‏הצגת רשומות עם תוויות ניו יורק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ניו יורק. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 29 בנובמבר 2017

עיר שאיננה קיימת באמת


אחד הדברים הראשונים שהפליאו אותי בעיר ברלין, כשביקרתי בה לראשונה בחודש אפריל 2015, היא שבניגוד לציפיות, היא איננה כרך סואן והומה אדם אלא עיר שלווה ושקטה יחסית. 

אמנם, חיים בעיר למעלה מ3.5 מיליון אנשים (זו האוכלוסייה העירונית השניה בגדולה באיחוד האירופאי,) אך בשל גודלה הפיזי של העיר, שעולה על מרבית הערים האירופאיות האחרות, גודל האוכלוסייה לא ניכר מידי למבקר בה.

אפילו היום, אחרי למעלה משנתיים של מגורים בעיר, אני עדיין מרגיש שעל אף שאני חי באחד המטרופולינים הגדולים בעולם, יש לעיר מאפיינים רבים של כפר שלו. 

אחת הסיבות לתחושה זו היא ככל הנראה העובדה שמסיבות היסטוריות ברורות (החלוקה למערב ומזרח לאחר מלחמת העולם-השניה..) בברלין אין מרכז עיר מובהק: במערב העיר כמו במזרחה ישנם רחוב קניות או שניים הומי אדם, אולם מעבר לכך כל שכונה מספקת באופן הולם את צרכי דייריה, כך שאין צורך ממשי לנהור לשכונה אחרת, מרכזית יותר, לצורך קניות או למטרות בילוי.

על אף שתחושה זו באה בניגוד מוחלט לציטוט שאביא פה למטה, שלקוח מסיפור בשם The World is a Wedding מאת הסופר ומשורר האמריקאי דלמור שוורץ, שהלך לעולמו בשנת 1966 - נושא הפרספקטיבה, וגבולות התפישה האנושית, או במילים אחרות, חוסר היכולת האנושית לתפוש את מה שניתן להגדיר בכלליות כ׳עצמים ענקיים׳ (לדוגמא: שישים-אלף הרחובות בעיר לונדון; שישים מיליון בני-האדם שמצאו את מותם, בדרכים כאלו או אחרות, במהלך שש השנים של מלחה״ע השניה; גודלו של כוכב השמש, שיכול להכיל את כדור-הארץ בתוכו למעלה ממיליון פעמים..)

הנה הציטוט:

Jacob had arrived at Riverside Drive. He looked down on the Hudson River and, feeling the overwhelming presence of the great city, he thought of his friends, as citizens of the city and of the city itself in which they lived and were lost. 

"In New York," he said to himself, often concluding his slow tours with such monologues, "there are nineteen thousand horses, three hundred thousand dogs, five hundred thousand cats, one million trees and one million sparrows: more than enough!"

"On the other hand, there are at least six million human beings and  during holidays there are more than that the number. But, in a way, these numbers hardly exist because they cannot be perceived (we all have four or five friends, more or less). No human being can take in such an aggregation: all that we know is that there is always more and more. This is the moreness of which we are aware, no matter what we look upon. This moreness is the true being of the great city, so that, in a way, this city hardly exists. It certainly does not exist as does our family, our friends and our neighbourhood."

***

במידה רבה התחושה ששוורץ מביע בציטוט הנ״ל ממצה גם את יחסי כלפי העיר ברלין. מצד אחד אני חי בעיר הגדולה הזו, ומנהל בה חיים מלאים מזה למעלה משנתיים. מצד שני אינני מרגיש שייך לעיר, או מרגיש שאני חלק ממנה, לא ברמת המרקם החברתי שלה ואף לא ברמת האקלים או הגאוגרפיה שמאפיינים אותה. האם גם במקרה זה מדובר במגבלה טבעית של התפישה האנושית? או שמא מדובר פשוט בתחושת זרות..

האם העיר ברלין קיימת בכלל? או שמא קיימים רק הרחוב בו אני גר, השכונה בה אני חי.

ברלין, ההיית או חלמתי חלום? האם העיר הזו קיימת באמת?

יום ראשון, 3 באוקטובר 2010

In the Shadow of No Towers At All..



מאז שביקרתיה לפני כשנתיים וטיפ-טיפה, הקשר היחיד שאני שומר עם יבשת אמריקה הצפונית, הלא היא ארץ ארה"ב, הוא בקריאה הדוקה במגזיניה (האונלייניים: NyMag, NyTimes, והאופלייניים: Vanity Fair, Esquire, Wired..)


ביקרנו שם בחודש ספטמבר הנורא ההוא, שעה שכל מערכות הכלכלה קרסו בזו אחר זו, 'אסון' שלקח לארה"ב שנתיים להתאושש ממנו, והנה נראה שהיא מתאוששת לאט לאט ו'קמה לתחייה' בימים אלו ממש.


הקריסה הכלכלית של ספטמבר 2008 הזכירה כמובן לאמריקאים את ספטמבר ההוא, ה11 בספטמבר 2001, יום בו כוונו כל החצים אל עברה של האומה החזקה בעולם, הישר אל עבר ביטנה הרכה, מרכז הסחר העולמי שבמנהטן. 


בימים אלו, עשור אחרי היום ההוא, נדמה שאמריקה מתנערת מן האבק שעטף אותה שנים לאחר המעשה, וקמה לשחר חדש.


עשר שנים לקח לבניינים שצילם אבד ברגע לקום מחדש ולהיעמד על הרגליהם האחוריות.. הרבה הססנות, הרבה שאננות, הרבה ביקורתיות (עצמית וכלפי העולם כולו) עד שסופסוף הונחה אבן פינה והבניינים החלו להיבנות, כאילו מעצמם.


עשור היא תקופה ארוכה מאוד בחייה של אומה. גם בחייה של אומה בת 235 שנים. ובעיקר בזמנים (פוסט) מודרניים, עמוסי תהפוכות וכאוטיים אלו.

זה היה עשור של התמודדות עמומה עם הכאב. התכניות לבנייה-מחדש של המתחם אושרו כבר שנתיים אחרי האסון, אך הבנייה התעכבה, אישורים בוטלו, והמשאיות והעגורנים לא הגיעו אל פעתי המתחם.


והנה, למרות המהלומות הפוליטיות, עצרות המחאה בעד ונגד הקמת מסגד בסמיכות למתחם הWTC; ולמרות שאמריקה עדיין שקועה עמוק בתוצאות מלחמת הדת והגוג-ומגוג שהביא עליה אוסמה בין לאדן לפני למעלה מעשור - למרות כל אלו הולך ונבנה לו מתחם חדש על הריסות התאומים, מתחם של זיכרון, מתחם 'של העם' שינציח ויחייה את זכר 2981 הנספים באירועי היום ההוא (אלפים רבים של אמריקאים הספיקו לקפד את חייהם מאז, בשם ולמען היום ההוא; עשרות אלפי עירקים ואפגניסטנים גם כן. ומילארדים של דולרים אמריקאיים החליפו ידיים או נשרפו במשרפות המלחמה מאז.)


גם נציגי ה'ממסד התרבותי' לא התמודדו עם אירועי של היום ההוא ותוצאותיהם בהחלטיות יתרה..


אטלס כבר כתב על הגמגום הזה בפוסט מוקדם יותר, ואינני מתכוון להלאות את הקורא/ת בסקירה ספרותית/תרבותית נוספת בנושא..


                                     *** 


קוראיו של אטלס כבר יודעים שבימים כסדרם, אטלס איננו אדם פוליטי יתר על המידה הטובה..


אמנם, כאיש תרבות וחבר מן המניין בעם-הספר (כלום אפשר להפריד תרבות מפוליטיקה במחוזותינו החמומים??) יש לו הדעות שלו על רוב הדברים המתרחשים בעולמנו הקטן (בכל זאת, את רובו הוא נושא על כתפיו..) 


אך דווקא הכרוניקה של חוסר ההחלטיות שליוותה את בנייתו מחדש של מתחם הסחר העולמי, והאווירה הפוליטית שליוותה את היעלמותם והתחדשותם מעוררת בו תהייה וסקרנות. 


מגדלי התאומים, שליוו את מהלך ימיה של הסופר-מטרופולין ניו-יורק במשך למעלה משלושים שנה ועיטרו את שמימיה עד שהפכו לחלק בלתי נפרד מערכה הסימבולית של הגדולה בערי ארה"ב, נעלמו בבת אחת, יום אחד, במה שהפך להיות אחד האירועים המתוקשרים בתולדות האנושות, וודאי שאחד המכריעים במאה העשרים (כן, אטלס לא שוכח שהתאומים נפלו כמעט שנתיים אחרי תחילת המילניום השני, אך כשם שהמאה העשרים לא 'התחילה' רשמית אלא אי שם ב1905, עם עליית הקומוניזם, כך המאה ה21 לא התחילה וקודמתה לא הסתיימה לפני אירועי ה11 בספטמבר..)


אודות הערך הסימבולי שבהיעלמות זו התנסחו יפה המלחין הגרמני קרלהיינץ שטוקהאוזן (שתיאר את התקפת המטוסים על מגדלי התאומים כ'יצירת האמנות האולטימטיבית' של השטן) והפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר (שבספרו 'רוח הטרור' ניתח את אירועי ה11 בספטמבר כאירוע [סימבולי] מכריע בתהליך קריסתו של ה'מערב':

"ניתן לתפוס את קריסת מגדלי התאומים כשיא וכפרק הסיום של 'התשוקה אל הממשי' של האמנות במאה העשרים – ה'טרוריסטים' ביצעו זאת לא מכיוון שמטרתם היתה בראש ובראשונה לגרום נזק חומרי של ממש, כי אם למען האפקט הספקטקולרי שבדבר"

אך לא על פילוסופים צרפתיים או מלחינים גרמניים בא לדבר אטלס, כי אם על האמריקאיים עצמם, שהנה נדמה שהם מתחילים לצאת משינת החורף הארוכה שליוותה את ימיהם ולילותיהם במשך כעשור, ורק עתה הם מתחילים 'להתרגל' לימים החדשים: בחירתו של נשיא שחור לראשונה בתולדותיה של האומה הלבנה; יציאה איטית של כוחות הצבא של נאטו מעירק ומאפגניסטן; התחזקות מעמדם של המוסלמים ושאר בני המיעוט בארה"ב; וכעת גם בנייתו מחדש של הWorld Trade Center (הנה, אמרנו כבר: התרחשותם של אירועים מכוננים והפנמת המציאות החדשה שאלו מכתיבים כמו בעל כורחם - לעיתים נדירות קורים השניים סימולטנית. סביר יותר להניח שיידרש זמן רב עד שייפול הפור והטראומה תיהפך ל'תובנה').

וכך, כשם שנדרשו שנים רבות של פנטזיה מורבידית להביא ל'אסון הגדול מכולם' (תסכית הרדיו המפורסם של אורסון וולס מ'מלחמת העולמות'; סרטי האסונות העולמיים נוסח 'היום השלישי', וכו..) - כן נדרש לאומה האמריקאית (ולעולם כולו עימה, ככל הנראה) עשור שלם כדי להפנים את היתכנותה של החלמה ולידה מחדש.

אבל שחר חדש מפציע כעת על אמריקה, ולפחות עד האסון הבא (שתמיד נראה שהנה הוא ממשש ובא..) הבה נקרא את דבריו של עורך המגזין Esquire, מר David Granger, שבמאמר המערכת של מהדורת נובמבר של המגזין שחגג לא מזמן 70 שנות כתיבה, הכריז רשמית על "נס" מתחם הסחר העולמי:

When you see - and you should go see - what is going on at what we used to call Ground Zero, you can't help but believe that we're better than all the squabbling [...] the building of the new World Trade Center has been slowed and compromised by the same kind of squabbling that slows and compromises our republic. But in the end, it will seem a miracle. In a very short time, the World Trade Center is going to offer testimony, every day, to what we are capable of


קצת מלו(דרמטי)? קצת אנכרוניסטי? קצת רפובליקני מידי? במחוזותינו, כמעט שאי אפשר לקרוא הצהרות כאלו מבלי לעפעף בעפעפיים..


מה בעצם רציתי לומר פה? משהו על אמונה, ותקווה, וגאולה.

יום שישי, 14 במאי 2010

Let the Great World Spin



כשהייתי בן שמונה, לקחו אותי הוריי לירושלים, לצפות בפיליפ פטי, אמן ההליכה על חבל הצרפתי, חוצה את גיא בן הנום על גבי כבל שנמתח מסינמטק ירושלים להר ציון. למרות הסהרוריות שלוותה אותי בד"כ באירועים כאלה (לילות יפו, פסטיבל חוצות היוצר בירושלים, עשרות דוכנים עמוסי אטרקציות והופעות ג'אז אל תוך הלילה), נחרך האירוע הזה איכשהו בזיכרון שלי כאקט מכונן, ופיליפ פטי הצטייר כדמות החוצה מקום וזמן, אל-אנושית.

במרכז ספרו האחרון של קולום מקאן, Let the Great World Spin (או שמא בשוליו, עוטף את שלל העלילות המעטרות את הספר) ניצב פיליפ פטי, שמתח כבל בין שני בנייני התאומים בבוקר ה7 באוגוסט 1974 וחצה את החלל שביניהם מספר פעמים, תוך שהוא קופץ, נשכב, מדלג ומהתל בקהל שלרגליו ובשוטרים שעמדו בשולי גגות הבניינים.

האירוע הזה מתואר בספרו של מקאן כציר עלילתי סביבו נעות שאר העלילות.

פטי עצמו אינו מוזכר בשמו, אך האירוע שיזם, חציית החלל בין בנייני התאומים, מתוארת בפרטי פרטים.

ניו יורק של שנות השבעים היא מקום מתפורר, מעין מיקרוקוסמוס של אמריקה, השרויה למעלה מעשור במלחמות רבויות דם ושערוריות פוליטיות מבישות (ווטרגייט והתפטרותו של הנשיא ניקסון). העוני בכל מקום, הפשע פושה ברחובות ונרא שאין שום מוצא מכל זה.


Let the Great World Spin עוקב אחר תשע דמויות ומהלך חייהן סביב ה7 בוקטובר 1974. החבל שמותח פטי בין מגדלי התאומים כמו מחבר בין העלילות האלה.

זהו מסוג הספרים שהאמריקאים אוהבים לחלק לסופריהם פרסי פוליצר. מולטיפוקליות או רב תרבותיות הפכו מזמן לשם דבר בספרות האנגלית, בעיקר מסוג האינסטנט. שזור כמה סיפורים, קשר בין קצותיהם והרי לך רומן.

אלא שמקאן עושה זאת בחן, למרות הכבדות השוררת ברוב העלילות הקצרות המעטרות את הרומן. הכתיבה שלו לעיתים קרובות לירית, ויש לו גישה מיוחדת לתיאור נפשן של דמויותיו.

כל עיסוק במגדלי התאומים מאז ה11 בספטמבר הופך לעיסוק בטראומה, לחיטוט בפצע פתוח. אולם קשה לקטלג את Let the Great World Spin כרומן פוסט-9/11. בעיקר משום שכל האירועים המתוארים בו מתרחשים בשנות השבעים של המאה העשרים. אם בכל זאת נידרש להציב אותו ביחס לאירועי היום ההוא, הרי שזהו רומן פרה-9/11 מובהק, והאירועים המתוארים בו כולם כמו מקדימים את ההיום ההוא, פוערים תהום מתחת לאסון, צופים את בואו.

יום שישי, 8 במאי 2009

מילים שלא אדע לעולם

בספטמבר 2008 תיירנו בניו-יורק וביקרנו (בין השאר) בלואר-איסט-סייד, בTenement Museum, מוזיאון קטן על תולדות השכונה והמהגרים שחיו בה בתחילת המאה השערים. בכניסה למוזיאון הקטן שנדמה כאילו הוא מנוהל ע"י משפחה, יש גם חנות ספרים מעניינת (אם כי מעט אזוטרית), שם רכשתי בין השאר את הPage-a-day-Calendar.
הקלנדר הנ"ל (ראו תמונה משמאל) זכה מאז ינואר 01, 2009 (אז נחנכו דפיו), ליחס מחפיר: בקושי משילים ממנו את עליו, והוא ניצב בודד לצד הטלוויזיה האימתנית, עטוי אבק.

הרשימה הבאה היא מעין הספד ל50 המילים שהוזנחו והונחו לקמול מאז מרץ 20:

Ingenuous
Mantic
Picaresque
Truckle
Deliquesce
Orotund
Henotheism
Succinct
Abide
Felicitous
Postulate
Broadside
Notorious
Tyro
Abusage
Limpid
Xeriscape
Blandish
Miasma
Ponderous
Challah
Inculcate
Nexus
Sylvan
Olfactory
Mulct
Inexorable
Raddled
Syncategorematic
Quip
Auriferous
Cursory
Ergonomic
Pluvial
Bonapartism
Compunction
Stalwart
Effusive
Hierophant
Foozle
Degringolade
Perfunctory
Jaunty
Collegium
Ablution
Tantara
Decrement
Crucible
Equanimity
Protocol

תנצב"ה