חמישה וחצי ספרים שהתחלתי לקרוא לאחרונה..

ועזבתי בנקודה כזו או אחרת (המשכתי לספר אחר, שגם הוא נזנח בתורו.. מחכה ל.. מה?)

הסדר אקרעי בהחלט:

1. Dunbar - Edward St-Aubyn 

גרסה עדכנית למחזה של שייקספיר, המלך ליר. הנרי דנבר, איל הון ואלפה-מייל שעד לאחרונה עמד בראשה של אימפריה כלכלית מוצא את עצמו בבית משוגעים בשוויץ, לאחר שנשלח לשם בכפייה ע״י שתי בנותיו הנאמנות, אבי ומגן. הוא מתכנן את בריחתו משם, בעזרתה של ביתו הנאמנה פלורנס. 

 

הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין מוכר לקוראי הבלוג הזה בזכות סדרת הספרים ע״ש פטריק מלרוז שכתבתי עליה באריכות בבלוג הזה.

2. In Youth Is Pleasure - Denton Welch

הנובלה הקצרה הזו ראתה אור ב-1944, ועוקבת אחר אורוויל פים, יתום מאם ובנו של פקיד בינוני בצבא הבריטי, שמעביר את חופשת הקיץ עם אביו ואחיו, באנגליה השמרנית של שנות השלושים של המאה העשרים. 

בילדונגסרומן קטן עם השפעה פרוסטיאנית ברורה. ספר חביב שהומלץ לי ע״י מכר (חצי-) יהודי. כמעט סיימתי! בקרוב הפוסט..

דנטון וֵולְץ' היה סופר וצייר אנגלי שמת בדמי ימיו. שנים לאחר מותו, הוא ׳התגלה׳ מחדש ע״י הסופר האמריקאי ויליאם בורוז. עד כמה שידוע לי, אף אחד מספריו לא תורגם לעברית.

3. Rabbit, Run - John Updike 

הרומן הראשון בסדרת Rabbit מאת הסופר האמריקאי ג׳ון אפדייק ראה אור ב-1960, ועוקב אחר שלושה חודשים בחייו של הארי ׳רביט׳ אנגסטרום, שחקן כדורסל ואלפא-מייל לשעבר (has-been) שמוצא את עצמו ׳תקוע׳ בנישואין ועבודה שאינם משוש חייו.. הוא קם ועוזב את הכל ועובר.. לאן? לעיירה השכינה.. 

הרומנים של אפדייק היו שנים רבות על הכוונת שלי. אולי זה עידן מי-טו, אבל התפלאתי מאוד מהטון המיזוגני הדומיננטי של הרומן הזה (׳another American story of men escaping women׳ הגרדיאן קרא לו..)

4. Year of the Monkey - Patti Smith

קצת נוכחות נשית, בכל-זאת.. הסופרת, משוררת וזמרת המזדקנת פטי סמית שיחררה השנה עוד ממואר/יומן, העוקב אחר שנה בחייה. זהו טקסט קצת פחות נגיש משני ספרי הפרוזה הקודמים של פטי סמית (כתבתי עליהם כאן וכאן..)

עם זאת, הוא מצליח ללכוד את אותה רוח של מחשבה שמאפיינת את שני ספרי הפרוזה שקדמו לו. כמעט סיימתי! בקרוב הפוסט..

5. Imperium - Christan Kracht 

בתרגום העברי של הספר הזה נתקלתי במקרה לאחרונה בעת בביקור בארץ. על  כריסטיאן קראכט כתבתי כבר בבלוג הזה כאן וכאן. מעודד מאוד לראות שספריו מתורגמים לעברית, על-אף שלא מאוד סביר שימצאו בהם עניין יותר מכמה מאות תמהונים. 

על רגל אחת, קראכט מתמודד בספריו עם ההווה והעבר הגרמני, עם זהות וזיכרון לאומיים. באימפריום הוא הולך אחורה אל תחילת המאה העשרים, ומתאר את קורותיו של אחד אוגוסט אנגלהרדט, צעיר גרמני חדור אידיאלים שמפליג מגרמניה אל האי קבקון, אחד האיים הקטנים בארכיפלג ביסמרק, הלוא היא פפואה ניו-גינאה בימינו, כדי להקים שם קולוניה של שוחרי שמש וקוקוסים. 

זהו רומן דקיק אך די מאתגר. אלגוריה משעשעת על רוח הפנאטיות שהולידה את.. הנאציזם. מומלץ לקנייה ולקריאה. יש לי עוד כמה עמודים לעשות איתו..

קריאה שניה: מאת אדוארד סנט-אוביין Never Mind

אוסף הספרים שלי עשה עימי דרך ארוכה, מחופי הים התיכון ועד לבירה הגרמנית. הקירבה לספרים שלי הייתה תמיד חשובה לי, אך הסיכוי שאקרא ספר שכבר קראתי פעם שניה היה ונותר די אפסי. למעשה אני לא חושב שהיו יותר ממקרה אחד או שניים כאלו בעשור האחרון..

ממש לאחרונה, נתקלתי בדוכן ספרים בשוק פשפשים של יום ראשון במאואר פארק, בספרו של הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין, Nevermind. קראתי את הספר לראשונה לפני חמש שנים, ואף דיווחתי על רשמיי פה.

מאז כאמור, עברו הרבה מים בנהר הירקון (ואני בכלל גר קרוב יותר לנהר השפרה..) אך כשם שלא יכולתי להשאיר אף ספר מאחור כשעברתי עם משפחתי לגור בברלין, כך גם לא יכולתי להותיר את ספרו של סנט-אוביין על הדוכן המאובק שבשוק הפשפשים.

בזכות כך נפלה בחיקי הזדמנות לקרוא שנית את הספר (אולי מאחורי המפגש המקרי עם הספר עומדת איזושהי אצבע מכוונת, כוח עליון, אלוהי-כל-הספרים מביט ממעל וצוחק..)

*** 

Nevermind הוא הרומן הראשון בסדרת פטריק-מלרוז, שסנט-אוביין פרסם בין השנים 1992-2012. בסדרה חמישה ספרים, המתארים כמה שלבים בחייו של פטריק מלרוז, החל מילדותו בדרום צרפת, דרך בגרותו בניו-יורק, וכלה בחייו כאדם בוגר בלונדון (לאחרונה הוכרז כי השחקן בריטי בנדיקט קמברבאץ' יככב באדפטציה של הספרים לסדרת טלוויזיה.)

במשפחת מלרוז שלושה חברים. דייויד, האב, שייך למעמד הגבוה, מעין  אצולה הבריטית. הוא סוג של אלפא-מייל, טירן שמשליט טרור בבני-משפחתו ובמעגל החברים הקרוב להם. האם, אלינור, באה ממשפחה עשירה ש'קנתה' את מעמדה כשאימה של אלינור התחתנה עם מרקיז צרפתי. בנם היחיד, פטריק, בן חמש, והוא סוג של נוכח-נפקד מן הספר הראשון בסדרת הספרים. 

Nevermind מתרחש רובו ככולו בביתם של בני משפחת מלרוז בדרום צרפת. העלילה מתפרסת על פני יממה אחת, וכמו מצלמת קולנוע שהבמאי הציב גבוה, מעל לראשי השחקנים שלו, היא חולפת על פני כמה סצנות בריחוק מסוים, נוגעת לא נוגעת באובייקטים שהיא מבקשת לתאר.

דייויד הוא רופא לשעבר, שכמעט בסמיכות לנישואיו עם אלינור, המיר את ייעודו המקצועי, מטיפול באנשים להתעמרות בהם:

Diagnosis had been his most intoxicating skill as a doctor and after exhibiting it he had often lost interest in his patients, unless something about their suffering intrigued him. Without his dark glasses, he wore an inattentive expression, until he spotted another person's vulnerability. Then the look in his eyes hardened like a flexed muscle

החיים במחיצתו של דייויד הם בלתי-נסבלים, בלשון המעטה. אלא אם כן אתה משתייך למעגל המאוד מצומצם של אנשים שהוא 'מסמפט,' ואז שפר עליך מזלך. 

***

דמותו של דייויד מרכזית ברומן שלפנינו. העולם הפסיכולוגי שלו, היצרים המניעים אותו מוסברים היטב לקורא שאינו יכול אלא לחוש מעט רחמים כלפיו לצד הסלידה הכמעט-אוטומטית מאופיו הדורסני.

Such people, though perhaps destructive and cruel towards those who are closest to them, often possess a vitality that makes other people seem dull by comparison

על אף תחושת הטרור שדייויד משרה על סובביו, הוא עצמו חי בעולם של סבל וכאב, אך נדמה שהוא הפנים את עצתו של ז'אק לאקאן, שעל הסובייקט להיות קשוב לסימפטומים שלו ובמידה רבה אף ליהנות מהם:

He very seldom used painkillers, preferring a steady flow of alcohol and the consciousness of his own heroism

דייויד מוצא אם כן עונג בכאב שהוא חווה, ובכאב שהוא מסב לאחרים. בכל הזדמנות שנקרית בדרכו, הוא אינו מהסס לסרס את סובביו:

What redeemed life from complete horror was the almost unlimited number of things to be nasty about 

אשתו אלינור היא סוג של רוח-רפאים החיה לצידו. ממש כמו רוחות הרפאים בסיפורי האגדות, שאינן מסוגלות לעזוב את הטירה בה מתו, כך גם אלינור כבולה לאורך הרומן לביתה ולבעלה, שהיא מתעבת:

Like a slave in a swamp full of bloodhounds, Eleanor longed to disappear

במעט המקרים שהיא מבקשת בכל-זאת לפצות את פיה ולהגיד דבר מה, היא נכשלת מייד:

She would never know what to say because whatever she said would be wrong [...] Whenever she thought of what she was meant to say, it seemed to dash around the corner, and lose itself in the crowd of things she should not say

מהו בכל-זאת טיב הקשר בין השניים? מה מחזיק את מערכת-היחסים הסדו-מזוכיסטית הזו? בהבלח קצר סנט-אוביין רומז לקורא ששאב את 'ההשראה' לדמותו של דייויד, ולקשר 'המיוחד' שלו עם אשתו, מההיסטוריה של הקיסר הרומאי קליגולה:

קליגולה

Caligula thought that torturing his wife would reveal the reason he was so devoted to her 

ליבו של הקורא יוצא במידת-מה לדמותה של אלינור, אולם הייחודיות בכתיבתו של סנט-אוביין שהוא איננו בונה דמויות חד-ממדיות. לצד כל תליין ישנו קורבן, הוא רומז, וספק בבדיחות-דעת ספק ברצינות הוא שואל:

Is every woman who chooses to live with a difficult man a victim?

***

את מי שכחנו? אה כן, את פטריק בן החמש, בנם של דייויד ואלינור. פטריק הוא סוג של ‏פרי-באושים, תוצאה ישירה של מעשה אונס: אלינור הניחה לדייויד לעשות בה כרצונו פעם אחת, בתנאי שיניח לה מאותו רגע והילך.

נקודת הפתיחה העגומה הזו מעיבה, באופן סימבולי למדי, על עצם קיומו של פטריק:

His whole existence seemed to be contaminated by failure

אנו פוגשים את פטריק מספר פעמים בלבד במהלך הרומן, וכל פעם בחטף (ברומנים הבאים הוא יהפוך לדמות המרכזית, שעה שהוריו, שהולכים ודועכים מול עיניו, נהפכים לשוליים יותר ויותר.)

‏רמזתי בפוסט הראשון שכתבתי על Nevermind שבמרכז הרומן מתרחשת סצינה קצרה ואלימה שהותירה אותי בפה פעור. קריאה שניה בספרו של סנט-אוביין לא ריככה מידי את ההיתקלות החוזרת בסצנה הזו. למעשה, הקריאה השנייה דמתה לצפייה בסרט אימה שכבר ראית: אתה חצי-מצפה חצי-ממתין לרגע השיא, כשהרוצח יפתיע את הנערה חסרת האונים. אולם גם כשרגע זה סופסוף מגיע, אתה קופץ במושבך, כאילו תפס אותך לא מוכן.

חלפו חמש שנים מאז שקראתי את Nevermind לראשונה, וגם כעת לא נמצא לו או לשאר ספריו של סנט-אוביין מתרגם לעברית, וזה חבל מאוד. בכוונתי לשוב ולקרוא בשאר הספרים בסדרת פטריק מלרוז, בחודשים הקרובים. ובמידה ויזדמן, אף לדווח על רשמיי פה.

חיים מתפוררים

אני זוכר את עצמי כנער, צופה בסרטים שעוסקים בהתמכרות לסמים, בד״כ על ידי בני נוער אחרים, סרטים כמו יומן נעורים - The Basketball Diaries בכיכובו של לאונרדו די-קפריו, טריינספוטינג המוכר, רקוויאם לחלום, פני צלקת בכיכובו של אל פצ׳ינו, או אפילו ארוחה עירומה - Naked Lunch, העיבוד הקולנועי לספרו הבלתי קריא בעליל של וויליאם ס. בורוז, שנכתב ככל הנראה תחת השפעת סמים.. וחושב לעצמי, כמו צופים רבים מן הסתם, ׳לכמה האדרה זוכים הסמים.. איזו במה מפוארת מקדישה התרבות להרס ולאבדון'.

שני ספרים שקראתי לאחרונה עוסקים בהתמכרות לסמים, ובסגנון החיים הכאוטי שאלו מכתיבים למתמכרים. האחד מאדיר ומפאר בדרכו, ואילו השני איננו 'עושה הנחות'.

אפתח דווקא בספר השני המציג, בדרכו, תמונה עגומה יותר של אורח החיים תחת השפעת הסמים. אפילו הכלבים (Even the Dogs) מאת הסופר הבריטי ג׳ון מק׳גרגור (John McGregor) הוא מסוג הספרים שלא הייתי מתוודע לקיומם אלמלא זכה לתשומת לב רבה מצד התקשורת הבריטית, בעקבות זכייתו בפרס אימפאק (Impac Dublin Literary Award 2012).

הספר מתחיל במוות. רוברט, שנכנע לחיים של צריכה בלתי מבוקרת של אלכוהול מאז שאשתו וביתו עזבו אותו, נמצא מת בדירתו. המוות של רוברט, כמו חייו, חסר משמעות, ומעט הטראגיות שאירוע אולטימטיבי שכזה זהעשויה לייצג בעיני הקורא הופכת גם היא לבאנאלית עד כדי רתיעה: המוות איננו אלא סופו של תהליך ארוך ומייגע של ריקבון, של מאבק הסובייקט בגופו-שלו עד שזה קורס מעול המשא.

No one had ever asked. And if they had. If they’d asked him how it felt. He’d say It’s like when you’re climbing a tree and the branch breaks off. You’re still holding on to the branch but you’re falling through

ובמקום אחר:

He waited years for them to come back, and when one of them did he was too drunk to see it. 

מכריו של רוברט, חבורה של אלכוהוליסטיים, או מכורים לסמים קשים יותר, רובם ככולם חסרי בית, עורכים לו הומאג׳. אך אין זה הומאג׳ הירואי או טקס מרשים. זו הזדמנות לשתות עוד קצת, לדבר קצת, ולהתפזר אחר-כך, איש איש לדרכו. 

רוברט הוא נוכח-נפקד לאורך כל הספר. אך רוב העלילה המולטי-פוקאלית של אפילו הכלבים נמסרת דווקא מנקודת מבטו של בחור צעיר בשם דני, שנסרח ברחבי העיר עם כלבו, איינשטיין, בחיפוש אחר המנה (fix) הבאה.


כאמור, ריאליזם נוקשה, המתאר חיים מתפוררים:

Spent his life being asked to believe in things that turned out to be bollocks. I’m going clean. I’ll pay you back next week. This is only a temporary situation.

הנרקומנים, חסרי הבית, אינם בני אדם. האנושיות נעדרת מהם והם הופכים לשקופים וחסרי פנים:

They don’t see us, as we crowd and push around them. Of course they don’t. How could they. But we’re used to that. We’ve been used to that for a long time.

ובמקום אחר:

Most people going out of their way not to touch you all day, to not hardly brush up against you or even catch your eye or anything

***

ספרו של מקגרגור מציג תמונה עגומה למדי של החיים בצל ההתמכרות לסמים. ספרו של אדוארד סנט אוביין, Bad News, מציג תמונה דומה, אך מנקודת מבט שונה למדי..

חדשות רעות הוא הספר השני בסדרת הספרים ע״ש פטריק מלרוז, שכבר כתבתי עליו בבלוג זה. כזכור לכם בוודאי, בספר הראשון פטריק בן החמש מעביר את זמנו באחוזת משפחתו שבדרום צרפת בעיקר בחמיקה מצילו המאיים של אביו, דייויד. בפתח הספר חדשות רעות נודע לפטריק בן ה22 שאביו הלך לעולמו. הוא מייד מזמין טיסת קונקורד (העלילה מתרחשת בשנת 1982) שלוקחת אותו מלונדון לניו-יורק בשש שעות (אח, הימים הטובים..)

Torturing his body to gratify his mind

פטריק מכור לסמים קשים. במהלך 48 השעות שהוא שוהה בניו-יורק הוא צורך מידה לא מבוטלת מהם: קוקאין והרואין, גלולות ספיד ושאר מיני מטעמים שהרחוב הניו יורקי כמו מקיא עליו.

How could he ever hope to give up drugs? ..... Life was so subjective. [...] How could he ever give up? It was love. It was coming home. 

ובמקום אחר:

Once he had taken heroin he could imagine being without it; when he was without it he could only imagine getting more. 

בניגוד לאפילו הכלבים, שם ההתמכרות לסמים מתוארת כאמצעי פופולרי לבריחה מנסיבות חברתיות מעיקות (עוני, חוסר), ההתמכרות של פטריק לסמים היא תחביב יקר שמפצה בעיקר על ילדותו האיומה והמועקות שחוזרות וצפות בעקבותיה. השימוש בסמים משמש כמפלט נוח וזמין ממציאות קשה ומייגעת:

Most of the 'quality time' in his life had been spent in a bathroom...

ובמקום אחר:

Just as some men wore a handkerchief in their breast pockets to cope with the emergency of a woman's tears, or a sneeze, he often tucked away a couple of syringes into the same picket to cope with the endlessly renewed emptiness that invaded him

באופן לא מפתיע אולי, חדשות רעות נקרא יותר בקלות מאפילו הכלבים, על אף ששני הספרים עוסקים, כאמור, באותה התמכרות לסמים. הצגת גיבור ספרו של סנט-אוביין כאנטי-גיבור, צעיר נצחי כמו קורט קוביין, או אפילו יותר מתאים, פיט דוהרטי, מסייעת לקורא לבלוע את הגלולה המרה, לא לפני שהוא משחק בה בלשונו, נוגס בה קצת ולבסוף בולע אותה בשקיקה. במקרה של ספרו של מק׳גרגור הקורא יעדיף לירוק את הגלולה..

(ש)מות המשפחה

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. וכל המשפחות הדפוקות - דפוקות כל אחת בדרכה שלה

I had a happy childhood. Sunday afternoon, my mother bolts into our room where my brother and I are playing in our separate corners. ‘Children, do I love you?’ Her voice is intense, her nostrils beyond belief. My brother answers straight on, but all I can muster with the confidence of my seven years is to hem and haw. I get what’s going on but at the same time dread what’s to follow. I end up murmuring, ‘Maybe you love us a little too much.’ My mother looks at me in horror. For a moment she’s at a loss, then moves to the window, shoves it open, and tries to throw herself from the sixth floor. Having heard the noise, my father catches her on the balcony after she has already stuck a leg into space

(ד)מות האם

כך פותח הסופר הצרפתי, גרגואר בוייה, שכבר כתבתי על ספר אחר שלו בבלוג זה (האורח המסתורי) את הממואר הקצר שלו, Report on Myself, שקראתי לאחרונה (ראה אור במקור בצרפתית, תחת השם Rapport sur Moi.)

השורה הראשונה מהציטוט הנ"ל עומדת כמובן בניגוד מוחלט לכל מה שנאמר אחריה, וכזה הוא גם הטקסט האוטוביוגרפי שבוייה מעמיד פה, מלא סתירות: רך ואלים, מעציב ומשמח, שובה ודוחה - ממש כמו החיים..

יש בספר הקצר הזה (כ160 עמודים) הרבה מהטרגדיה היוונית. יחסיו המורכבים של בוייה עם אימו, דמות מורכבת בפני עצמה, משמשים לסופר כר פורה לניתוח, ואכן בוייה מביא בדו"ח על עצמי מכל הבא ליד: אימו מספרת לו עוד בילדותו המוקדמת שהוא פרי האהבה של שלישייה הכללה אותה, את אביו, וגבר נוסף. בסצינה אחרת צופה בוייה בן התשע באימו של חבר, כשהיא מנקה את עצמה בבידה. ובגיל שבע עשרה מתאר בוייה כיצד הוא מנשק את אימו וחופן את ישבנה שעה שהיא מתמסרת לגילויי החיבה שלו.

בוייה מתבגר בשנות השישים, כשהוריו מנהלים בדירתם הקטנה אורח חיים ליברלי למדי, במיטב המסורת הצרפתית: סלון ביתם משמש לעיתים קרובות למסיבות חילופי זוגות, מה שיוצר כמובן אצל בוייה בלבול בנוגע לאהבה ומיניות:

When we'd watch television, the air in the room would freeze the moment a couple kissed on the screen. I slept with earplugs so that I'd stop hearing them

רק דיווח על גילוי עריות היה חסר לנו כאן..

(ש)מות האב

ספר אחר שקראתי לאחרונה, ושעוסק גם הוא ביחסי הורה-בן, הוא Bad News, הספר השני בסדרת הספרים ע״ש פטריק מלרוז, מאת הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין.

כזכור לכם בוודאי, בספר הראשון בסדרה, Never Mind, פטריק בן החמש מעביר את ימיו באחוזת משפחתו שבדרום צרפת בעיקר בחמיקה מצילו המאיים של אביו, דייויד. שבע עשרה שנים מאוחר יותר, פטריק בן ה22 הוא אדם פגום ומצולק.

הנה כך מסכם סנט-אוביין את השקפת עולמו של פטריק על המוסד המשפחתי בכמה מילים:

He hated happy families with their mutual encouragement, and their demonstrative affection, and the impression they gave of valuing each other more than other people. It was utterly disgusting

בפתח הספר חדשות רעות נודע לפטריק שאביו הלך לעולמו. הוא מייד מזמין טיסת קונקורד (העלילה מתרחשת בשנת 1982) שלוקחת אותו מלונדון לניו-יורק בשש שעות (אח, הימים הטובים..)

על פי ז'אק לאקאן, מותו של האב מסמל בחברה המערבית המתקדמת את מות האל ואת גוויעת המוסר, את התפוררות הסדר העולמי והחברתי הישנים.

מות האב עשוי להביא את הסובייקט לידי משבר זהות שבמהלכו מתערערים הערכים עליהם גדל וריק גדול משתלט עליו, מה שעשוי להוביל אותו לידי ניהיליזם.

ואכן, במהלך 48 השעות שהוא שוהה בניו-יורק הוא צורך מידה לא מבוטלת של סמים (קוקאין והרואין,) גלולות ספיד ושאר מיני מטעמים שהרחוב הניו יורקי כמו מקיא עליו, כדי לנסות ולהשכיח מליבו את הזיכרון של אביו.

המוות של אביו הופך את דמותו לנוכחת מתמיד בחייו של פטריק ומוביל אותו למסע של הרס עצמי. אולם גם ה'ניסיון' שהוא צובר במהלך המסע הזה חומק מבין ידיו, והעבר איננו מרפה ממנו: 

What was the point of an experience if it eluded him so thoroughly? His past seemed to turn to water in his cupped hands and to slip irretrievably through his nervous fingers 

במקביל לתהליך ההרס העצמי שמנהל פטריק במהלך שהותו בניו-יורק, הוא הופך ליותר ויותר תוקפני גם כלפי הסובבים אותו, ולא אחת דמותו מזכירה את זו של פטריק בייטמן, גיבור ספרו של ברט איסטון אליס, פסיכופת אמריקאי (בנושא הדימיון בין שני הספרים, אוסיף ואציין שספרו של סנט-אוביין ראה אור בשנת 1993, כשנתיים אחרי פסיכופת אמריקאי, וכי איסטון-אליס, ממש כמו סנט-אוביין, סבל גם הוא בילדותו מהתעללות מצד אביו..)

את מילות הסיכום אשאיר לכם, כחומר למחשבה..

סופר, תליין

ספר יכול להסתיים בכל רגע. 

בכל נקודה, יכול הסופר לקטוע את רצף הקריאה שלנו הקוראים ולהשליכנו אל מעבר לדפי הספר, אל גב הכריכה.. 

למעשה, אנו נתונים לגמרי לחסדיו של הסופר בעניין זה, בדיוק כפי שאין ביכולתנו לשלוט במהלך העלילה של רומן או בקו המחשבה והמסקנות שיפיק המחבר מנתונים או אירועים כאלו או אחרים, במקרה של ספרות עיון. 

סופר יכול להלאות אותנו במשך מאות עמודים בפרטי פרטים או להרעיף עלינו אינסוף דמויות שוליות ועלילות משניות (ע"ע בעקבות הזמן האבוד, מאת מרסל פרוסט..)

לחילופין, יכול הסופר לקמץ בפרטים ולהעניק לקורא המשתוקק רק טעימה קטנה מפנינותיו..

לעיתים זו בדיוק המידה הנכונה (סיפור קצר יוצא דופן; נובלה מתוחכמת) והקורא נותר נפעם אחרי הקריאה הקצרה כמו אחרי ריצת 400 מטרים מהירה.. 

ולעיתים נותר הקורא וחצי תאוותו בידו, כשכל תקוותו בסיכוי הדל שהסופר ייאות לכתוב ספר המשך, בו ישלים את הפרטים שהחסיר (אם במכוון או מבלי משים לב..)

הקריאה כמוה כהתמסרות, אם כן, ואמנות הכתיבה, אולי יותר מכל אמנות אחרת (צילום, שירה, ציור, וכיוצא בזה..) היא אמנות השליטה (domination) בקורא.

ספרו של אדוארד סנט אוביין (Edward St Aubyn), לא משנה (Never Mind) נע על התפר הדק הזה שבין כניעת הסופר/מספר לסיפוק יצר הסקרנות הטבעי של הקורא, וההימנעות ממסירת מידע רב מידי, על מנת לשלוט בהתפתחות העלילה וקצב הקריאה של הקורא.

לא משנה, שראה אור בשנת 1992, הוא הראשון בסדרת הספרים על שם פטריק מלרוז, שבמסגרתה ראו אור כחמישה ספרים עד כה. רציתי לקרוא את הסדרה מזה זמן מה (בעיקר בזכות ההמלצה החמה של הסופר אלן הולינגהרסט, לו אני שומר מקום של כבוד בין הסופרים הבריטים האהובים עליי, מאז זכה ספרו The Line of Beauty בפרס הבוקר, אי שם בשנת 2004, וכן בזכות דברי השבח שחלק לסדרה הסופר האמריקאי מייקל שייבון, שספרו החדש Telegraph Avenue מחכה זה למעלה מחודש שאתחיל לקרוא בו) ולכן שמחתי כל כך כשנפל לידיי הספר וזכיתי לקרוא בו.

***

עלילת הספר מתרחשת במשך יממה אחת, בבית המידות של משפחת מלרוז שבדרום צרפת, אי שם בשנות השישים של המאה-העשרים. במהלך היממה הזו מארחים בני הזוג שני זוגות חברים, פילוסוף מזדקן וחברתו לחיים הגרים לא רחוק ממשפחת מלרוז, ובן אצולה אחר, פוליטיקאי נכשל שמגיע לוילה של המלרוזים יחד עם חברתו הצעירה, דמות שכולם, כולל בן זוגה, שמים ללעג.

בבית מלרוז שורר תדיר מתח איום. האם, אלינור, נצר לאצולה בריטית-צרפתית עשירה ככורח, מרבה לשתות וליטול כדורים נגד כאבי הראש הפוקדים אותה, מעין אסטרטגיה להימנעות מהמציאות. ואילו אביו של פטריק, דייויד מלרוז, הוא רופא לשעבר המכלה בשיטתיות את ההון הרב שאשתו קיבלה בירושה מאימה המנוחה.

גם דייויד אינו נמנע מהטיפה המרה, לפי מיטב המסורת האנגלית (Noble Savages מכנה אותם אחד ממבקרי הספרות של הניו-יורקר,) אך האלכוהול לא מצליח להכהות את הכעס העצום והבוז שהוא רוחש לכל הנעשה סביבו:

He knew that his unkindness to Eleanor was effective only if he alternated it with displays of concern and elaborate apologies for his destructive nature, but he had abandoned these variations because his disappointment in her was boundless. He knew that she could not help him unravel the knot of inarticulacy that he carried inside him. Instead, he could feel it tightening, like a promise of suffocation that shadowed every breath he took

אלינור, לעומת בעלה, בוחרת בשתיקה כאמצעי להימנעות מקונפליקט. הנה כך מתאר סנט אוביין את עולמה, בחסכון במילים שמעביר באפקטיביות את תחושת המחנק עימה היא חייה כל ימיה:

She would never know what to say because whatever she said would be wrong

באווירה זו גדֶל פטריק, שבמשך רוב הרומן הוא מעין נוכח-נפקד, ילד קטן שמשתדל להיעלם בין הרהיטים בוילה של הוריו, לא לעמוד בדרכו של אביו, שנהנה להתעמר בו כל אימת שזה עומד בדרכו (אזהיר מראש: במרכז הרומן סצינה קצרה ואלימה שהותירה אותי בפה פעור. עם זאת, כתיבתו המשובחת והמדוייקת של סנט אוביין מפצה את הקורא על הכל.)

***

The compulsion to repeat what one has experienced is like gravity, and it takes special equipment to break away from it

הציטוט הנ"ל עשוי לסייע בהבנת 'מעגל הכאב' שפטריק הצעיר חודר אליו, בעל כרחו, ועד כמה יהיה לו קשה לצאת ממעגל ההרס אליו נולד (בנקודה עצובה במיוחד במהלך הרומן אנו למדים כבדרך אגב שלידתו של פטריק היא תוצאה ישירה של אונס, בפעם היחידה שאימו 'התמסרה' לאביו, והניחה לו לעשות בה כרצונו, בתנאי שיניח לה מאותו רגע והילך. בריאיון שקראתי בעיתון הטלגרף הבריטי למדתי שסנט אוביין עצמו עבר התעללות מינית מצד אביו. פטריק מלרוז, אם תרצו, מתפקד כאלטר-אגו של הסופר, בהקשר זה.)

הרומן הקצר הזה, המונה כ197 עמודים בלבד, נקטע באופן די פתאומי בתום ארוחת הערב בה מארחים בני הזוג מלרוז את אורחיהם הלא רצויים, ועל אף שסנט אוביין חושף את הקורא, כאמור, לכמה פרטים לא קלים לעיכול במהלך הרומן, הקורא הממוצע יישאר לטעמי כשחצי תאוותו בידו (ומכאן התשוקה להמשיך ולקרוא בארבעת הספרים הנותרים שבסדרת פטריק מלרוז: Some Hope, Bad News, Mother's Milk והאחרון שבהם, At Last, שראה אור מוקדם יותר השנה.)

 

סנט אוביין מסתמן כילד הרע של הספרות האנגלית, בדומה למרטין איימיס, רק פחות טרחן. אם 'לדבר באמריקאית', הוא המקבילה הבריטית לברט איסטון אליס, רק שהוא כותב הרבה יותר טוב.. אני חושב שמהציטוטים המעטים שהבאתי כאן למעלה, ניתן להתרשם מיכולות הכתיבה שלו. מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן לקרוא את הפרק הראשון של לא משנה פה.