כשהייתי בן שמונה, לקחו אותי הוריי לירושלים, לצפות בפיליפ פטי, אמן ההליכה על חבל הצרפתי, חוצה את גיא בן הנום על גבי כבל שנמתח מסינמטק ירושלים להר ציון. למרות הסהרוריות שלוותה אותי בד"כ באירועים כאלה (לילות יפו, פסטיבל חוצות היוצר בירושלים, עשרות דוכנים עמוסי אטרקציות והופעות ג'אז אל תוך הלילה), נחרך האירוע הזה איכשהו בזיכרון שלי כאקט מכונן, ופיליפ פטי הצטייר כדמות החוצה מקום וזמן, אל-אנושית.
במרכז ספרו האחרון של קולום מקאן, Let the Great World Spin (או שמא בשוליו, עוטף את שלל העלילות המעטרות את הספר) ניצב פיליפ פטי, שמתח כבל בין שני בנייני התאומים בבוקר ה7 באוגוסט 1974 וחצה את החלל שביניהם מספר פעמים, תוך שהוא קופץ, נשכב, מדלג ומהתל בקהל שלרגליו ובשוטרים שעמדו בשולי גגות הבניינים.
האירוע הזה מתואר בספרו של מקאן כציר עלילתי סביבו נעות שאר העלילות.
פטי עצמו אינו מוזכר בשמו, אך האירוע שיזם, חציית החלל בין בנייני התאומים, מתוארת בפרטי פרטים.
ניו יורק של שנות השבעים היא מקום מתפורר, מעין מיקרוקוסמוס של אמריקה, השרויה למעלה מעשור במלחמות רבויות דם ושערוריות פוליטיות מבישות (ווטרגייט והתפטרותו של הנשיא ניקסון). העוני בכל מקום, הפשע פושה ברחובות ונרא שאין שום מוצא מכל זה.
Let the Great World Spin עוקב אחר תשע דמויות ומהלך חייהן סביב ה7 בוקטובר 1974. החבל שמותח פטי בין מגדלי התאומים כמו מחבר בין העלילות האלה.
זהו מסוג הספרים שהאמריקאים אוהבים לחלק לסופריהם פרסי פוליצר. מולטיפוקליות או רב תרבותיות הפכו מזמן לשם דבר בספרות האנגלית, בעיקר מסוג האינסטנט. שזור כמה סיפורים, קשר בין קצותיהם והרי לך רומן.
אלא שמקאן עושה זאת בחן, למרות הכבדות השוררת ברוב העלילות הקצרות המעטרות את הרומן. הכתיבה שלו לעיתים קרובות לירית, ויש לו גישה מיוחדת לתיאור נפשן של דמויותיו.
כל עיסוק במגדלי התאומים מאז ה11 בספטמבר הופך לעיסוק בטראומה, לחיטוט בפצע פתוח. אולם קשה לקטלג את Let the Great World Spin כרומן פוסט-9/11. בעיקר משום שכל האירועים המתוארים בו מתרחשים בשנות השבעים של המאה העשרים. אם בכל זאת נידרש להציב אותו ביחס לאירועי היום ההוא, הרי שזהו רומן פרה-9/11 מובהק, והאירועים המתוארים בו כולם כמו מקדימים את ההיום ההוא, פוערים תהום מתחת לאסון, צופים את בואו.
