סבל מזכך

בואו נודה בכך. כולנו (טוב נו, מרביתנו, יש בכל זאת כמה ברי מזל בינינו,) מעבירים את ימינו בבהייה במסך, בפנקסנות משמימה, או בביצוע משימות מיותרות שנגזר עלינו להרוויח את ׳לחמינו היומי׳, כמאמר הנוצרים, באמצעותן.

מה גורם לנו, בכל זאת, בתום היום, לפני שניכנע לשינה, לברוח אל בין עמודי הספרים, לצפות בסרט של הצגה שניה או בסדרת טלוויזיה ישנה, רק כדי לגלות שם את בבואתנו, לצפות בשקף חיינו הנעים אל עבר שומקום?

מרבית הספרות שקראתי, מאז שהחלתי לקרוא (יודעים מה, מרבית הספרות שאי פעם נכתבה) עוסקת באדם (גבר, בד״כ) ברגע של מצוקה גדולה: מיוליסס שנלחם באלים ובאיתני הטבע, דרך המלך ליר שנאבק ביצריו תוך שהוא מרחיק מאליו את אהוביו וממית אסון על ממלכתו, ועד למרסו של קאמי (הזר) שנע באדישות מוחלטת בין הלוויה ורצח וממית על עצמו קלון... (אם יש משהו שספרות המאה העשרים הוכיחה, הרי זה שגם סבלו של אחרון האדם, הקטן שבקטנים, גדול כמו זה של מלך רם..)

מה שמוביל אותי לשאלה הבלתי נמנעת, שטורדת אותי מידי פעם (אך לא מספיק, ככל הנראה, כדי לשנות את דפוס הבחירות הספרותיות שלי..) מה גורם לנו להפוך לעדים מבחירה לסבלם של אחרים. אמפתיה? אגוצנטריות? (רגע של הזדככות, התרוממות הנפש לנוכח מצוקותיהם של אחרים,) או שמא אנו פשוט אוהבים לסבול, נהנים מכל רגע של כאב, ומבקשים להאריך את הדממה שבין הדפים ובין העין שקוראת אותם, ולו לעוד רגע קט בלבד..

השם של העולם (The Name of the World) הוא הרומן השישי של המשורר, סופר ומחזאי האמריקאי דניס ג׳ונסון. הספר ראה אור בארה״ב בשנת 2000 ובתרגום לעברית בשנת 2009, בהוצאת בבל.

בארץ, כאמור, תורגם עד כה רק ספר אחד פרי עטו, אך בעולם הרחב הצליח ג'ונסון לרכוש לו כבר תהילה לא קטנה, ואף הוזכר, בראיון שהעניק הסופר האמריקאי-יהודי פיליפ רות לאחרונה, כאחת הסיבות שהסופר הזקן הפסיק לכתוב בגללן..

במרכז הנובלה הקצרה הזו, שאורכה במקור כ120 עמודים בלבד, מייקל ריד, מרצה בעיירת קולג׳ נידחת, שאיבד את אשתו ואת ביתו בתאונת דרכים, ארבע שנים לפני ההווה הנראטיבי.

השקט והשלווה, המאפיינים את העיירה הקטנה ואת החיים האקדמיים בכלל, משמשים כקונטרסט לחיים הקודמים שניהל מייקל, כיועץ פוליטי בוושינגטון, בשירותו של סנטור פופולרי אך שנוי במחלוקת:

In the scholarly world, the world of the mind, much more than in the world of politics, it's common to meet people who've truly earned their comfort, at least in a sense, having labored through and left behind the parts of childhood so unpleasant for scolars, brains, intellectuals. And here they are, respected and safe at last, while the others slug it out in the marketplace.

הציטוטים בפוסט זה מובאים מהמקור, האנגלי. עם הקוראים סליחה :(

The reason most of us seem so sane is we're clinging by our fingernails.

במשך מרבית הנובלה הזו, מייקל נע ונד כמת-מהלך, תלוש ומוכה יגון, סופג את כל מה שקורה סביבו אך מסרב להשתנות בעצמו, להרפות מן האבל, כאילו הגיע למבוי סתום: 

For precisely four years i'd hovered like this around my own past. A ghost moving in the mist. Circling, attending, ministering the to the great beshrouded monolith.

ובמקום אחר:

I sometimes came to turnings in the darkness and wondered if this were a labyrinth.
 

אולם על אף שהוא מוטב היטב לסכנה הגלומה לו, הוא אינו יכול להשתחרר מהאחיזה האיתנה שהאבל מחזיק בו:

For a long time now i'd really had little to do with the source of my grief. I was in fact quite free of it. Yet my devotion remained. Nothing was required of me. I just had to put one foot in front of the other, and one day I'd wander wide enough of my dark cold sun to break gently from my orbit. 

הישועה מגיעה, איך לא, בדמותה של אישה צעירה בשם פלאוור (פרח), אמנית ורקדנית סטריפטיז, אישה משוחררת ונטולת עקבות השובה את מבטו של מייקל מן הרגע הראשון. בזכות נוכחותה המשחררת, המספר זוכה לרגע של הארה:

It was like waking from a nightmare in which i'd been paralyzed. Like discovering that gravity itself had been only a bad dream.

אעצור כאן, כדי לא לגלות יותר מידי על הספר שלפנינו. אומר רק זאת: הקריאה בהשם של העולם, אולי מפני שהתחוללה במזג רוח חורפי-סהרורי, לא היתה קלה. הנראטיב של דניס ג'ונסון עלול לחלחל כמו מים קפואים וליצור משקע מעיק ומדכדך אף בליבו החם ביותר של מי הקוראים של בלוג זה. עם זאת, חווית הקריאה בספר אינה אלא סוג של סבל מזכך.