירת השיט הקטנה הפליגה מטריפולי לסיציליה כשעל סיפונה הצטופפו בין 800 ל–1,100 אנשים שרצו להגר לאירופה. במצב רגיל שהו על סיפון הספינה כ-15 אנשי צוות בלבד. אלף הנוסעים נדחסו לחללים הסגורים בבטן הסירה, לחדר המכונות ולכל פינה. הדלתות ננעלו עליהם. הסירה טבעה כ-200 קילומטרים מחופי האי האיטלקי, למפדוסה. 28 בלבד ניצלו.
בוכל העניק לעבודתו את השם Barca Nostra (הסירה שלנו,) בעיקר כדי להגדיש את האירוניה שבייחוס הסירה לאיזושהי תשוכת שייכות, או מטרה משותפת לצופים בביאנלה ולנספים.
Barca Nostra מזכירה גם את ה-Cosa Nostra, מילולית "העניין שלנו", אבל מעשית גם הכינוי המוכר של ארגון הפשע המאורגן הסיציליאני.
כולנו שותפים למעשה פשע, ביקש בוכל לומר בעצם העמדת הסירה הטרופה בביאנלה של ונציה. כולנו אשמים בביצוע פשע.
צריך ככל הנראה אירוע קיצוני כדי להוציא אותנו מן האדישות בה אנו בד״כ שרויים. צריך להישיר מבט אל המוות, אל הזוועה, כדי לנסות להבין לרגע, להביע אמפתיה.
קול צעקתם של הנרדפים, של חסרי הכל, איננו נשמע אלא לרגע, ואז נבלע בשאון הלילה. קולם של הטובעים נבלע במעמקי המים.
האם זה נובע משעמום או מרוע? מאדישות או מחוסר הבנה.
בביאנלה האחרון בונציה הציג האמן השוויצרי כריסטוף בוכל סירת דייגים שנמשתה מהים התיכון מלאה בגופות מהגרים.
בוכל העניק לעבודתו את השם Barca Nostra (הסירה שלנו,) בעיקר כדי להגדיש את האירוניה שבייחוס הסירה לאיזושהי תשוכת שייכות, או מטרה משותפת לצופים בביאנלה ולנספים.
Barca Nostra מזכירה גם את ה-Cosa Nostra, מילולית "העניין שלנו", אבל מעשית גם הכינוי המוכר של ארגון הפשע המאורגן הסיציליאני.
כולנו שותפים למעשה פשע, ביקש בוכל לומר בעצם העמדת הסירה הטרופה בביאנלה של ונציה. כולנו אשמים בביצוע פשע.
צריך ככל הנראה אירוע קיצוני כדי להוציא אותנו מן האדישות בה אנו בד״כ שרויים. צריך להישיר מבט אל המוות, אל הזוועה, כדי לנסות להבין לרגע, להביע אמפתיה.
קול צעקתם של הנרדפים, של חסרי הכל, איננו נשמע אלא לרגע, ואז נבלע בשאון הלילה. קולם של הטובעים נבלע במעמקי המים.
***
בסוף חודש יוני השנה פירסם עיתון The Times תמונה של גופותיהם שלני מהגרים, אוסקר אלברטו ובתו בת השנתיים שטבעו שעה שניסו לצלוח את נהר הריו גראנדה בדרכם ממקסיקו לארה״ב השכנה.
האב ובתו לא הצליחו לחצות את הנהר וטבעו יחדיו, שעה שהאם חיכתה לתורה לחצות סמוך לעיר מטמורוס שבצד המקסיקאי. הם היו שניים מתוך עשרות בני אדם שטבעו בנהר השנה.
במאמר דעה שפירסם כשבועיים אח״כ בעיתון ה-NY Times, קורא הסופר הניגרי-אמריקאי, טג׳ו קול, תיגר על הדעה הרווחת, לפיה פרסום תמונות מזעזעות של מהגרים מתים עשוי להביא לשינוי במדיניות או ביחס כלפיהם.
עורכי הטיימז שבחרו לפרסם את התמונה הצדיקו את מעשיהם בכך שהגנו על זכותה של התקשורת להפיץ את האמת המרה, שחשיפתה עשויה לגרום לאיזשהו צדק. אך תמונה של ילד מת בגבול ארה״ב-מקסיקו איננה ייצוג של האמת המרה, גורס קול. האמת המרה היא שהתמונה של האב ובתו המתים איננה מייצגת תאונה נוראה שקרתה, אלא מעשה פשע.
קול, צלם ומבקר צילום עם טור חודשי ב-NY Times, מגדיל וקובע שהפשע הזה בוצע ע״י הצופים בתמונה, אותם המונים שקונים את העיתון כדי לצרוך את מכסת הזוועות היומית שלהם, הצופים שמזפזפים בין ערוצי החדשות בחיפוש נואש אחר האסון הבא.
איזה אדם צריך לראות צילומים כאלה כדי לדעת מה שהיה עליו כבר לדעת? מי אנחנו אם אנו צריכים להתבונן בתמונות אכזריות יותר ויותר כדי להרגיש משהו? מה יהיה מספיק אכזרי?
התמונות האלה הן מראות, קובע קול. לא חלונות. אנו מביטים בהן, והן משקפות משהו מפלצתי שקשה לנו ליישב עם התפיסה שלנו לגבי עצמנו.
אנו הצופים התמימים שעומדים מנגד שעה שהממשלות שלנו מוכרות נשק למשטרים אפלים, ממוטטות כלכלות של מדינות רעועות, מדכאות את מאוייהם של מיעוטים פוליטיים... אנו נוטלים חלק בענישתם של הקורבנות הללו. והקורבנות הללו תובעים בתמורה את הכרתנו, שאנו שותפים לדבר עבירה.
אולם קול סבור שאנו לא מוכנים לקבל את התביעה הזו. אנו דוחים אותה על הסף. יתרה מכך, הצורך שלנו להתבונן בתמונות כאלו, בראיות המרשיעות הללו, נועד בעצם לאשר לעצמנו שהקורבנות הללו, המהגרים הטובעים, המיעוטים הנרדפים, החלכאים ונדכאים - כולם ראויים לסבל שפוקד אותם, ראויים למוות האכזרי שמצפה להם.
עצם הסבל שלהם מעיד שאינם ראויים לחסד או לרחמים.
לסיום, ציטוט מתוך ספרו של הסופר הצרפתי ז׳אן פיליפ טוסן, חדר הרחצה:
האב ובתו לא הצליחו לחצות את הנהר וטבעו יחדיו, שעה שהאם חיכתה לתורה לחצות סמוך לעיר מטמורוס שבצד המקסיקאי. הם היו שניים מתוך עשרות בני אדם שטבעו בנהר השנה.
במאמר דעה שפירסם כשבועיים אח״כ בעיתון ה-NY Times, קורא הסופר הניגרי-אמריקאי, טג׳ו קול, תיגר על הדעה הרווחת, לפיה פרסום תמונות מזעזעות של מהגרים מתים עשוי להביא לשינוי במדיניות או ביחס כלפיהם.
עורכי הטיימז שבחרו לפרסם את התמונה הצדיקו את מעשיהם בכך שהגנו על זכותה של התקשורת להפיץ את האמת המרה, שחשיפתה עשויה לגרום לאיזשהו צדק. אך תמונה של ילד מת בגבול ארה״ב-מקסיקו איננה ייצוג של האמת המרה, גורס קול. האמת המרה היא שהתמונה של האב ובתו המתים איננה מייצגת תאונה נוראה שקרתה, אלא מעשה פשע.
איזה אדם צריך לראות צילומים כאלה כדי לדעת מה שהיה עליו כבר לדעת? מי אנחנו אם אנו צריכים להתבונן בתמונות אכזריות יותר ויותר כדי להרגיש משהו? מה יהיה מספיק אכזרי?
התמונות האלה הן מראות, קובע קול. לא חלונות. אנו מביטים בהן, והן משקפות משהו מפלצתי שקשה לנו ליישב עם התפיסה שלנו לגבי עצמנו.
אנו הצופים התמימים שעומדים מנגד שעה שהממשלות שלנו מוכרות נשק למשטרים אפלים, ממוטטות כלכלות של מדינות רעועות, מדכאות את מאוייהם של מיעוטים פוליטיים... אנו נוטלים חלק בענישתם של הקורבנות הללו. והקורבנות הללו תובעים בתמורה את הכרתנו, שאנו שותפים לדבר עבירה.
אולם קול סבור שאנו לא מוכנים לקבל את התביעה הזו. אנו דוחים אותה על הסף. יתרה מכך, הצורך שלנו להתבונן בתמונות כאלו, בראיות המרשיעות הללו, נועד בעצם לאשר לעצמנו שהקורבנות הללו, המהגרים הטובעים, המיעוטים הנרדפים, החלכאים ונדכאים - כולם ראויים לסבל שפוקד אותם, ראויים למוות האכזרי שמצפה להם.
עצם הסבל שלהם מעיד שאינם ראויים לחסד או לרחמים.
***
Images without sounds are powerless to express horror. If the last few seconds of life of the ninety billion humans who have died since the earth was formed could be filmed and shown in succession in a movie theatre the spectacle would, I think, soon pall. If on the other hand the final sounds of their suffering in the last five seconds of their lives were recorded and then mixed on a single tape and presented to the public at full volume in a concert hall or opera, the whole of their wheezes, rattles, screams...
The Bathroom By Jean-Philippe Toussaint
