ארץ לעולם לא

Netherland של ג'וזף אוניל נע ככל הנראה בין שתי משמעויות: מחד, Neverland של פיטר פן (או מייקל ג'קסון), מקום בו הילדות נמשכת לעד; מאידך גיסא Netherlands, הולנד, או "ארץ שפלה", כפי שבחרו לקרוא לתרגום העברי. בשני המקרים, מדובר במקום שלא קיים במציאות, אולי רק בדמיונו של גיבור הספר, האנס ואן דן ברוק, הולנדי שנישא לאשה אנגליה וחי בניו-יורק, פוסט-אירועי ה11 בספטמבר, אדם מנותק, ללא מולדת, החי בצל שתי קסטרופות, האחת היסטורית, השנייה פרטית (What do you do when your wife takes your child and leaves you alone in a city of ghosts? מאיים כיתוב באדום על גב הספר). האנס לא עושה הרבה. כמו עלה נידף ברוח הוא נישא ממקום למקום, צופה בחייו-שלו כזומבי, מעביר את זמנו בטיסות הלוך ושוב בין לונדון (שם נמצאים אשתו ובנו) לניו-יורק,שם הוא משמש כאנליסט מניות בתחום המסחר בדלק, או במשחקי קריקט, יחד עם מיטב מהגרי ניו-יורק, לבן יחיד בין ערב רב של בני מיעוטים. די במפתיע, הספר זכה להכרה עצומה כאשר התברר שהוא ממוקם גבוה ברשימת הקריאה של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, מה שעזר בוודאי להצבתו ברשימת המועמדים לפרס הבוקר היוקרתי לשנת 2008 (הספר נכתב ע"י סופר אירי), ולדירוגו כאחד מעשרת הספרים הנבחרים של עיתון הניו-יורק טיימס (פרס הבוקר ניתן בסופו של דבר לסופר ההודי ארוינד אדיגה, על "White tiger"). במהותו, זהו רומן פוסט-טראומטי, המנסה למצוא נחמה בעבר או במסורת קולוניאלית (אימפריאליסטית): במשחק הקריקט, ובבליל המהגרים המשחקים בו בפארקים של מנהטן, ובראשם צ'ק רמיקסון, טרינידדי ואיש אוטופיה המבקש לאחד את ארה"ב הקרועה חזרה עם שורשיה דרך המשחק הזה, להחזיר ליבשה האבודה את השפיות הישנה שלה באמצעות המסורת. בסופו של דבר, כמעט מן ההפקר, האנס זוכה בעולמו מחדש: מאהבה של אשתו, סלבריטי שף ואביו הפוטנציאלי של בנו, מתנדף כלעומת שהופיע; האנס חוזר ללונדון וכל תקופת שהותו המורבידית על אי הרפאים, מנהטן, נשכחת בן רגע.

רוח, הסתלקי

בספרו הלפני-אחרון של פיליפ רות', Exit Ghost, נפרד רות' מגיבור רבים מספריו, ניית'ן צוקרמן, סופר הסתרים שלו, האלטר-אגו שליווה אותו כרוח רפאים במשך יותר מעשרים שנים ועל פני תשעה רומנים (הראשון שבהם, The Ghost Writer).

את שם הספר ניתן לקרוא כהוראה במחזה (הוראה אשר מופיעה בשלוש ממחזותיו של שייקספיר, בין השאר במקבת', שגם הוא עושה הופעת אורח בספרו של רות'), אך שמא גם כפקודה, כציווי נוסח אברה-קדאברה או open sesame (המקבילה של ג'יי.קיי.רולינג היא ככל הנראה אותו wingardium leviosa); רות' מתנער מגיבורו ומגרש את צוקרמן מחייו/כתביו כקוסם/שאמאן המגרש רוח רעה.

בערוב ימיו, צוקרמן מגיח בפעם האחרונה מתוך קונכייתו, ממקום המפלט אליו נמלט בעקבות איומים על חייו, אולם לא לזמן רב. לאורך הרומן כולו עוסק צוקרמן ללא הרף במיניותו המתדרדרת (מצב שניתן להקבילו לתקיעות בכתיבה, writer's block) כאשר ברקע ערב הבחירות 2004, וניו-יורק שעדיין מתאוששת מאירועי ה11 בספטמבר.

ניתן לקרוא את הרומן כולו כגוף גדול של השלכות. רות', שעסק ברבים מספריו בזיקנה ובחולי (וביתר שאת בThe Dying Animal וEveryman), בוחר גם כאן להתמקד במצבו הרפואי הרעוע של צוקרמן, שמתאושש מסרטן הפרוסטטה, בעוד שצוקרמן עצמו נע סביב דמותה של אמי בלט, בת זוגו של E.I. Lonof, מושא קנאתו של צוקרמן, מעין אלטר-אגו לאלטר-אגו (יש אומרים שמדובר בברנרד מלמוד; יש שטוענים שזהו דווקא הנרי רות', מחבר Call it Sleep).

השליטה, או חוסר השליטה בדמויות הסובבות אותו, הופכת גם היא למימד מרכזי בספר. צוקרמן מנהל דיאלוג פיקטיבי עם מושא תשוקתו, ג'יימי לוגן, בעוד שהוא עושה כל שביכולתו על מנת למנוע מבן-זוגה לשעבר, ריצ'רד קליימן (מתחרה פוטנציאלי על אהבתה של לוגן) מלפרסם ביוגרפיה שערורייתית החושפת פרטים מביכים בחייו של לונוף.

למרות העיסוק האובססיבי בכישלון, בדעיכה (צוקרמן אינו מתפקד עוד מבחינה מינית, מה שהופך את העיסוק במין ובפנטזיה לאחד המוטיבים המרכזייים בספר), אין כאן אמירה גדולה, או טראגית.

כלעומת שהגיח אל אוויר העולם, צוקרמן שב למקום מחבואו, כרוח רפאים שיוצאת ממחבואה, מנסה להטיל את אימתה על סובביה, ומשהיא נכשלת, שבה אל חיק החשכה.

לסיום מילה לגבי כריכת הספר, בעלת האיכויות הניאוניות. את העטיפה עיצב מילטון גלסטר, שאחראי לסמל אחר, במאין אמירה פוסט-מודרנית, או פוסט 11-בספטמבר על הסמל האופטימי ההוא.

15/09/2008 Or the day World Economy finally caught up with us, too

אמריקה נפלה פעמיים בעשור האחרון.
בפעם הראשונה זה היה מידי זרים; בפעם השניה מידי עצמה.
בשני המקרים זה קרה בספטמבר.

ב15 בספטמבר 2009 התעוררתי בקומה השלושים ושלוש של מלון הסוויטות The Hotel, השוכן בשכנות למלון המנדליי-בייי שבלאס-וגאס.

נסענו לארה"ב כדי לחגוג את יום הולדתה ה29 של לימור, וכן את יום נישואינו הראשון, שחל גם הוא בתחילת חודש ספטמבר.

בחוץ זרחה השמש בגאון והאור היה בהיר מנשוא. עמדתי מול החלון וצפיתי מן הקומה השלושים ושלוש של מלון הסוויטות על שובל המכוניות שנהרו מן הפרברים של וגאס חתיכות לגו במשחק של ילדים אל עבר הסטריפ שוקק החיים.

אח"כ התיישבתי על הספה שבסלון וכתבתי ביומן המסע שניהלתי בקפידה למעלה משבוע, מאז נחתנו בניו-יורק (מחברת שפילחתי מסניף סטארבקס המקומי, על השדרה השלישית, בצעד אנטי-גלובליסטי מובהק), שעה שלימור ינה שנת ישרים בחדר הסמוך על אחת ממיטות הQueen Size שעיטרו את חדרנו.

בליל אמש הלכנו לישון רק אחרי השעה אחת בבוקר, אחרי למעלה מעשרים שעות ערות (התעוררנו ב14/09 בשש בבוקר כדי לתפוס את הטיסה ללאס-וגאס שארכה כשש שעות. בלאס-וגאס מקדים השעון המקומי את ניו-יורק בשלוש שעות. בקיצור מיני ג'ט-לג בתוך מאסיב ג'ט-לג - בעקבות הטיסה מישראל לניו-יורק, ממנה טרם התאוששנו)שבמהלכן הספקנו (אחרי שנחתנו בוגאס והמתנו להסעה למלון) לאכול בראנץ' בMandalay המפואר, להחליף לבגדי-ים ולתפוס קצת שמש וגלים בבריכת הגלים של המלון; לשתות איזו בירה (שהגיעה באריזת אלומיניום ואמורה להיות יותר אקו-פרנדלי מן הזכוכית הבלתי-מתכלה), לתפוס תנומה על אחת המיטות הענקיות שבחדרנו, להתעורר, להתלבש ולצעוד את הסטריפ העצום של וגאס, ולקנח את היום בארוחה דלה בסושי-בר אופנתי במלון הבלאג'יו (שני קוקטיילים אקזוטיים וכמה סושי רולז) במחיר שערורייתי של $100, כולל שירות.

בסוף היום צעדנו חזרה אל חדרנו יחד עם ים האנשים, טרוטי עיניים, מביטים בהשתוממות בקבוצות המיני-פורטוריקנים ושאר החיות הדרום-אמריקאיות שחילקו פליירים וכרטיסי ביקור ליצאניות ונערות ליווי ישר לחדר המלון, שירות דיסקראטי מובטח.

אני לא זוכר איפה נתקלתי תחילה בחדשות.

מתקבל על הדעת שזה היה במבדורת החדשות מוקדם בבוקר, אך משום מה זכורה לי הבשורה כתובה על גבי דף העיתון, שחור על גבי לבן.

החדשות: האחים לימן פושטים את הרגל ומבקשים תמיכה מממשלת ארה"ב (לימים תוכנית הBail Out של בן ברננקה וג'ורג' בוש); מריל לינץ', גולדמן-סאקס ומורגן סטנלי, וענקית הביטוח AIG, כולן בדרך למטה.

נדמה שכל השוק האמריקאי, ואיתו זה העולמי, בסכנת קריסה.

החלה המפולת הגדולה.

אני דאגתי בעיקר לסכום הכסף שלנו שהיה עדיין מושקע בבורסה הישראלית, במנייה של טבע, חברת התרופות הבינלאומית, ספקולציה קפריזית.

למרות הבנתי הדלה בכלכלה עולמית, ובמניות בפרט, הבנתי שהמרחק מארה"ב לישראל, ומחברות ביטוח והשקעות לפרמסוטיקה ייעשה קצר מאוד תוך זמן קצר מאוד.

נדמה היה כי השמיים יורדים על אמריקה, יבשת הענק הלבנה והעשירה.

בחוץ, ברחבת בריכת הגלים, על חול החוף המלאכותי, עם שתי כוסות קפוצ'ינו מדיום מסניף סטארבקס מאולתר שנמצא בקומת הקרקע אדירת המימדים של המלון, הכול היה נראה הרבה יותר בהיר.

עשרות אמריקאים צעירים, זוגות בHoney Moon ושאר נהנתנים שזופים בבגדי ים ממותגים, הספיקו כבר לשתות את הבירה הראשונה שלהם (השעה היתה עדיין 10 וחצי בבוקר) התאגדו בספונטניות לכדי חבורות מאולתרות ודיברו בקולי קולות זה עם זה, ולחילופין התפזרו כדי לרענן את מלאי המשקאות או לרחוץ בבריכה הקרירה.

העיתונים שהונחו על מפתן חדרנו והחדשות בהן צפינו כל הבוקר נמהלו ונעלמו בקפוצ'ינו של הבוקר העצומות (מדיום באמריקאית זה extra large בעברית) שפינו עד מהר את מקומן למנות ההמבורגר שזללנו במסעדת החוף של המלון, או לבירות שלגמנו אח"כ או לקוקטיילים (Shark Attack חמצמץ לי; מרגריטה בקרח ללימור).

לקראת הצהריים התיישבו לידנו, על מיטות השיזוף הסמוכות לשפת הבריכה, זוג אמריקאיים צעירים, בוגרי קולג' טריים, שהתחתנו לפני כמה ימים ועשו את דרכם מוויסקונסין לוגאס כדי לחגוג את ירח-הדבש שלהם.

הם היו לבנים, יפים ועשירים. החומר האמריקאי המשובח ממנו קורצו דורות של פקידים גבוהים בחברות ביטוח ואשראי, כלכלנים זוטרים או בכירים בחברות השקעות, אנליסטים ובנקאים (הוא) וסוכנות נדל"ן ממולחות, מנהלות רשתות חנויות וCharity Funds (היא), או סתם מנהלות משק-בית מוצלחות, כלומר יעילות מאוד לכלכלה האמריקאית הפורחת בזכות הCash flow הבלתי נפסק של קניינים אימפולסיביים שלא יהססו לשלם עשר דולר עבור כוס ג'ק דניאלס כפולה כדי להקהות קצת את שעות החופשה שלהם.

האם מימשו את ההבטחה הכה ברורה שהייתה גלומה בהם?

או שמא נהדפו על-ידי הצונאמי הכלכלי שסחף את כל מי שעמד בדרכו בחודשים שעברו מאז.

חבל שלא שאלנו לשמם.

היינו יכולים לחפש אותם בFacebook.

I See Dead People

אומרים שרופאי שיניים, במיוחד ממין זכר, נתונים בסכנה גבוהה יותר להתאבדות.

אדם סנדלר בתפקיד צ'רלי פיינמן (לא לבלבל עם צ'רלי קאופמן) בשמור עליי (תסריט: דייויד גוף, שאחראי בין השאר גם על המוות נאה לה) וריקי ג'רוייס בתפקיד ברטראם פינקוס (Ghost Town) הם שני רופאי שיניים ניו-יורקריים פוסט-טראומטיים (9/11 אצל סנדלר; ניתוח להסרת טחורים לא מוצלח אצל ג'רוייס) המתמודדים עם אובדן (פיינמן עם מות אשתו וילדיו על אחד המטוסים שנחטפו והתרסקו; פינקוס עם בדידות וריחוק - במקור, אמור היה Reign Over Me להיקרא Empty City).

בעוד "שמור עליי" מציג עולם פוסט-טראומטי בו כל הדמויות הסובבות את גיבורי הסרט מעורערות במקצת (ולעומתן נראה הגיבור עצמו פחות מעורער מכפי היה ניתן לצפות, מעין קומיק-ריליף בפני עצמו), נדרש גם גיבור Ghost Town לשמר את האיזון העדין בין החיים והמוות, ולגשר בין תיאה לאוני, שבעלה מת בתאונה מגוחכת וגרג קינר, בתפקיד הבעל הבוגד המקבל מנה אחת אפים ארצה).

אל דאגה, באף אחד מן הסרטים אין כל סכנה להתאבדות. בשני הסרטים הללו, קומדיות במסווה דרמה-מורבידית, מקיפים המתים את החיים-מתים ומשבשים את מהלך חייהם על מנת להחזירם אל מעגל החיים. כדי לשמור על האיזון, החיים נדרשים דווקא להיענות להצעה זו ולצאת עימם בוואלס מסחרר שבסופו חבוי קטארזיס קטן ולא מחייב (כשהפסיכיאטרית שלך זו ליב טיילר, ההארה אף פעם לא רחוקה..)