סיכום שנה... אחרת

הנה (עוד) שנה אזרחית מגיעה לסיומה, ובמקום שרוב אמצעי התקשורת הווירטואליים מקדישים את מרצם לסיכום ההישגים הספרותיים של השנה שהנה היא בשאריותיה האחרונות, אקדיש אני את היריעה, באקט מחאתי משהו כנגד שנה של קריאה שלא נשאה פירות רבים מידי, דווקא לספרים שלא קראתי השנה.

על מנת לפשט את העניין, וכדי לא לצאת טרחן מידי, כבשנים עברו, אחלק את שבעת הספרים הנבחרים לשתי קטגוריות.

בקטגוריה הראשונה, ספרים שרכשתי השנה ושסביר להניח שאקרא מתישהו במהלך השנה האזרחית הבאה:

1. Telegraph Avenue - מייקל שייבון

הרומן השביעי במספר של הסופר היהודי-אמריקאי הצעיר ומוכשר, אחד הקולות המקוריים יותר בארה״ב היום (הגם שנדמה לעיתים שהוא פוזל אל עבר המיינסטרים הספרותי) מוקדש, כשמו, לשדרת טלגרף, רחוב במדינת קליפורניה. 

כמו כל רומן אמריקאי גדול שמכבד את עצמו, תמצאו פה שלל דמויות, ואפילו הופעת אורח של סנטור צעיר ושאפתני בשם ברק אובמה, שבשנת 2004 סוחף את סיעת הדמוקרטים בנאום חוצב לבבות. 

העותק שלי, על 468 עמודיו, מחכה בסבלנות כבר קרוב לחודשיים, שאתפנה להקדיש לו קצת זמן. מי מכם שכבר קרא ספרים של שייבון (ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי, איגוד השוטרים היִידים) יסכים איתי בוודאי שכתיבתו מענגת ומעוררת לא פעם הערצה. מי שמתעצל לקרוא באנגלית יתנחם בכך ששדרת טלגרף הוא מועמד וודאי לתרגום לעברית, בוודאי ע״י הוצאת ע״ע.

2. Hitch-22 - כריסטופר היצ׳נס

הסופר ועיתונאי כריסטופר היצ׳נס הלך לעולמו בדצמבר 2011, ואף שתהליך גסיסתו תוקשר היטב עוד בחודשים האחרונים לחייו (היצ׳נס תיעד על גבי מיטב המגזינים האמריקאיים כל שעל ושעל בטיפולים הכימוטרפיים שנאלץ לעבור עקב מחלתו בסרטן הוושט, תוצאה ישירה של חיים רוויי סיגריות ואלכוהול..) נדמה שמותו הותיר חלל די גדול שהתקשורת הבריטית והאמריקאית ניסו למלא באמצעות אינסוף כתבות הומאג׳ לאיש הזה, שכתב במהלך חייו כמעט על כל דבר העולה על הדעת. 

Hitch-22 היא אוטוביוגרפיה של חיים רוויים בכתיבה ובניסיון. הספר ראה אמנם אור כבר במחצית השניה של 2010 אך הוא מעלה אבק על מדפי ספרייתי זה למעלה משנה ואין חודש חולף שאינני מרים אותו, מאבק אותו קלות ומבטיח לו במלוא הרשמיות שבוא יבוא היום, והנה הוא כבר קרב, בו אחל לקרוא בו. 

ספק רב אם הספר יראה אור בעברית, בעיקר בשל הפרקים העוסקים ביחסיו של היצ׳נס עם גדולי ספרות אנגליים כמו המשורר פיליפ לרקין או הסופר מרטין איימיס. אך לשם הרוח האוניברסליות אקדים ואומר שגם שועי עולם כמו מרגרט תאצ׳ר או ביל קלינטון שהזדמן להיצ׳נס להכיר באופן רשמי אינם נפקדים מהספר הזה..

3.The Yips - ניקולה בארקר

אין לי מושג איך עליי לתרגם את שם ספרה של ניקולה ברקר (אולי 'אובדן שליטה'?) שהיה אחד המועמדים הפבוריטיים לפרס הבוקר האנגלי השנה, ונכנע לבסוף לטובת ספרה של הילרי מנטל, שהרומן ההיסטורי פרי עטה, וולף הול זכה בפרס הבוקר ב-2009. 

הרומן רחב היריעה הזה (כ560 עמודים) עשה את דרכו מאנגליה אל ספרייתי לפני כמה חודשים ומאז הוא רובץ שם, כמו לווייתן שנזרק על החוף. מה כן יש שם? תמונת מצב (state-of-the-nation novel) של אנגליה בשנת 2006, פרה-טוויטר, פוסט הפיגועים בלונדון..

עשה מספיק רושם כדי שאזמין אותו מחו"ל בזמנו. נראה אם יצליח להותיר עליי רושם גם בשנה האזרחית הבאה..

***

בקטגוריה השניה, ארבעה ספרים שראו אור השנה ושסביר להניח שגם במהלך השנה הבאה לא אקרא..

1. בלשי הפרא - רוברטו בולניו (ע״ע)

מידי שנה רואים בארץ אור מאות ספרים מתורגמים. מעטים מהם עושים כ"כ הרבה רעש כמו הופעת ספרו של רוברטו בולניו. הופעת התרגום הראשון של רומן גדול ומחייב פרי עטו של הסופר הצ'יליאני היתה אולי ה-אירוע הספרותי של ביצתנו הקטנה (התרגום העברי ראה אמנם אור בסוף 2011, אך נתת את אותותיו ביתר שאת בתחילת 2012).

מפעת קוצר הזמן ואורך היריעה (התרגום העברי מונה כ661 עמודים..) אני בחרתי להתוודע אל בולניו דווקא דרך ספרון קטן, נובלה בשם Monsieur Pain עליה כתבתי כאן, מוקדם יותר השנה. 

סביר להניח שגם במהלך 2013 לא אמצא את הפנאי או את השקט הנפשי להקדיש את כל כולי במשך שבוע או עשרה ימים לבלשי הפרא של בולניו. אולי בחיים אחרים.. מי יודע

2. The Pale King - דייויד פוסטר וולאס

דייויד פוסטר וולאס הוא סופר נוסף שעשה לא מעט רעש בארצנו בשנה האחרונה. שני תרגומים של ספרים קצרים פרי עטו ראו אור בעברית בשנתיים האחרונות, באיחור קל לאחר מותו של הסופר בהתאבדות, בשנת 2008. 

המלך החיוור טרם ראה אור בעברית אך הוא היה ללא ספק אחד האירועים הספרותיים המשמעותיים בארה"ב בשנים האחרונות (אחרי חירות של ג'ונתן פראנזן, עליו ארחיב פה למטה, וחמישים גוונים של אפור, אולי). 

הספר לוקט מכמה מאות עמודים ששירבט וולאס ושנמצאו במחשבו לאחר מותו, לוכדו לידי יריעה אחת ע״י עורכו הספרותי הנלהב, והוגשו לקוראים לעיכול כרומן. 

קראתי לפני למעלה משנה פרק מתוך הספר. לא השתגעתי. לא שהכתיבה של וולאס איננה מעניינת, הוא (היה) ככל הנראה אחד הקולות היותר עשירים ומאתגרים שהסצינה הספרותית האמריקאית ראתה בעשרים השנים האחרונות. 

אלא ששטף המילים והברברת שוולאס מלעיט את הקורא שלו בהם נוטים להתיש אפילו את המתמיד והאמיץ שבקוראים. אני הסתפקתי כאמור בהתוודאות קלילה יותר ופחות מחייבת עם פוסטר וולאס. קראו כאן את רשמיי ממשהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם.

3. Freedom - ג׳ונתן פראנזן (ע״ע)

הרבה סופרים אמריקאיים לא הספקתי לקרוא השנה.. אחד מהם הוא ללא ספק ג׳ונתן פראנזן. אקדים ואומר שהתיקונים, הרומן הרביעי במספר של פראנזן, היה אחד הספרים האהובים עליי בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. 

הרבה ציפיה קדמה לצאתו לאור של FREEDOM, אי שם בסוף 2010, ועם גודל הציפיה, כן גודל האכזבה, לפחות מבחינתי. 

חירות, שראה אור בתרגומו העברי השנה, הוא ככל הנראה מקרה קלאסי של ׳בא מאוחר עדיף לא יבוא בכלל..׳ משני הפרקים של הספר שהצלחתי בכוח לקרוא עולה תמונה של סופר/מספר שמתעקש להלעיט את קוראיו באינסוף פרטים, ללעוס כל פיסת מידע עבורם ובסופו של דבר להקיא את הנראטיב אל תוך ידיהם. סילחו לי נא על התיאור הגראפי המבחיל. ניסיתי להעביר את תחושת הקריאה המאכזבת בספר המשמים הזה, שהוא ללא ספק גם אחד המועמדים הפבוריטיים שלי לרומן שלא אקרא גם במהלך השנה האזרחית הבאה.

4. Sweet Tooth - איאן מקיואן

בכל זאת, סופר בריטי אחד לרפואה ברשימת הלא-ולא.. 

את איאן מקיואן התחלתי לקרוא בשנת 2001, עם צאתו לאור של הרומן השמיני במספר שלו, כפרה (Atonement). 

על אף שאהבתי בעיקר את החלק הראשון של הרומן ומצאתי ששאר הספר אינו אלא גיבוב של שמאלץ היסטורי (נו טוב, גם החלק האחרון של הספר לא רע..) התמדתי בקריאת ספריו הבאים של מקיואן, ואכן שבת ועל חוף צ׳זיל היו שווים כל רגע של קריאה. 

הדעיכה מבחינתי החלה עם סולאר (Solar,) שראה אור ב2010 והציג לטעמי יכולת כתיבה פחותה בהרבה מזו לה הייתי רגיל אצל הסופר הבריטי (את הביקורת שלי על כלבים שחורים, שקראתי מוקדם יותר השנה, אתם יכולים לקרוא כאן.) 

לפני מספר חודשים ראה אור רומן חדש של מקיואן, Sweet Tooth שמו. עוד רומן היסטורי המתרחש ברובו בשנות השבעים של המאה העשרים ועוקב אחר מעלליה של סוכנת של הMI5 המסתננת אל בין שורות האליטה האינטלקטואלית כדי לטרפד את תמיכתה של זו במשטר הקומוניסטי. ג׳ון לה קארה לגוורדיה הפסוודו-ספרותית, אם תרצו..

נראה שאין ברירה. אצטרך לחכות לספר הבא של מקיואן, בתקווה שהוא יחליט להביא לעולם עוד נובלה חדת הבחנה על פני רומן היסטורי מגובב..

*** 

יש כל כך הרבה ספרים שמתחשק לי לקרוא בשנה הבאה (או לפחות לרכוש ולהעביר כמה חודשים במחיצתם, עד שאחליט אם לקרוא אותם או לא..)

רשימת החשקים (wish list) שלי רק הולכת ומתארכת כל הזמן, על אף הכמות הלא מבוטלת של ספרים שאני רוכש כל שנה. 

השנה האחרונה עברה חלפה לה ביעף והותירה הרבה אבק על הספרים בספרייתי. הנה תקווה שהשנה הבאה עימה קריאות יותר מענגות ובשורות ספרותיות אמיתיות.

ההנאה משחררת

זמן רב לא חלקתי עמכם את רשמיי מקריאת ספר כזה או אחר. יסלחו לי קוראי הנאמנים, או עוברי האורח שדפדפו במקרה בין דפי בלוגי, שנותרו מיותמים בחודשים האחרונים.

שלא יעלה על דעתכם שלא קראתי בזמן גלות-שלא-מרצון זו. ספרים רבים אחזתי בשתי ידיי, ושורות רבות, עמוסות תילי תילים של מילים, עברו לנגד עיני. ואולם, לא הצלחתי להעלות על הכתב ולו מילה אחת על מי מהם. אולי לא היו לי להשראה, או שמא היתה זו המוזה, אותה אלה בוגדנית, ששיטתה בי ונטשה אותי דווקא בשעתי הכי קשה.

והנה ביום חורף בהיר החלטתי לעשות מעשה, נטלתי את האייפד לחיקי, והחלתי להקליד בו במרץ דין ודברים על אחד הספרים שקראתי בחודשים האחרונים, אולי הטוב שבהם, בוודאי אחד המהנים ביותר.. 

מדובר בספרון דקיק פרי עטו של הסופר האמריקאי המנוח דייויד פוסטר וולאס, שספרו עב הכרס Infinite Jest בן 1,097 העמודים נח כבר למעלה משנתיים בין כמה עבי כרס אחרים המטילים את מלוא אימתם על ספרייתי האמיצה.

הספרון המדובר הוא משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (במקור: A Supposedly Fun Thing I'll Never Do Again) שראה אור מוקדם יותר השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים (מאנגלית: אלינוער ברגר, שכבר הביאה לקורא העברי תרגומי איכות כגון רע מאת דניס קופר, שהותיר רושם עמוק עליי, כאשר ראה אור בתרגום של הוצאת המעורר שלצערי גוועה כלעומת שנולדה, אי שם בסוף המילניום הקודם; התיקונים מאת ג'ונתן פראנזן; שאלת ברונו מאת אלכסנדר המון, ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי מאת מייקל שייבון הנפלא, ועוד רבים וטובים אחרים..)  

  

את משהו כיפי לכאורה רציתי לקרוא מכמה סיבות. 

ראשית היתה זו כריכת הספר, שניתן לראות פה למעלה, מעין גרסה פוסט-מודרנית לציורו של הצייר הגרמני קספר דוד פרידריך, הטייל מעל לים הערפילים, שמשכה אותי אליה כמו מנורה זוהרת ששולחת את קרניה ואוחזת בכנפי העש, מסחררת אותו עד ייאוש.. 

שנית היה זה כמובן עובי הספר הדקיק שהזמין אותי לפתוח אותו ולעיין ב120 עמודיו (על חיבתי היתרה לספרים דקיקים שניתן לגמוע בישיבה ארוכה כתבתי כבר מספר פעמים בבלוג זה) בהם משובצים לא פחות מ149 הערות שוליים, המרכיבות מעין אנטי-טקסט, אם תרצו, הפועל כנגד הנראטיב המרכזי, ומסרבל את הקריאה במשהו כיפי לכאורה.

פוסטר-וולאס כתב את הספרון הזה - שילוב מושלם בין מסא ׳פסידו-עיתונאית׳ הכתובה במיטב זרם-התודעה ויומן מסע - כשיצא לשיט תענוגות על ספינת השיט זנית שמפעילה חברת סלבריטי קרוזס, בשליחות מגזין הארפר'ס האמריקאי.

הדיווח של וולאס מתאפיין כבר מתחילת המסע בטונים מורבידיים  ובדטרמיניזם עגמומי:



הטייל מעל לים הערפילים

למווסתת קהל מטעם ״סלבריטי״ יש מגאפון והיא אומרת שוב ושוב לא לדאוג בקשר למזוודות, הן יגיעו אחרינו, וככל הנראה אני היחיד שמצטמרר מן ההדהוד הבלתי-מכוון לסצנת העלייה לרכבת לאושוויץ ברשימת שינדלר

הקטע הנ"ל הוא רק דוגמא אחת לשילוב הייחודי שוולאס מצליח ליצור בספרו בין הומור שחור משובח ומורבידיות שלוחת-רסן. הנה עוד דוגמא:

עכשיו אנחנו נוסעים אל הרציף בטור של שמונה אוטובוסי גרייהאונד חכורים. קצב התקדמות השיירה שלנו והכבוד המשונה שמפגינות כלפינו המכוניות משווים לתהלוכה כולה מעין גוון של הלוויה

וולאס מתלווה, כאמור, לכמה מאות תיירים אמריקאים שבעים ולבנים, גברים ונשים בני חמישים פלוס, בני מעמד הביניים שמחזיק את הכלכלה האמריקאית על רגליה מזה כמה עשורים:

כל השבוע מצאתי את עצמי עושה כמיטב יכולתי כדי להרחיק את עצמי בעיני הצוות מן העדר הבהמי שאני חלק ממנו, איכשהו לחלץ את עצמי מהמעורבות: אני מתרחק ממצלמות וממשקפי שמש ומלבוש קריבי בצבעי פסטל, אני עושה עניין גדול מנשיאת מגש הקפיטריה שלי בעצמי ושופע תודות על כל שירות ולו הקל שבקלים. מאחר שרבים כל כך משותפיי לשיט צועקים, אני מפיק גאווה מיוחדת מכך שאני מקפיד לדבר בקול שקט ביותר אל אנשי צוות שהאנגלית שלהם רצוצה.

וולאס מודע לבעייתיות האינהרנטית לדיכוטומיות הזו: כאמריקאי ממוצע בין אמריקאים ממוצעים, הוא מבין שכל אצבע מאשימה שהוא מנופף כלפי הסובבים אותו (וקהל התיירים על גבי ספינת הזנית הינו, בהקשר זה, מעין מיקרוקוסמוס של החברה האמריקאית, או החברה המערבית כולה, אם תרצו..) היא בבחינת תמונת-מראה המשתקפת מייד עליו:

ברור שהמניע להתנהגותי שלי, הבלתי מעורבת באופן הפגנתי, הוא עצמו חשש פטרוני משהו ומודע לעצמו באשר לרושם שאני עושה על אחרים, והוא (החשש הזה) 100% אמריקאי ומשויך לשכבת העלית. חלק מהייאוש הכללי ביחס לשיט התענוגות הזה נובע מכך שלא משנה מה אעשה, איני יכול להימלט מהאמריקאיות הבסיסית והבלתי-נעימה-פתאום שלי עצמי.

עם זאת, וולאס אינו יכול שלא להביע גועל לנוכח מה שרואות עיניו במהלך השיט בספינת הזנית:

אף פעם אין הזדמנות לחוש רעב פיזי ממשי בשיט תענוגות, אבל לאחר שהתרגלת להאבסה שבע או שמונה פעמים ביום, ריקנות קצפית מסוימת במיעים תמיד מודיעה לך שהגיע הזמן להאבסה נוספת

ניתן להבין מכל הנ"ל שוולאס הוא נוכח-נפקד בשיט (במהלך שבעת ימי השיט וולאס, אגרופוב מושבע, מעיד על עצמו שהשתדל שלא לעזוב את חדרו הקטן או את אחד משנים-עשר סיפוני האונייה, גם כשזו עגנה בכ"א מחופי האיים הקריביים שבמסלולה).

הוא בה-בעת אחד-האדם כשאר קהל התיירים, כשהוא לוקח חלק בפעילויות השונות שמציעה סלבריטי קרוזס, אך הוא גם צופה מן הצד, המטיל דופי בכל אשר רואות עיניו, חוקר ששם לו למטרה להסיר את הלוט מעל ל'שקר בלבה האפל של חוברת "סלבריטי" המבטיחה הנאה בלתי-אפשרית, בלתי אנושית כמעט (כביבליופיל מושבע, וכמסאי האמון על 'מציאת האמת', וולאס מנהל דיאלוג עיקבי וחסר פשרות עם חוברת הפרסום של חברת הנסיעות, המבטיחה לקהל לקוחותיה הנאה אולטימטיבית ובלתי-מתפשרת.)

כגודל הציפיות כן גודל האכזבה, וההבטחות הבלתי-ניתנות למימוש של סלבריטי קרוזס מתרסקות באופן טוטאלי במהלך השיט בספינת הזנית (וולאס לא מכזיב וממהר להמציא שם חלופי לספינת השיט זנית – הנקודה הגבוהה ביותר ברקיע - נדיר – הנקודה הנמוכה מכולן). 

***

מהר מאוד הציווי עצמו, ליהנות-בכל-מחיר, הופך לסוג של עונש ולעול,  והניסיון הבלתי-אפשרי-לכאורה הזה, להביא את באי השיט לידי סיפוק מוחלט 24/7, מוצא לדידו של וולאס ביטוי בתחומים שונים ומשונים:

תופעת החיוך המקצועי (היא) מגיפה לאומית בענף השירותים; ובשום מקום אחר לא זכיתי להיות הנמען של חיוכים מקצועיים רבים כל כך כמו על הנדיר; רבי מלצרים, דיילים ראשיים, מלחכי פנכה של מנהלי מלון, מנהל השיט - החיוכים המקצועיים שלהם נדלקים כאילו הם מופעלים במתג ברגע שאני מתקרב [...] האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה של חיוכים כאלה מעורר בו ייאוש? האם אני האדם היחיד שבטוח שהמספר הגדל והולך של מקרים שבהם אנשים בעלי מראה ממוצע לחלוטין פותחים פתאום בירי מנשק אוטומטי בקניונים ובמשרדי חברות ביטוח ובמתחמים רפואיים ובסניפי מקדונלד'ס קשור איכשהו בקשר סיבתי לעובדה שהזירות האלה הן אתרי הפצה נודעים של החיוך המקצועי?

אמרנו מורבידיות? אמרנו. אך אל תתנו להומור השחור של וולאס להרתיע אתכם, או להרפות את ידיכם. משהו כיפי לכאורה, כשמו כן הוא, הוא (עוד) מניפסט פוסט-מודרני המבקש לחגוג את כוחו של האדם הביקורתי בפרט, ושל הספרות בכלל, לכבול ולשחרר בה בעת.