יום שלישי, 7 בדצמבר 2021

קול אישי / קול נשי

 

Why else keep a journal? If not to examine your own filth

Anne Sexton


במקרה או שלא במקרה, קראתי מאז תחילת השנה מספר לא מבוטל של ספרים שנכתבו ע״י סופרות, כמעט כולם תרגילים ב׳כתיבה-עצמית׳ (Auto-Fiction,) ז׳אנר ספרותי שזוכה לפופולריות בשנים האחרונות בארה״ב ובאנגליה, שמשלב כתיבה אוטוביוגראפית עם ספרות-יפה (Fiction,) או עם מַסָּה (עיון).

בהכללה, ספרי Auto-Fiction מאתרים מסע של חיפוש-עצמי, התחקות אחר דבר-מה חמקמק, שבהיעדר מילא מתאימה יותר, נקרא לו - האני. הסופר-מספר הוא בה-בעת האובייקט, והסובייקט של ספרו.

אם הרומן הוא סוג של יצירה אוֹפֵּרָאִית, הפקה רבת-משתתפים עם תפאורה ובגדים מיוחדיםהרי שאוטו-פיקשן לוקח את הקורא אל מאחורי הקלעים; אנו למדים מה מניע את הבמאי/סופר, מה הרקע והסיבות לכתיבהמה הבעיות הטכניות שמטרידות אותווכיוצא בזה.. 

מרבית הספרים שקראתי השנה נכתבו או פורסמו ממש לאחרונה, בשנת 2020. שנה לא פשוטה. מאתגרת. ובמידה רבה, היא עדייין נמשכת. לא הסתיימה..

ולא במקרה, מוטיב ההִתבּוֹדְדוּת (Isolation) חוזר על עצמו בכל הספרים שקראתי.


***


במאמר קצר בשם Feral, שהופיע באחד הספרים הראשונים שקראתי השנה - קובץ מאמרים בשם Funny Weather: Art in an Emergency - מתארת הסופרת ומסאית הבריטית אוליביה לאנג (Olivia  Laing) תקופה בחייה בה ניסתה לחיות בטבע (off-grid.במשך קרוב לשנה היא חיה לבדה, במבנה רעוע בשדה, מחוץ לעיר ברייטון שבדרום אנגליה, בניסיון להתרחק מהחברה, ו׳להבין דברים׳.

לנג מתארת את תהליך ההִתבּוֹדְדוּת כניסיון להשיל את הכְּסוּת המלאכותית שאנו עוטים כשאנו בחברה: an undoing of the self - ניסיון שלא ממש צלח, משום שאף אם הגוף מצליח להתנתק מן ההמון, המוח, המחשבה מובנים ומותנים- חברתית:

I wonder if there was also an element of punishment, if I was serving a sentence of solitary for the communal crime of environmental despoliation

במאמר אחר בספר,  The future of loneliness, לנג בוחנת באספקט אחר את האדם כיצור חברתי. היא שואלת את עצמה: מיהו האני-שלי כשאני ברשתות החברתיות, יושבת לבד מול המסך המרצד, מתקשרת מרחוק עם אנשים מוכרים, או זרים?

[...] now a problem arises, for the contact this produces is not the same thing as intimacy. Curating a perfected self might win followers or Facebook friends, but it will not necessarily cure loneliness, since the cure for loneliness is not being looked at, but being seen and accepted as a whole person – ugly, unhappy and awkward, as well as radiant and selfie-ready

כדי לרפא את הבדידות, לנג מתעקשת, כדי להגיע למצב של ׳מודעות טהורה׳ (a solid knoweable self) עלינו להתנתק מהאינטרנט, רשת סבוכה שחטאה בהבטחה של מגע בלתי-אמצעי ולעיתים קרובות אך מעצימה תחושה מעיקה של ניתוק ובדידות. עלינו להתיר את הקשרים הסבוכים, להסיר את הכסות המטעה, ולהביט במראה.


***

 

Searching for something lost or missing


ספר נוסף שקראתי השנה, Drifts מאת הסופרת ומסאית האמריקאית קייט זמברנו (Kate Zambreno) הוא מעין יומן המתאר תקופה של כשנה בחייה של הסופרת. היא חושפת בספר את חיי היום-יום שלה, את יחסיה עם בעלה, ספר שהיא מנסה לסיים את כתיבתו, ועוד ועוד נושאים שונים שצצים בחיים.

הזרקור מופנה פנימה, וזמברנו שואלת - אם כתיבה ספרות (fiction) היא שוות-ערך לבְּדִיָּה, מיהו בעצם הסופר?

Writing is a way to counter that other, public, self, who must be constantly polite in order not to get fired

[...] 

And yet I wonder sometimes if my career is not in writing but in depression

ואם הסופר הוא אדם שבודה בדיות למחייתו, איזה עוגן יכול הסופר להשליך בחיים, במציאות, כדי שיוכל לשוב מידי פעם אל עצמו, אל נקודת המרכז?

I wonder why I don't take off wandering anymore. I consider, I could just completely choose to leave my identity, my name, to come someone else? 

Maybe it's the loftiness I felt that some ascribe to the project of writing, as if it's some sort of higher plane of existence. Or the preciousness of it. Or, worse, the idea that  writing is a form of therapy [...] writing isn't about success, or capitalism, it's personal self-directed, sacred [...] But I resent that I'm supposed to sell it. Sell writing. Sell a life of being a writer


***


enduring the unendurable, moment after moment, like an endless drip of water that erodes stone




ספר אחר, שאני מסיים לקרוא בימים אלה, Bee Reaved, מאת הסופרת ומשוררת האמריקאית דודי בלאמי (Dodie Bellamy.) זהו קובץ מאמרים שנכתבו רובם במהלך שנת האבל של הסופרת בעקבות מות בעלה, המשורר קווין קיליאן.

תחילה, האֵבֶל מתואר כניתוק מוחלט מהעולם: מהחברה, מהמציאות..

Widowhood is an anti-space. There is the world. There is you. The connections are erratic and confusing


ובמקום אחר היא מתארת את האֵבֶל כך:

a sense of peering out into the world rather than existing in it 


האָבֵל מנהל מערכת יחסים סבוכה עם האֵבֶל, עם החוסר הבלתי-נתפס שמות בן הזוג הותיר אחריו:


The bereaved clings to all the tender details of dying. When you’ve seen the unseeable, there’s no easy return. Nothing else makes sense


המספרת מתארת את האֵבֶל כשבר-זהות, תהליך בלתי-רצוני של ניתוק מעצמה והיפרדות מהסובייקט שהיתה עד כה. 


את מרבית הטקסטים שבאסופה הזו היא כותבת בגוף ראשון, אך לעיתים היא עוברת לגוף שלישי, כדי לתאר את תחושת הריחוק והחוסר-האונים ממנה היא אינננה יכולה להשתחרר:


Side note about the “I”: Dodie’s gone. I don’t know where she is or when and if she’ll be back [...] For now it’s just me and you. Bee Reaved and Kevin. I have access to her memories and desires, and a prototype of her personality [...] When I say “I,” think Bee with an aura of Dodie. Or vice versa. It doesn’t matter


ובמקום אחר - 

The more Bee tries to hold it together, the more life feels like a reverse-motion cartoon where the painting unpaints itself


כשִׁבְעָה חודשים לאחר מות בעלה, פורצת מגפת הקורונה, והמספרת נאלצת להתבודד, מה שמעצים עוד יותר את תחושת הבדידות והחוסר-מציאותיות שכפה עליה האֵבֶל. 


בלאמי מתמצטת את תחושת החידלון הזו שאפפה את העולם בין-לילה:


The world has turned upside down [...] It feels like a quasi death, or a confused realm between death and life


Now, with the terrible isolation of lockdown, Kevin feels even more dead, a thudding suck-all-the-light-out-of-the-room dead


אך בה-בעת, העובדה שהכל עצר פתאום מלכת מערערת את תחושת הייחודיות שבאובדן האישי ובריטואל האֵבֶל:

The plague is stealing her thunder. It’s as if Bee’s grief has seeped out and filled the world. Her isolation is now the human condition 


אם כולם סובלים, אם כולם בודדים - במה מיוחד הסבל שלי?


***


בטקסט קצר מאת אוליביה לאנג שתורגם לעברית ע״י תומר בן אהרון, היא כותבת על הבדידות שחוותה אחרי שעברה מלונדון לניו-יורק.

׳אחד ההרגלים המיוחסים לבדידות כרונית הוא אגרנוּת,׳ היא כותבת שם. ׳והרי מדובר במצב נפשי המשיק לאמנות.׳ ועוד היא מוסיפה: ׳אגרנים נוטים להיות מופנמים. לעתים אגרנות היא הגורם לבידוד, ולעתים היא משככת את הבדידות ומעניקה נחמה.

מעניין שהמאמר הראשון בספרה של בלאמי, Hoarding as Écriture (אגירה ככתיבה,) מתאר את האוסף הענק של ספרים, כתבים וחפצים שקווין ׳הוריש׳ לדודי כשנפטר - שאריות של חיים.

דודי חולקת את לבטיה עם הקוראים, האם להיפטר מהשאריות, או לחיות עימם, כפי שהיא חיה עם הזכרונות שנותרו לה מחייה עם קווין.

׳׳האם זו הסיבה שחפצים מהלכים קסם על האדם הבודד: הידיעה שהם יחיו אחרינו?׳ לאנג שואלת.


***


אנו קוראים כדי להזין איזשהו רעב, איזושהי סקרנות לגבי העולם, לגבי החיים. בספרים הנ״ל ובעוד כמה ספרים מאת סופרות אמריקאיות שלא הזכרתי פה (בין השאר קראתי את Chelsea Girls מאת איילין מיילס, את Time Is the Thing a Body Moves Through מאת טי פליישמן, ואת The Unreality of Memory מאת אליסה גברט) מצאתי קול אישי ואותנטי, שיותר משהוא מנסה להשיב על שאלות (קול גברי?) הוא מבקש לשאול שאלות, ואף להותיר את חלקן פתוחות.. 

יום רביעי, 1 בדצמבר 2021

כמה מילות עידוד..


ציטוט מתוך ספרו של הסופר והמסאי האיטלקי רוברטו קאלאסו, The Unnamble Present, שראה אור בתרגום לאנגלית בשנת 2020: 
 
The more insubstantial the world is, the more people there are to complain about it. But even their complaint is insubstantial. 

Robert Frost examined the difference between “grievances” and “griefs” in his introduction to a posthumous collection by E. A. Robinson, a poet he much admired: Grievances are a form of impatienceGriefs are a form of patience

We may be required by law to throw away patience as we have been required to surrender gold; since by throwing away patience and joining the impatient in one last rush on the citadel of evil, the hope is we may end the need of patience. 

There will be nothing left to be patient about. The day of perfection waits on unanimous social action. 

Two or three more good national elections should do the business. 

It has been similarly urged on us to give up courage, make cowardice a virtue, and see if that won't end war, and the need of courage. 

Desert religion for science, clean out the holes and corners of the residual unknown, and there will be no more need of religion. 

(Religion is merely consolation for what we don't know.) 

But suppose there was some mistake; and the evil stood siege, the war didn't end, and something remained unknowable. 

Our having disarmed would make our cat worse than it had ever been before. 

Nothing in the latest advices from Wall Street, the League of Nations, or the Vatican inclines me to give up my holdings in patient grief." It was the definitive response to all pacifism and to all grievances about the way of the world.