‏הצגת רשומות עם תוויות איאן מקיואן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות איאן מקיואן. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 20 באוגוסט 2011

להשתחרר מרוחות העבר

רוח רפאים מהלכת אימים על פני אירופה
קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי (1848)


בשנת 1989, עם נפילת חומת ברלין והתמוטטות המעצמה ברה"מ, שאלות רבות שנותרו עשרות שנים ללא מענה מצאו סופסוף את פתרונן: הפילוסוף האמריקאי פרנסיס פוקויאמה טען בספרו קץ ההיסטוריה והאדם האחרון (1992) כי כשלונם של משטרים כמו המשטר הקומוניסטי סימן את נצחונה הסופי של הדמוקרטיה הליברלית הרווחת בארה"ב ובאירופה, וכי קיצו של העימות האידיאולוגי ששרר בין ארה"ב לרוסיה משמעו קיצה של ההיסטוריה עצמה; סמואל הנטינגטון טען מצידו בספרו התנגשות הציוויליזציות (1993) כי קיצם של המאבקים האידיאולוגיים מסמן דווקא את תחילתו של תהליך של התנגשות בין תרבויות; ואילו הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה ביקר בספרו רוחות הרפאים של מרקס (1993) את הנטייה המערבית להתנער מרוחות העבר ולערוך טקס של גֵּרוּשׁ שֵׁדִים כל אימת שאחד הכוחות המנוגדים לנו נדמה על סף התפוררות.


הדיון הנ"ל, שהבאתי פה בפשטנות ובקווים כלליים, חשוב לדידי להבנת ספרו של איאן מקיואן, כלבים שחורים, שראה אור גם הוא ב1992, ושקראתי רק לאחרונה. 


כלבים שחורים הוא ניסיון בפני עצמו להשתחרר מרוחות העבר. זוהי כרוניקה של התאהבות ושבר, סיפור חייהם של זוג אידיאליסטים בריטים, ברנרד וג'וּן טרמיין, שנפגשו בשלהי מלחמת העולם השנייה, והתחתנו ב1946, כשברקע אירופה שבורה והרוסה מחד אך גם חדורת חלומות ותקוות לעולם חדש, מאידך. 


שברו של תא הנישואין של ברנרד וג'וּן מוצג בספרו של מקיואן כמטאפורה ל- או כהמשך טבעי להתבדות הפוליטית מן הקומוניזם בקרב 'מאמינים' רבים במערב (חלק איבדו את אמונתם בברה"מ מוקדם יותר, בשנות הארבעים והחמישים, עם היוודע דבר הטיהורים הפוליטיים והאתניים ברוסיה, וחלק רק בסוף שנות השישים, עם פלישת הרוסים לפראג ודיכוי המהפכה הצ'כית, האביב של פראג). שבר אידיאולוגי זה, שמייצגים נישואיהם של ברנרד וג'וּן, אינו אלא ייצוג בזעיר-ענפין של שברו של העולם המערבי בכלל, ושל אירופה בפרט, שהיתה חצויה לאורך רוב המאה העשרים ע"י מסך הברזל.


כאמור, הספר נע בין כמה נקודות בזמן משנת 1946 באיטליה וצרפת המתאוששות מן המלחמה הגדולה,שם מעבירים בני הזוג שאך נישאו את ירח הדבש שלהם, ועד ל1989 בברלין המאוחדת, כאשר ברקע, כציר מקשר, אירוע מכונן, חיזיון הכלבים השחורים של ג'וּן: בטיול רגלי בשבילים בין הכפרים הצרפתיים נתקלת ג'ון בשני כלבים שחורים, גדולים ומאיימים. 


הכלבים השחורים בהם נתקלת ג'ון הם יצורים כמעט מיתיים, התגלמויות הרוע, והם מזוהים עם המוות ועם עולם השְׁאוֹל, בפולקלור הבריטי והקלטי:


They were emblems of the menace she had felt, they were the embodiment of the nameless, unreasonable, unmentionable disquiet she had felt that morning. She did not believe in ghosts. But she did believe in madness 

* הציטוטים מובאים כאן מאנגלית. למי שאין עותק של התרגום העברי, ניתן להשיג עותק במחיר מציאה כאן.

סמוך לרגע ההִתְגַּלּוּת הזה שחווה ג'ון, גם עיניו של ברנרד נפקחות באשר למשמעות האמיתית של המלחמה שאירופה רק מתחילה להחלים ממנה והוא רואה לראשונה את הדברים לאשורם:


He was struck by the war not as a historical, geopolitical fact but as a multiplicity, a near-infinity of private sorrows, as a boundless grief minutely subdivided without diminishment among individuals who covered the continent like dust, like spores whose separate identities would remain unknown [...] For the first time he sensed the scale of the catastrophe in terms of feeling: all those unique and solitary deaths, all that consequent sorrow, unique and solitary too, which had no place in conferences, headlines, history, and which had quietly retired to houses, kitchens, unshared beds, and anguished memories [...] What possible good could come of a Europe covered in this dust, these spores, when forgetting would be inhuman and dangerous, and remembering a constant torture

אצל ג'וּן, מסמלים הכלבים השחורים את נקודת השבר וההִתְפקחוּת, הן מהלכי רוח המתעתעים של הקומוניזם, והן מהאידיאל הרומנטי שאיחד אותה בנקודת זמן מסוימת עם בחיר ליבה, ברנרד.


החיץ שנוצר בין השניים איננו רק רומנטי, כי אם גם אידיאולוגי:


The ideas by which June lived her life were also the ones by which she measured the distance between Bernard and herself

המפגש עם הכלבים השחורים הוא כאמור נקודת אל-חזור, אירוע מפתח להבנת חייה של ג'וּן, והמפנה שחל גם באירופה, במהלך המאה העשרים, וג'וּן נתלית בו ומעניקה לחייה משמעות חדשה (בהעדר האמונה בשיטה חדשה שתציל את אירופה מגורלה) באמצעותו:


You wait until you come to make sense of your life. You'll either find you're too old and lazy to make the attempt, or you'll do what I've done, single out a certain event, find in something ordinary and explicable a means of expressing what might otherwise be lost to you - a conflict, a change of heart, a new understanding

לסיום, כלבים שחורים איננו רק כרוניקה של בנייה ושבר. זהו גם ניסיון ארספואטי מצידו של מקיואן לתת דין וחשבון על נטייתם של סופרים ושל היסטוריונים כאחד (הרי שניהם מאמצים ומכוננים נאראטיבים פיקטיביים לגמרי) להכתיר אירועים מסויימים כרגעים מכוננים היוצרים חיץ בין הלפני והאחרי

Turning points are the inventions of storytellers and dramatists, a necessary mechanism when a life is reduced to, traduced by a plot, when a morality must be distilled from a sequence of actions, when an audience must be sent home with something unforgettable to mark a character’s growth

החיים אינם עלילה, אומר מקיואן וקורץ לקוראיו, ולא חייבת להיות בהם נקודת מפנה, או רגע של הארה. לעיתים קרובות מאוד אנו יושבים בחושך, אך איננו מודעים לכך.

יום ראשון, 26 ביוני 2011

בחיל וברעדה

לכל חובב ספרים (המונח הלועזי ביבליופיל נשמע טוב יותר, אבל מאיזה רגע רשאי אדם לקרוא לעצמו ביבליופיל, תמהני?) הרגלי קריאה משונים וייחודיים (טוב נו, אולי לא כ"כ ייחודיים.. אבל כ"א רוצה להרגיש קצת ייחודי, לא?)


בחרתי פה כמה מתכונות-הקריאה שלי, כדי להמחיש איזו נקודה:


על חיבתי (בתקופה זו של חיי, לפחות) לספרים קצרים (עד 200 עמודים מתקבלים בברכה) סיפרתי כבר בפוסט 'חושפני' שכתבתי בסוף השנה שעברה.


על כך שבספרייתי יש מעט מאוד ספרים שנכתבו ע"י נשים (מבחירה או לא, לא אדע) כתבתי במקום אחר.


על כך שאיני מסוגל להביא את עצמי לקרוא שנית ספר שכבר קראתי במלואו אני מודיע פה קבל עם ועדה (למעשה, היער של קלרה, שקראתי לאחרונה, היה הספר הראשון מזה זמן רב מאוד שעלה בדעתי שעליי לקרוא שוב. מעניין כמה זמן תחזיק המחשבה הזו..)


על כך שיש בספרייתי ספרים רבים שעוד לא קראתי אין צורך להכריז. כל חובב ספרים ניחן בכישרון זה: לקנות ולאסוף ספרים רבים מידי, שהקריאה פשוט אינה יכולה להכיל.



נוסיף על כך שכמעט שאיני קורא יותר מספר פֶּר סופר (למעשה, הסופרים היחידים שאני קורא ב'אדיקות' - יותר משני ספרים פֶּר סופר, נניח -  הם איאן מקיואן, שמאז ספרו כפרה קראתי כל מה שכתב, וסול בלו, שלצערי נדם אחרי שפרסם את רוולסטיין.)


***


בשנה האחרונה התוודעתי בעיקר לסופרים חדשים, שלא קראתי עד כה: סס נוטבום, קייט שופן, תיירי ג'ונקה, ג'ני ארפנבק, מרלן האוסהופר - כולם שמות שכלל לא שמעתי עליהם עד לפני כמה חודשים בלבד..


כך שאפשר לומר שהשיטה שהזכרתי לעיל (ספרים קצרים, ספר פֶּר סופר) בסה"כ די משתלמת..


מכל האמור לעיל, מתבקש ממש שאגש בחשדנות לספר שני של סופר שכבר קראתי, ועוד לרומן בן 400 עמודים פלוס..


אולי מסיבה זו אני מעכב את קריאת הרומן FREEDOM של ג'ונתן פרנזן (576 עמודים) על אף שאהבתי מאוד את ספרו הקודם, The Corrections, ושהרומן החדש ועב הכרס שלו שוכן בספרייתי זה קרוב לשנה.


למעשה, קראתי כמה פרקים מהרומן המדובר (מדובר מידי, יש שיאמרו) עוד בחודש יולי בשנה שעברה, ואף כתבתי על רשמיי פה. הקטעים שקראתי השאירו בפי (או בעיני, או באצבעותיי..) טעם של כתיבה מאולצת ולעוסה מידי, אך בהחלט איני פוסל קריאה של הרומן כולו.

כעת שהסופר הבריטי אלן הולינגהרסט (שאת ספרו The Line Of Beauty, זוכה פרס הבוקר של שנת 2004, אהבתי מאוד) פרסם את ספרו החדש, The Stranger's Child - אני מוצא את עצמי מתמודד עם אפקט פרנזן שוב (ולו בגלל שאורך שני הספרים זהה!)


כמובן שהזמנתי את ספרו החדש של הולינגהרסט (מהדורה ראשונה, חתומה ע"י הסופר) מבעוד מועד, ובעוד שעיניכם נחות על שורות אלו הוא עושה את דרכו על גלי הים או בבטנו של מטוס תובלה כלשהו, הישר אל סניף הדואר המקומי שלי (על התסכול הכרוך בתביעת חבילה מסניף הדואר המקומי אכתוב כבר במקום אחר..)

האם אגש לקריאתו מייד כשאקבלו? או שאתחבט ארוכות בשאלה הנצחית, העומדת בפני כל ביבליופיל: לקרוא או לא לקרוא?

מה שגורם לי לחשוב: כמה משחק מקדים קודם לקריאת כל ספר, כמה מטען אנו מביאים עימנו לכל קריאה וקריאה (או הימנעות מקריאה).

יום שני, 21 במרץ 2011

האמן השסוע


היא ידעה כי מן הראוי שתחמול על אמה, שהיתה כה חירשת לצלילים שלא היתה מסוגלת לזהות שום נעימה, אפילו לא את ההמנון הלאומי, היא נמנתה עם מי שלא יכולים לומר אם צליל אחד גבוה או נמוך ממשנהו, זה היה מום וצרה לא פחות מכף רגל מעוותת ושפה שסועה

במילים אלו מתארת פלורנס, גיבורת ספרו של איאן מקיואן, על חוף צ'זיל, את אמה. פלורנס, מוזיקאית מחוננת, נישאת לאדווארד בעל התואר הראשון בהיסטוריה. בפתח הספר, שניהם ניצבים מול הלילה החשוב בחייהם, ליל כלולותיהם האמור להביא לידי מימוש פיזי של אהבתם.


הזוג הצעיר, חסר הנסיון, נחשף אט אט בספר המסופר בקלילות מרחפת השואבת את הקורא אל תוך עולמם המיוסר ומלא הפחדים המתרחש בתחילת שנות השישים הסוערות של המאה העשרים:


זו עדיין היתה תקופה - שעתידה לבוא אל קיצה מאוחר יותר בעשור המפורסם ההוא - שלהיות צעיר משמעו היה מכשול חברתי, אות של אי שייכות, מצב מביך במקצת שהנישואים היו ראשית תיקונו


מקיואן טווה סביב פלורנס ואדווארד, המתאמצים לשווא להסתיר זה מזו  והסובבים אותם את פחדיהם, פאסדה אותה הוא מקלף במיומנות כירורגית עד שהשניים נחשפים לחלוטין על שלל פגמיהם.

 ***

הפגמים שמקיואן מתאר בגיבוריו, יחד עם הבחירה בחיים המוקדשים לאמנות, מתוארים כאמצעי-הישרדות, כלי שמסייע בידי גיבוריו להתמודד עם חיי היומיום, אך בה בעת מרחקי אותם מן 'המציאות' ויוצר חיץ ביניהם ובין האנשים הסובבים אותם.


אלו דילמות שאני, כאדם שנולד עם חיך ושפה שסועים, יכול להבין ולהזדהות עימם.


בכל שנות ילדותי והתבגרותי, מראי החיצוני מיסך את אישיותי הפנימית, את מחשבותיי, רגשותיי ותשוקותיי. כישרון הציור שלי הפך למנגנון הישרדות שבאמצעותו יכולתי לחשוף לסביבה את האני הפנימי שלי.

לצד העיסוק בפער שבין העולם החיצוני לעולם הפנימי של גיבוריו והשפעתו הבלתי נמנעת על יחסיהם, מעלה הספר שאלה נוספת: האם יכול אמן, המשקיע את כל עולמו באמנותו, ליצור קשר בינאישי אמיתי. לפלורנס המוזיקאית, המשמעות האמיתית של חייה היא היכולת לבצע בדיוק מושלם את יצירתו של מוצארט, לה היא מקדישה את כל חייה, כנזירה המתנתקת מן העולם ומתנזרת מהנאות אחרות:

האצבעות שהיו אמונות על תפס כפול בפרטיטה של באך היו מיומנות לא פחות בשפיכת ספל תה מלא על מפת פשתן


הדיכוטומיה הזו, 'מציאות' מול אמנות, מוצאת ייצוג במקומות רבים:


מוצארט צוטט כמי שאמר: "עכשיו, כשאני מסוגל לדאוג לרווחתם, עלי לעזוב את משפחתי ואת ילדיי המסכנים."


הצלם ריצ'ארד בילינגהם ((Richard Billingham חשף בעבודותיו את חיי משפחתו הלא מתפקדת.


גיבורי הספר מדגישים את אותה דיכוטומיה, בעוד אדווארד המגיע ממשפחה לא מתפקדת בעליל, מגיע לכלל השלמה ואף חמלה כלפי משפחתו:

כלפי חוץ לא השתנה בו דבר ביום שנודע לו על התאונה של אימו, אבל דומה שכל התמורות הזעירות וההיערכויות המחודשות בחייו התגבשו בתוך הידיעה החדשה הזאת. הוא היה קשוב וחביב אליה, הוסיף לקיים את הבדיה שהיא המנהלת את משק הבית וכל מה שהיא אומרת הוא אמת לאמיתה, אבל עכשיו שיחק תפקיד ביודעים, ובתוך כך ביצר את הגרעין הקטן והנוקשה ההוא של עצמיותו שנגלה לו לאחרונה.

פלורנס, שלכאורה מגיעה ממשפחה תומכת ומעודדת, כה שקועה בעולמה המוזיקלי עד שאינה מודעת לכך כלל. ריכוז עצמי זה האחראי מחד לביצועים מושלמים של יצירות מוזיקליות מפתח אצלה מאידך רגישות יתר והיא ממהרת להיפגע מכל מגע עם בני משפחתה:

פלורנס אף היא היתה חסרת מנוח בבית, וילה ויקטוריאנית גדולה בסגנון הגותי ממש סמוך לרחוב בנברי, מהלך חמש עשרה דקות משם. ויולט, אמא שלה, בדקה בחינות סיום כל היום בחום הקיץ והיתה קצרת רוח כלפי אימוניה השגרתיים של פלורנססולמות וארפג'ו חוזרים ונשנים, תרגילים בתפס כפול, תרגילי זכרון. "חריקות", היתה המילה שהשתמשה בה ויולט, כגון, "יקירתי, עוד לא סיימתי היום. את יכולה לדחות את החריקות שלך עד אחרי ארוחת הערב?" זו לא היתה אלא בדיחה מתוך חיבה, אבל פלורנס היתה נוחה לרגוז.

בין אם לידתו של אמן ואמנותו היא תוצאה של טראומה וחיים במסגרות לא מתפקדות ובין אם הם הגורם לחיים כאלה בשל רגישותם יוצאת הדופן של אמנים מתחומים שונים, אוכל לומר ממקור ראשון שאותן יצירות המסבות קשת רחבה של תחושות ורגשות אצל קהל הצורכים אותן הן מקור הסבל לאלה היוצרים אותן.

***


לו הייתי צריך לסכם במשפט אחד את הרגשתי בסיום קריאת ספרו של מקיואן, הייתי אומר שפיו וליבו שווים. הכתיבה הקולחת והקלילה כמו מפתה אותך להיכנס יותר ויותר לתוך העולם הקודר הצפון בין ובתוך המילים, בין ובתוך הנופים המשתנים בעקבות מהלכן של הדמויות במסע חייהם. אולם סגנון הכתיבה איננו מעטפת. הוא חודר לתוך אפיונן של הדמויות שהולכות ונחשפות בפני הקורא, יותר משהן הולכות ונבנות במוחו.

אט אט מתקלפות שכבות הפסאדה, כפי שהזוג הנמצא בליל כלולותיו עתיד להסיר את בגדיו בכדי לממש את הברית המגדירה בעיניהם, את זהותם כאנשים בוגרים.


* הפוסט באדיבות גל ברזילי