בחיל וברעדה

לכל חובב ספרים (המונח הלועזי ביבליופיל נשמע טוב יותר, אבל מאיזה רגע רשאי אדם לקרוא לעצמו ביבליופיל, תמהני?) הרגלי קריאה משונים וייחודיים (טוב נו, אולי לא כ"כ ייחודיים.. אבל כ"א רוצה להרגיש קצת ייחודי, לא?)


בחרתי פה כמה מתכונות-הקריאה שלי, כדי להמחיש איזו נקודה:


על חיבתי (בתקופה זו של חיי, לפחות) לספרים קצרים (עד 200 עמודים מתקבלים בברכה) סיפרתי כבר בפוסט 'חושפני' שכתבתי בסוף השנה שעברה.


על כך שבספרייתי יש מעט מאוד ספרים שנכתבו ע"י נשים (מבחירה או לא, לא אדע) כתבתי במקום אחר.


על כך שאיני מסוגל להביא את עצמי לקרוא שנית ספר שכבר קראתי במלואו אני מודיע פה קבל עם ועדה (למעשה, היער של קלרה, שקראתי לאחרונה, היה הספר הראשון מזה זמן רב מאוד שעלה בדעתי שעליי לקרוא שוב. מעניין כמה זמן תחזיק המחשבה הזו..)


על כך שיש בספרייתי ספרים רבים שעוד לא קראתי אין צורך להכריז. כל חובב ספרים ניחן בכישרון זה: לקנות ולאסוף ספרים רבים מידי, שהקריאה פשוט אינה יכולה להכיל.



נוסיף על כך שכמעט שאיני קורא יותר מספר פֶּר סופר (למעשה, הסופרים היחידים שאני קורא ב'אדיקות' - יותר משני ספרים פֶּר סופר, נניח -  הם איאן מקיואן, שמאז ספרו כפרה קראתי כל מה שכתב, וסול בלו, שלצערי נדם אחרי שפרסם את רוולסטיין.)

***

בשנה האחרונה התוודעתי בעיקר לסופרים חדשים, שלא קראתי עד כה: סס נוטבום, קייט שופן, תיירי ג'ונקה, ג'ני ארפנבק, מרלן האוסהופר - כולם שמות שכלל לא שמעתי עליהם עד לפני כמה חודשים בלבד..


כך שאפשר לומר שהשיטה שהזכרתי לעיל (ספרים קצרים, ספר פֶּר סופר) בסה"כ די משתלמת..


מכל האמור לעיל, מתבקש ממש שאגש בחשדנות לספר שני של סופר שכבר קראתי, ועוד לרומן בן 400 עמודים פלוס..

אולי מסיבה זו אני מעכב את קריאת הרומן FREEDOM של ג'ונתן פרנזן (576 עמודים) על אף שאהבתי מאוד את ספרו הקודם, The Corrections, ושהרומן החדש ועב הכרס שלו שוכן בספרייתי זה קרוב לשנה.


למעשה, קראתי כמה פרקים מהרומן המדובר (מדובר מידי, יש שיאמרו) עוד בחודש יולי בשנה שעברה, ואף כתבתי על רשמיי פה. הקטעים שקראתי השאירו בפי (או בעיני, או באצבעותיי..) טעם של כתיבה מאולצת ולעוסה מידי, אך בהחלט איני פוסל קריאה של הרומן כולו.

כעת שהסופר הבריטי אלן הולינגהרסט (שאת ספרו The Line Of Beauty, זוכה פרס הבוקר של שנת 2004, אהבתי מאוד) פרסם את ספרו החדש, The Stranger's Child - אני מוצא את עצמי מתמודד עם אפקט פרנזן שוב (ולו בגלל שאורך שני הספרים זהה!)

כמובן שהזמנתי את ספרו החדש של הולינגהרסט (מהדורה ראשונה, חתומה ע"י הסופר) מבעוד מועד, ובעוד שעיניכם נחות על שורות אלו הוא עושה את דרכו על גלי הים או בבטנו של מטוס תובלה כלשהו, הישר אל סניף הדואר המקומי שלי (על התסכול הכרוך בתביעת חבילה מסניף הדואר המקומי אכתוב כבר במקום אחר..)

האם אגש לקריאתו מייד כשאקבלו? או שאתחבט ארוכות בשאלה הנצחית, העומדת בפני כל ביבליופיל: לקרוא או לא לקרוא?

מה שגורם לי לחשוב: כמה משחק מקדים קודם לקריאת כל ספר, כמה מטען אנו מביאים עימנו לכל קריאה וקריאה (או הימנעות מקריאה).

על הקריאה

שונאים, סיפור אהבה או אוהבים, סיפור שנאה

כמו כל ביבליופיל מושבע (החל מכמה ספרים באמתחתו הופך אדם לביבליופיל??) גם ביני ובין הספרים שלי (או יותר נכון בין הספרים שלי וביני) יש יחסי אהבה שנאה. טוב נו, אולי שנאה היא מילה קשה מידי.. אז יחסי אהבה-סקפטיות..

הם יודעים ואני יודע כשאני רוכש אותם שרבים הסיכויים שלא אאוורר את כל דפיהם אפילו פעם אחת. ועם זאת, כמו עבד ומלך, כמו תליין ונענש, נוצרים בינינו פעמים רבות יחסים של שתיקה בהסכמה.. 

קריאה היא דבר מאוד מחייב. ובעידן הדיגיטאלי הפך הדבר לאף קשה יוצר: הבה נודה, רובנו לא מצליחים לגמור כתבה של 500 מילים בוואלה, אז איך נוכל לסיים ולקרוא ברומן בן 300, 400 עמודים?

ספרים עבי כרס מייאשים אותי עוד לפני שפתחתי אותם. עם זאת, לעיתים גם אני מתפתה להם ורוכש אותם. על ׳מלחמה ושלום׳ וויתרתי מזמן.. אבל את Infinite Jest של דייויד פוסטר וולאס (למעלה מאלף עמודים) הזמנתי מאמזון בפרץ של נאיביות ותקווה. ועל Freedom של ג׳ונתן פראנזן ('רק' 576 עמודים) לא וויתרתי, וכשנתקלתי בו בסניף סטימצקי המקומי (25% הנחה על כל הספרים באנגלית - מי יכול לסרב לדיל שכזה?!) ועל 'נוטות החסד' לג'ונתן ליטל אני לא רוצה בכלל לדבר (בעיקר משום שכבר כתבתי עליו פוסט..)

משהו קטן וטוב..

ספרים רזים, לעומתם, תמיד מצליחים להתיידד איתי בקלות ולעודד את רוחי.

ב׳רזים׳ אינני מתכוון כמובן ל׳קלילים׳. הנושא יכול להיות מחייב מאוד וסגנון הכתיבה מאתגר. אך אם הספר אינו עולה על 150 עמודים (המקבילה הספרותית לקומדיה הרומנטית הקלילה, 90 דקות על השניה), אזי שמדובר כמעט באהבה ממבט ראשון (תלוי כמובן בעיצוב הכריכה, או בתיאור הסופר/ת או העלילה על גב הספר..)

כך, בלעתי את A week at the Airport של אלן דה בוטון (112 עמודים). טוב נו, את רובו.. ואילו את 'זכרונות מהזונות העצובות שלי' לגבריאל גרסיה מארקס (גם הוא מונה 112 עמודים..) הגדלתי לעשות וקראתי בצרפתית, במעין קריאת תיגר על שיטת הקריאה ה'רזה' שלי.


בהקשר זה, אני מסיר את כובעי (הווירטואלי) בפני הוצאות הספרים המקומיות אשר, אם מטעמי נוחות ואם משיקולים כלכליים, עושות חסד עם הקורא הישראלי המצוי ומוציאות לאור ספרים 'קצרים' שאינם מונים יותר מ150 עמודים: הנה, רק עכשיו ראה אור קובץ סיפורים קצר מאת רוברט ואלזר בשם איש שלא הבחין בשום דבר (139 עמ'), ולא מזמן ראה אור מייסטרים דגולים מאת תומס ברנהרד (176 עמודים, אבל בשביל  תומס ברנהרד אני מוכן לחרוג מהכלל...) ואת התרגומים מצרפתית האירוע מאת אנני ארנו, ואיך רוקנתי את בית הוריי מאת לידיה פלם (שניהם פחות מ150 עמודים) אני יכול אמנם לקרוא בשפת המקור, אבל בעברית זה נבלע יותר מהר..


יוצא מכל זה שספרים 'בינוניים', רומנים ממוצעים בני 300 עד 400 עמודים, זוכים ליחס הכי בעייתי מצידי.. 


כך, Union Atlantic של אדם האסלט (320 עמודים) נזנח באמצע הדרך, למרות שהוא עשה רושם של רומן די מבטיח, תשובה טובה למספר הטרחן-דעתן של ג'ונתן פראנזן, ואילו שני רומנים שנרכשו גם הם אונליין, The Slap מאת קריסטוס ציולקאס האוסטרלי, וThe Ask מאת הבריטי סים ליפסטיי אפילו לא נפתחו, אם כי רבים הסיכויים שגם הם ייקראו עד לקו האמצע ותו לא..

קשה להתחייב לספרים בימינו. יש יותר מידי היסחי דעת: עבודה, דאגות כלכליות, פייסבוק, זוגיות, ילדים.. רבים הספרים שרכשתי כברוח סערה, התחלתי לקרוא מיד עם הקנייה, נכנסתי עמוק לתוך העלילה, וזנחתי במחצית הדרך..


קריאה דורשת התמסרות רבה, אם לא טוטאלית. אם אבד המומנטום, אבד הכלח גם על הקריאה.

בניגוד לדניאל פנאק, אני לא חושב שלקורא המצוי יש ׳זכויות׳, או שחלות עליו ׳חובות׳ כלשהן.. אין כל ׳הכרח׳ לסיים ספר שנפתח, וכמו כן אין לקורא כל ׳זכות׳ לעזבו In medias res.. אך גם בעולם נטול חוקים ישנו מוסר בסיסי, גם באטמוספירה חסרת חוקים קיים כוח גראביטאציוני כלשהו.. 

ספר שנותר עם סימניה בליבו הוא ספר עצוב עוד יותר מספר שכלל לא נפתח (לו עוד יש איזשהו סיכוי..) 


ובכך נסיים את הדברים. יש לי עוד כמה ספרים-שלא-אסיים-לקרוא להתחיל ולקרוא..

* אגב, לפוסט (הקצר) הזה שקלתי לקרוא ׳על הקריעה׳, אבל זה יותר מידי ׳תרבות מעריב׳, אז נישאר עם ׳על הקריאה׳.