בסקיאט בלונדון. שבעה רשמים מתערוכה בא לא ביקרתי

1.1. בעוד כמה ימים תיסגר תערוכת הציורים Basquiat - Boom for Real במרכז הברביקן שבלונדון. לפי מקימיה, זו הרטרוספקטיבה הראשונה בבריטניה שמציגה מבחר מקיף של עבודותיו של האמן האמריקאי ז'אן מישל בסקיאט. התערוכה נפתחה בספטמבר 2017, והיא עתידה להיסגר בימים הקרובים.

1.2. בתערוכה מוצגים כמה עשרות מיצירותיו של בסקיאט, לצד סרטים בהם השתתף ושאר מיצגי מולטימדיה.

1.3. אחד האתגרים בהרמת תערוכה שמוקדשת לעבודותיו של בסקיאט, שרוב יצירותיו נמצאות כיום בבעלות פרטית. מתי-מעט מציוריו מוחזקים ע״י מוזיאונים שזיהו בשלב מוקדם את הפוטנציאל הגלום באמן השערורייתי ולא-קונבנציונאלי.

2.1. נתקלתי בבסקיאט בפעם הראשונה לפני עשרים שנים בערך, כשצפיתי בסרטו של ג׳וליאן שנאבל, בסקיאט (1996.) הסרט זמין לצפייה פה.

2.2. השחקן ג׳פרי רייט גילם את בסקיאט, ואילו את אנדי וורהול, חברו, מורו ורבו של בסקיאט, גילם הזמר דייויד בואי, בתפקיד שזכור לי במיוחד (לימים הזדמן לי לצפות בסרט אחר בשם רעב, בו גילם בואי ערפד שכלוא במשולש אהבים עם השחקניות קטרין דנב וסוזן סרנדון.) 

2.3. שתי סצינות זכורות לי במיוחד מהסרט: הראשונה, בה בסקיאט נתקל בוורהול לראשונה, ומוכר לו גלויות שצייר, ב-10 דולר ליחידה. השניה, בא בסקיאט מבקר בסטודיו של וורהול. האמן המפורסם מבקש מאחד מעוזריו (או מאהביו..) להשתין על קנווס גדול שמונח על הריצפה. השתן אמור לשמש כמחמצן שישנה את פני הציור ויביאו לידי טרנסופרמציה לא צפויה (אחד הציורים בסדרה נמכר לא מזמן תמורת למעלה ממיליון דולרים.) מיד אחרי-כן יורדים השניים למעדנייה שכונתית שם טועם בסקיאט קוויאר בלוגה ומבקש מוורהול לקנות קופסה שלמה עבורו. מחיר הקופסה כ-3000$. (ניתן לצפות בסצינה פה.)

3.1. המיתוס של בסקיאט מרקד בין שני קטבים: מצד אחד הוא אנטי-גיבור שהתחיל את דרכו כאמן גרפיטי ברחובות מנהטן וברוקלין וסיים את דרכו זמן קצר יחסית אח״כ, כשהוא בן 27, ממנת-יתר של הרואין. 

מצד שני סיפורו של בסקיאט - אוטודידקט ש׳הצליח בגדול׳ למרות כל החסמים (הוריו התגרשו כשהיה ילד; אימו אושפזה לראשונה בבית-חולים פסיכיאטריים כשהיה בן 11, וז׳אן מישל התגלגל מבי״ס אחד לשני עד שפרש סופית בגיל 15..)משתלב בקלות בסיפור ההצלחה האמריקאי, במיוחד זה שפותח בשנות השמונים (למעשה, פריצתו של בסקיאט התרחשה בד-בבד עם הבום הכלכלי שפקד את וול-סטריט בתחילת שנות השמונים; ברוקרים עשירים היו בין האנשים הרבים שהחלו לחטוף את ציוריו של בסקיאט, שמחיריהן עלו מיום ליום.)

3.2. בגלל כל אלו מסכימים המבקרים, קשה מאוד (ואולי בלתי-אפשרי) להפריד בין בסקיאט האמן ובסקיאט האדם/סנסציה. לא ניתן לקרוא את הטקסט ללא הביוגרפיה. 

4.1. אחד מהניסיונות האלו, להבין את האדם מאחורי הציורים, מצא ביטוי בספר Widow Basquiat, ממואר קצר שנכתב ע״י ג׳ניפר קלמנט, על פי ראיונות שניהלה עם בת זוגתו של בסקיאט, סוזן מאלוק, שחיה עם בסקיאט בין השנים 1981-1983.

4.2. הנה מבחר ציטוטים מהספר:

Widow Basquiat was a morbid nickname, given to me by Rene Ricard, many years before Jean-Michel died

[...]

He loved to shock, even with generosity. It was like punching someone

[...]

He refuses to sell his paintings and writes "NOT FOR SALE" on some of them. He is furious because people are writing about his ghetto childhood and call him a "graffiti artist" and "primitive." "They don't invent a childhood for white artists," he says.” 

[...]

Jean was black and had to present himself as separate from graffiti somehow. Keith was gay and white and could glamorize graffiti in a way that Jean could not. Jean and Keith both understood this

[...]

He was attracted to people for all different reasons. He was attracted to intelligence more than anything and to pain. He was very attracted to people who silently bore some sort of inner pain as he did, and he loved people who were one of a kind, people who had a unique vision of things

5.1. אכן, קשה מאוד להפריד בין האמן והביוגרפיה שלו. ובמידה רבה קשה גם להפריד בין צבע עורו של בסקיאט והזהות שלו כאמן. 

5.2. לפי אנקדוטות שסיפרו חבריו ואנשים שבילו עימו, בסקיאט התקשה לא פעם לתפוס מונית אחרי ערב מכירות מוצלח בגלריה בניו-יורק, ופעם אפילו לא הורשה להיכנס למסעדה בלוס-אנג׳לס. להיות שחור צעיר ומצליח בארה״ב של תחילת שנות השמונים לא היה דבר של מה-בכך.

5.3. יצירותיו של בסקיאט עמוסות בהתייחסויות לנושאים של זהות, גזע והיסטוריה. למעשה, עד היום הוא אחד האמנים האפרו-אמריקאים הספורים שפרצו לתודעה הבינלאומית.

6.1. אחד האספקטים הייחודיים ליצירותיו של בסקיאט, לצד אלו של רוברט מייפלתורפ בן תקופתו, שלמרות שהפכו למוצר מבוקש ויקר-ערך, הן עדיין שמרו על אופיין המרדני ואנטי-ממסדי (במכירה במאי 2017 נמכר אחד מציוריו לאספן יפני במחיר פנוממנלי של כ-110 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר שיש פעם שולם עבור יצירה של אמן אמריקאי [הציור נמכר במקור תמורת 19,000$.])

7.1. לא ביקרתי בתערוכת של בסקיאט בלונדון כי על אף שאני גר באירופה זה למעלה משנתיים, לא כ״כ פשוט לקום ולנסוע, לקנות כרטיס טיסה בספונטניות, לחיות חיים נטולי-דאגות.

אמא קוראז'

לעיתים קרובות, במהלך הצפייה בסרטי אקשן, אנו משתאים לגבי הקלות הבלתי נסבלת בה ממחיזים במאי סרטים את מותם של מאות או אלפי אנשים. שהרי, אם מאחורי כל אחד מבני האדם נטולי הפנים והשם הנטבחים בהינף יד מהלך חיים שלם, אלפי ימים ומאות אלפי שעות עמוסים באירועים מלאי או חסרי חשיבות - אם, במילים אחרות, אנשים אלו הם בני אדם בדיוק כמונו - כיצד ניתן להציג את סבלם באופן כה חסר אחריות? מדוע היעלמותם הפתאומית של אנשים אלו מעל פני כדור הארץ מתקבלת אצלנו בזניחות כה פושעת?

האבסורד ובמידה מסויימת ׳אי ההיתכנות׳ שמאחורי רעיון המוות - כיצד ניתן אף לדמיין את סופו של משהו כה מורכב כמו החיים האנושיים? - נעשים משמעותיים הרבה יותר כשאדם נהפך להורה, כלומר כשהוא נדרש לראשונה בחייו להעניק חיים.

במשך רוב ימי חיינו אנו מטפחים ומזינים מין תחושת ייחוד אגואיסטית הבאה לידי ביטוי לעיתים קרובות בהפגנה של כהות רגשית לגורלו של הזולת. ׳מעגל הדאגה׳, אם הוא קיים, מתחיל בעצמך, ועובר דרך חברי משפחתך וחבריך הקרובים.. גורלם של זרים איננו ׳עולה על הפרק׳ אלא בשיחות חולין (שמעת על הבן של _____? אשתו של _______ מתה אתמול מסרטן..) או מעל מרקע הטלוויזיה המשדרת אסונות ואובדן העושים עלינו רושם עמוק אך נשכחים לעומת שנרשמו במוחותינו הקודחים.

ואולם, כשאדם מעניק לראשונה חיים, ונקרא בכל שעה ושעה מרגע הולדת בנו או ביתו להמשיך ולנפוח בזה העולל עוד ועוד חיים (עד שנדמה לעיתים כי חייו-הוא הולכים ומצטמצמים, או לפחות נעשים הרבה פחות מוחשיים, הרבה פחות ממשיים..) - רק כשאדם מעניק חיים הוא מסוגל להתחיל ולהבין את גודל ההרס והזוועה שמאחורי מותו של אדם, ולו אדם אחד בלבד.
 

זוועה זו ניכרת בכל אחד ואחד מעמודי ספרה של אן-דופין ג׳וליאן, שתי טביעות רגל קטנות על החול הלח (במקור, בצרפתית Deux petits pas sur le sable mouillé).

***

כמה כוח נדרש לנו כדי להתמודד עם מצבים יוצאי דופן, מצבים מיוחדים שזורקים אותנו באחת משגרת היומיום שלנו, על כל המשברים הקטנים, הכעסים, המתחים שלעיתים קרובות מאפיינים אותה?

אן-דופין ג׳וליאן, אם צעירה (בת 32), עיתונאית במקצועה, מגלה יום אחד שביתה תאיס, שבקרוב ימלאו שנתיים ליום הולדתה, חולה במחלה גנטית נדירה וחשוכת מרפא; לויקודיסטרופיה מטאכרומטית (leucodystrophie métachromatique), מחלה ניוונית המתבטאת בנזק מוחי מתקדם כבר בגיל הינקות ומביאה לרוב למוות בסביבות גיל 3-5 שנים.

אן-דופין ג'וליאן ובעלה לואיק

התוצאה היא ממואר מרגש, מעין 'יומן מחלה' הנמסר בגוף ראשון ומתאר את התמודדותה של הסופרת, אם צעירה לשלושה ילדים, עם 'הבלתי נתפס'.

זמן קצר אחרי שאן ובעלה, לואיק, למדים על מחלתה של ביתם תאיס, אן מביאה לעולם ילדה נוספת בשם אזיליס, שגם היא, מסתבר מהר מאוד, חולה באותה מחלה סופנית בה חולה תאיס.

המספרת ובעלה עוברים יחד עם שתי בנותיהן תהליך ארוך ומייגע של טיפולים בבתי חולים וזוכים ליווי רפואי ופסיכולוגי צמוד, וכן לתמיכה מצד חבריהם הקרובים ומשפחותיהם.

מצבה הרפואי של תאיס מידרדר לאורך הספר במהירות בלתי נסבלת: תחילה היא מאבדת את היכולת ללכת ולשבת; אח"כ חוש הראייה והשמיעה ויכולת הדיבור שלה אובדים. 

המאבק שמנהלים ההורים הצעירים במחלת ביתם - מאבק שתוצאתו כמו הוכרעה מראש עוד לפני שהחל - מתנהל כאמור בשתי חזיתות: במקביל לתהליך דעיכתה של תאיס אנו למדים על המאמצים הנעשים לצורך הצלתה של אזיליס התינוקת - תהליך שנועד להצילה ולפטור אותה מן הנגע של המחלה הגנטית בה היא חולה.

הפרקים בספר קצרים מאוד (5-10 עמודים ולעיתים קרובות אף קצרים יותר,) מה שמקל מאוד על הקורא. תהליך גסיסתה של תאיס בת השנתיים והטיפולים הרפואיים שאזיליס בת הכמה חודשים נאלצת לעבור הינם לעיתים קרובות קשים מנשוא; הכאב הכרוך בתהליכים הרפואיים הינו קשה מאוד לעיכול ועל אף הנימה האופטימית מאוד של המספרת, השואבת כוחות מן הצוות הרפואי המסור, מבנותיה החולות, ומקרוביה המושיטים לה כולם יד - על אף כל אלה, הקורא מוצא את עצמו לעיתים קרובות 'נחנק' במהלך הקריאה, לנוכח הסבל שעוברות הפעוטות ויחד עימן, משפחתן המורחבת (אחיהן, אימן ואביהן).

הקורא, המלווה בדיעבד את המספרת לאורכו של כל התהליך, מרגע הידיעה ועד לסוף המר, אינו זוכה לרגע של 'מחילה'. אין (כמעט) אף רגע קטרזי אחד בשתי טביעות רגל קטנות על החול הלח: בסוף הספר, שנתיים אחרי רגע גילוי המחלה, תאיס מתה בייסורים קשים ואילו גורלה של אזיליס נשאר פתוח – הטיפולים שהיא עוברת במהלך הספר מסייעים אמנם למערכת החיסונית שלה וכיוצא בזה, אך איננו יודעים אם מחלתה תמוגר כליל והיא בסופו של דבר תינצל, אם לאו..

אמנם, לא מדובר ב'ספרות גדולה', כלומר בספר שנכתב בידו האמונה של סופר: אן-דופין מתארת לעיתים קרובות את התתרחשויות באופן הגובל בסנטימנטליות רוחנית ולעיתים אולי אף בנאיבית.

אולם, בעוד שהייתם מצפים מנראטיב שכזה להכיל המון פאתוס (איך אפשר לכתוב על מחלתו של ילדך, על הידרדרותו האכזרית אל עבר המוות, מבלי לנקוט ברגשנות-יתר?), הקריאה בספרה של אן-דופין לא יכולה שלא לעורר הזדהות אצל הקורא, בלשון המעטה, ואף לעורר אותו משאננותו ולנערו היטב..