‏הצגת רשומות עם תוויות ארה"ב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ארה"ב. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 6 ביולי 2011

חיי כלב

People get treated like dogs, too, my friend, and sometimes they have to sleep in barns and meadows because there's nowhere else for them to go
Timbuktu, Paul Auster


מסתבר שיש תת-ז'אנר שלם (מאיזה רגע אפשר לכנות מגמה בספרות כז'אנר?) של כלבים-מספרים. מדובר ברומנים הנמסרים מנקודת מבטם הבלעדית של כלבים.


חיפוש קצר הוליד רשימה לא קצרה: מיסטר בונז, המלווה את בעליו ההומלס וילי ג' כריסמס אל ארץ המתים ובחזרה, בטימבקטו של פול אוסטר (לא קראתי. אני לא חסיד גדול של כתיבתו של אוסטר..); עוד רומן, העוקב אחר מעלליו של כלב שנעזב ע"י בעליו בכלב מאת דניאל פנק; ואילו Flush מאת וירג'יניה וולף, נמסר מנקודת מבטו של כלבה של הסופרת אליזבת בארט בראונינג, קוקר-ספניאל גאה.


תוסיפו לתת ז'אנר זה תת-ז'אנר נוסף של ספרים שנכתבו על כלבים, כמו My Dog Tulip מאת ג'.ר.אקרלי, ידידנו הכלב מאת המחזאי ומשורר הבלגי מוריס מטרלינק, ובל נשכח את פנג הלבן וCall of the Wild מאת ג'ק לונדון, והרי לכם תופעה ספרותית של ממש*!


* מי שרוצה להתעמק עוד ביחסיהם של סופרים עם חבריהם הטובים ביותר מוזמן לבקר פה.


***


The Life and Opinions of Maf the Dog, and of His Friend Marilyn Monroe מאת אנדרו אוהגן (לא נתקלתי בכותרת רומן כה ארוכה מאז יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה של דייב אגרס, המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאת מארק האדון או ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי של מייקל שייבון) שייך לקטגוריה הראשונה שהוזכרה לעיל: הרומן כולו נמסר מנקודת מבטו הייחודית של מאף (קיצור לMafia Honey), כלב מלטזי שניתן במתנה למרלין מונרו ע״י פרנק סינטרה, אחרי שזו נפרדה מבעלה, המחזאי ארתור מילר (הכלבלב הובא מאנגליה ע"י מריה סטפנובה, אימה של השחקנית נטלי ווד - הרבה אבק כוכבים ניתז על ראשו לפני שמצא את דרכו לחיקה של נורמה ג'ין.)


השנה היא 1961. תחילת שנות השישים בארה״ב על כל האפשרויות הגלומות בעשור החדש: שוויון זכויות לשחורים; כיבוש החלל (לפני ששלחה את ניל ארמסטרונג, באז אולדרין ומייקל קולינס לצעוד על הירח, שלחו ארה״ב וברה״מ עשרות כלבים וקופים אל החלל. רובם לא מצאו את דרכם חזרה אל כדור הארץ) שלום עולמי (ג׳ון פ. קנדי מכריז על הקמת ׳חיל השלום׳ תוך כדי שארה״ב פולשת לקובה ועושה עוד צעד לכיוון הנצחת המלחמה הקרה - "מלחמה שהומצאה ע"י הסי.איי.איי כדי להשאיר את הרוסים עניים ולהפוך את האמריקאים למטומטמים" - ואיום פצצת האטום) ומה לא.. 


גם מצבה של מרלין מונרו איננו יציב במיוחד: היא שוקעת בדכאון לעיתים תכופות, וכשטיפול פסיכואנליטי ואשפוז אינם משפרים את מצבה, היא מתחילה לצרוך אלכוהול ותרופות באופן מופרז.


זהו הרקע הדרמטי של סיפורנו, ואולם לעיתים נדמה שאוהגן משתמש בדמותה של מרלין מונרו כ'תרוץ' בלבד לרומן היסטורי-פילוסופי, שכן דמותו של מאף הכלבלב, מחשבותיו ודעותיו הם הגיבורים האמיתיים של הרומן שלפנינו.



***


על אף מראהו התמים, מאף הוא כלבלב שניחן באינטיליגנציה יוצאת דופן. הוא מתמצא היטב ברזי הפילוסופיה של אריסטו, פיתגורס ופלוטארך, דקארט, מונטן וג׳ון לוק.


הקטע הבא, לדוגמא, מצטט ישירות משייקספיר:


To thine own self be true [...] I grew up in the golden era of existentialism, so you'll forgive me for finding the whole idea of a self that one must be true to a little ridiculous. We are what we imagine we are: reality itself is the supreme fiction


מאף איננו מסתפק בהתייחסויות תכופות לתיאוריות שונות בפילוסופיה. יחסיו עם מרלין מונרו שואבים גם ממסורת ארוכה של אמנות פלסטית המוקדשת לתאור דמות הגבירה עם כלבה:


It's not always easy for a dog to know where self ends and owner starts


היחסים בין מאף הכלבלב ומרלין מונרו הם יחסים של תלות הדדית. כ"א מהם זקוק לשני כדי להגדיר את עצמו: 

Marilyn squeezed me without much movement; that's what people do with their animals, they hug them, they squeeze them, but in actual fact they are really at that moment hugging themselves


וכן:


You must have noticed: people talk to dogs as if they are people [...]That's what humans do. They talk to you. They talk nonsense. They talk to you and they talk for you. And so they create a personality for you which is defined by the way they act you out. every minute they are with you they are constructing you out of what they want, a companion, a little man, a furry friend who can only love their owners for their mothering tongue.



אט-אט מתקרבים מרלין וכלבה, עד שגורלם נקשר זה בזה ולא ניתן להפריד בין חיית המחמד ובעליו.


***

A novel must not only reveal the world but it must be a world. Show me a good novel and I will show you a center of vibrancy

לא קראתי אף אחד מספריו הקודמים של אוהגן, אך חייו ודעותיו הוא ללא ספק מה שאחינו האנגלו-סקסים היו מכנים רומן מָלֵא (accomplished).
 
ספרות טובה היא עולם בפני עצמה. היא לא זקוקה לעולם החיצוני, ל׳מציאות׳ כדי להישען עליה. היא בוראת עולם משלה, עם חוקים וכללים משלו, ובכל עמוד ועמוד היא מתחזקת את העולם הזה ונופחת בו רוח חיים.

חייו ודעותיו הוא מקרה הפוך לגמרי. זהו רומן שטווה את עולמו הבדיוני מאינספור פיסות מציאות, וממש כמו האינטרנט, מדובר ברומן ששולח את זרועותיו, כמו תמנון ענק, אל כל עבר, דוגם ומנכס מכל הבא ליד על מנת לבנות את מבנה העל הזה, הפיקטיבי אך כ״כ 'נאמן למציאות' הנקרא ׳רומן׳.  

למעשה, חייו ודעותיו אינו אלא מטה-רומן, במיטב הספרות של המאה התשע-עשרה (פרוסט והויסמנס עולים בדעתי.)

הספר גדוש באיזכורים תיאורטיים, בהערות שוליים ובעוד ועוד קישורים בהם מלהטט הסופר בידענות מפליגה - זהו טור דה פורס של כתיבה אינטלקטואלית עמוסה באינספור אנקדוטות מן הספרות והתרבות המערבית.

עד שהספר יראה אור בעברית (אם אכן יתורגם לשפת הקודש), מי שמתעצל לקרוא אותו בשפת המקור יכול למצוא נחמה בשמועות שאומרות שהספר עתיד לזכות לאדפטציה למסך הכסף: אנג'לינה ג'ולי תגלם את מרלין מונרו, ואולם עדיין לא נמצא מי שיקריין את קולו של מאף הכלכלב.

יום ראשון, 3 באוקטובר 2010

In the Shadow of No Towers At All..



מאז שביקרתיה לפני כשנתיים וטיפ-טיפה, הקשר היחיד שאני שומר עם יבשת אמריקה הצפונית, הלא היא ארץ ארה"ב, הוא בקריאה הדוקה במגזיניה (האונלייניים: NyMag, NyTimes, והאופלייניים: Vanity Fair, Esquire, Wired..)


ביקרנו שם בחודש ספטמבר הנורא ההוא, שעה שכל מערכות הכלכלה קרסו בזו אחר זו, 'אסון' שלקח לארה"ב שנתיים להתאושש ממנו, והנה נראה שהיא מתאוששת לאט לאט ו'קמה לתחייה' בימים אלו ממש.


הקריסה הכלכלית של ספטמבר 2008 הזכירה כמובן לאמריקאים את ספטמבר ההוא, ה11 בספטמבר 2001, יום בו כוונו כל החצים אל עברה של האומה החזקה בעולם, הישר אל עבר ביטנה הרכה, מרכז הסחר העולמי שבמנהטן. 


בימים אלו, עשור אחרי היום ההוא, נדמה שאמריקה מתנערת מן האבק שעטף אותה שנים לאחר המעשה, וקמה לשחר חדש.


עשר שנים לקח לבניינים שצילם אבד ברגע לקום מחדש ולהיעמד על הרגליהם האחוריות.. הרבה הססנות, הרבה שאננות, הרבה ביקורתיות (עצמית וכלפי העולם כולו) עד שסופסוף הונחה אבן פינה והבניינים החלו להיבנות, כאילו מעצמם.


עשור היא תקופה ארוכה מאוד בחייה של אומה. גם בחייה של אומה בת 235 שנים. ובעיקר בזמנים (פוסט) מודרניים, עמוסי תהפוכות וכאוטיים אלו.

זה היה עשור של התמודדות עמומה עם הכאב. התכניות לבנייה-מחדש של המתחם אושרו כבר שנתיים אחרי האסון, אך הבנייה התעכבה, אישורים בוטלו, והמשאיות והעגורנים לא הגיעו אל פעתי המתחם.


והנה, למרות המהלומות הפוליטיות, עצרות המחאה בעד ונגד הקמת מסגד בסמיכות למתחם הWTC; ולמרות שאמריקה עדיין שקועה עמוק בתוצאות מלחמת הדת והגוג-ומגוג שהביא עליה אוסמה בין לאדן לפני למעלה מעשור - למרות כל אלו הולך ונבנה לו מתחם חדש על הריסות התאומים, מתחם של זיכרון, מתחם 'של העם' שינציח ויחייה את זכר 2981 הנספים באירועי היום ההוא (אלפים רבים של אמריקאים הספיקו לקפד את חייהם מאז, בשם ולמען היום ההוא; עשרות אלפי עירקים ואפגניסטנים גם כן. ומילארדים של דולרים אמריקאיים החליפו ידיים או נשרפו במשרפות המלחמה מאז.)


גם נציגי ה'ממסד התרבותי' לא התמודדו עם אירועי של היום ההוא ותוצאותיהם בהחלטיות יתרה..


אטלס כבר כתב על הגמגום הזה בפוסט מוקדם יותר, ואינני מתכוון להלאות את הקורא/ת בסקירה ספרותית/תרבותית נוספת בנושא..


                                     *** 


קוראיו של אטלס כבר יודעים שבימים כסדרם, אטלס איננו אדם פוליטי יתר על המידה הטובה..


אמנם, כאיש תרבות וחבר מן המניין בעם-הספר (כלום אפשר להפריד תרבות מפוליטיקה במחוזותינו החמומים??) יש לו הדעות שלו על רוב הדברים המתרחשים בעולמנו הקטן (בכל זאת, את רובו הוא נושא על כתפיו..) 


אך דווקא הכרוניקה של חוסר ההחלטיות שליוותה את בנייתו מחדש של מתחם הסחר העולמי, והאווירה הפוליטית שליוותה את היעלמותם והתחדשותם מעוררת בו תהייה וסקרנות. 


מגדלי התאומים, שליוו את מהלך ימיה של הסופר-מטרופולין ניו-יורק במשך למעלה משלושים שנה ועיטרו את שמימיה עד שהפכו לחלק בלתי נפרד מערכה הסימבולית של הגדולה בערי ארה"ב, נעלמו בבת אחת, יום אחד, במה שהפך להיות אחד האירועים המתוקשרים בתולדות האנושות, וודאי שאחד המכריעים במאה העשרים (כן, אטלס לא שוכח שהתאומים נפלו כמעט שנתיים אחרי תחילת המילניום השני, אך כשם שהמאה העשרים לא 'התחילה' רשמית אלא אי שם ב1905, עם עליית הקומוניזם, כך המאה ה21 לא התחילה וקודמתה לא הסתיימה לפני אירועי ה11 בספטמבר..)


אודות הערך הסימבולי שבהיעלמות זו התנסחו יפה המלחין הגרמני קרלהיינץ שטוקהאוזן (שתיאר את התקפת המטוסים על מגדלי התאומים כ'יצירת האמנות האולטימטיבית' של השטן) והפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר (שבספרו 'רוח הטרור' ניתח את אירועי ה11 בספטמבר כאירוע [סימבולי] מכריע בתהליך קריסתו של ה'מערב':

"ניתן לתפוס את קריסת מגדלי התאומים כשיא וכפרק הסיום של 'התשוקה אל הממשי' של האמנות במאה העשרים – ה'טרוריסטים' ביצעו זאת לא מכיוון שמטרתם היתה בראש ובראשונה לגרום נזק חומרי של ממש, כי אם למען האפקט הספקטקולרי שבדבר"

אך לא על פילוסופים צרפתיים או מלחינים גרמניים בא לדבר אטלס, כי אם על האמריקאיים עצמם, שהנה נדמה שהם מתחילים לצאת משינת החורף הארוכה שליוותה את ימיהם ולילותיהם במשך כעשור, ורק עתה הם מתחילים 'להתרגל' לימים החדשים: בחירתו של נשיא שחור לראשונה בתולדותיה של האומה הלבנה; יציאה איטית של כוחות הצבא של נאטו מעירק ומאפגניסטן; התחזקות מעמדם של המוסלמים ושאר בני המיעוט בארה"ב; וכעת גם בנייתו מחדש של הWorld Trade Center (הנה, אמרנו כבר: התרחשותם של אירועים מכוננים והפנמת המציאות החדשה שאלו מכתיבים כמו בעל כורחם - לעיתים נדירות קורים השניים סימולטנית. סביר יותר להניח שיידרש זמן רב עד שייפול הפור והטראומה תיהפך ל'תובנה').

וכך, כשם שנדרשו שנים רבות של פנטזיה מורבידית להביא ל'אסון הגדול מכולם' (תסכית הרדיו המפורסם של אורסון וולס מ'מלחמת העולמות'; סרטי האסונות העולמיים נוסח 'היום השלישי', וכו..) - כן נדרש לאומה האמריקאית (ולעולם כולו עימה, ככל הנראה) עשור שלם כדי להפנים את היתכנותה של החלמה ולידה מחדש.

אבל שחר חדש מפציע כעת על אמריקה, ולפחות עד האסון הבא (שתמיד נראה שהנה הוא ממשש ובא..) הבה נקרא את דבריו של עורך המגזין Esquire, מר David Granger, שבמאמר המערכת של מהדורת נובמבר של המגזין שחגג לא מזמן 70 שנות כתיבה, הכריז רשמית על "נס" מתחם הסחר העולמי:

When you see - and you should go see - what is going on at what we used to call Ground Zero, you can't help but believe that we're better than all the squabbling [...] the building of the new World Trade Center has been slowed and compromised by the same kind of squabbling that slows and compromises our republic. But in the end, it will seem a miracle. In a very short time, the World Trade Center is going to offer testimony, every day, to what we are capable of


קצת מלו(דרמטי)? קצת אנכרוניסטי? קצת רפובליקני מידי? במחוזותינו, כמעט שאי אפשר לקרוא הצהרות כאלו מבלי לעפעף בעפעפיים..


מה בעצם רציתי לומר פה? משהו על אמונה, ותקווה, וגאולה.

יום שישי, 1 באוקטובר 2010

טום פורד, Single Man

סוף כל סוף הזדמן לאטלס לצפות בסרטו של טום פורד, A Single Man, בכיכובו של קולין פרת'.


הסרט מבוסס על ספר בעל אותו שם, פרי עטו של הסופר הבריטי כריסטופר אישרווד משנת 1964, אחת מאבני היסוד של הספרות ההומו-לסבית במאה ה-20.


אישרווד עצמו עבר הרבה בחייו, והתחכך ברבים מחברי השמנא וסלתה התרבותית של אמצע המאה העשרים, החל מהמשורר וו. ה. אודן, עימו למד עוד בבית הספר היסודי, דרך הסופר א. מ. פורסטר שהפך במרוצת השנים למורו הרוחני של אישרווד, וכלה בצייר דייוויד הוקני, שצייר דיוקן של אישרווד יחד עם מאהבו אז, דון בקארדי.


פורד, מעצב האופנה האמריקאי שהוביל את בית האופנה גוצ'י במשך כעשור ואל תוך המאה העשרים ואחת, מימן את רוב עלות הפקת הסרט, כ7 מיליון דולר, מכספו הפרטי, אך ה'הצלחה' לה הסרט זכה (ביקורות חיוביות ואוהדות הן מצד הביקורת העיתונאית והן מצד הקהל) וודאי ווודאי תעודד אותו להפיק ולביים סרט נוסף.


סינגל מן מתרחש בקליפורניה, ארה"ב של תחילת שנות השישים, כחודש לאחר משבר הטילים בקובה. ארה"ב שרויה בפחד עמוק, והסטאגנציה המחשבתית והפוליטית של שנות החמישים ('ימי הביניים' של המאה העשרים האמריקאית) עדיין לא התפוגגו לטובת ה'חופש' המחשבתי שיאפיין מאוחר מכן את המדומיין הקולקטיבי ביחס לשנות השישים האמריקאיות המפורסמות..


מבחינת setting והפקה, הייתי מציב את סינגל מן בשורה אחת עם סרטיו של הבמאי ההונג-קונגי, וונג קאר וואי, שסרטו מצב רוח לאהבה (2000) חב הרבה לאווירה ולתפאורה שהבמאי הצליח ליצור על הסט. 


אם להתייחס לאווירה ולתפאורה בלבד, הרי שסינגל מן הוא סרט די מרהיב. הסטיילינג (אביזרים, תלבושות, תסרוקות ברוח התקופה וכו..), כולם מושלמים ומגיעים לרמה שגורמת אפילו לסדרה אולטרה-מושקעת ומקצועית כמו מד מן להחוויר.


אבל סינגל מן הוא לא סרט של תפאורה ו'אווירה' בלבד.


זוהי מיני-אודיסיאה של אדם אחד, (אנטי) גיבור של הזמנים ה(פוסט) מודרניים. 


כמו כל (אנטי) גיבור הוא צועד לבדו, והאנשים הנקרים על דרכו יכולים לכוונו או להטעותו. 


ג'ורג' פלקונר (קולית פירת') הוא פרופסור אנגלי בגיל העמידה המרצה באוניברסיטה בקליפורניה. פלקונר הוא הומוסקסואל, שבן זוגו מזה 16 שנים, ג'ים, נהרג בתאונת דרכים. הסרט מוצא את פלקונר-פירת' כשמונה חודשים לאחר מכן, בודד ומבודד, מתקשה להתמודד עם 'משבר הטילים' הקטן והאישי שלו, ושוקל ברצינות לשים קץ לחייו.


על הדרך, ביום המיועד להיות היום ה'אחרון' של חייו, 'אודיסיאוס של המודרנה' הזה פוגש כמה דמויות שמניסות לפתות אותו ולהניע מעט את מסלול חייו: תחילה אחד מתלמידיו, קני פוטר (ניקולס הולט), עלם חמודות שמנסה 'לפתות' את מרצהו הנערץ. אח"כ זהו נער ליווי ספרדי 
יפה-תואר בשם קרלוס (ג'ון קורטחרנה בפינת 'הדוגמן התורן'..). בסופו של דבר מגיע אודיסיאוס אל 'אשתו' פנלופה (או יותר נכון 'צ'ארלי')
בדמותה של ג'וליאן מור, לא בדיוק פאם-פטאל אך אשה בכל-זאת, המניסה להחזירו אל 'דרך הישר' או לפחות להשתמש בו כדי לחזור אל 'דרך הישר' בעצמה (צ'ארלי נעזבה מתישהו לפני כן ע"י בעלה העשיר שהואיל בטובו להשאיר לה וילה טובת מידות המעוצבת במיטב רוח התקופה..)


כראוי לשחקן קולנוע שהתחיל את דרכו על במת התיאטרון (כפי שעושים רוב השחקנים הבריטיים), פירת' נוהג לעשות סרט 'רציני' אחת לכמה סרטים.. בין קומדיות קלילות וטיפשיות כמו ברידג'ט ג'ונס (1 ו2) מה שבחורה רוצה, אהבה זה כל הסיפור, מאמה מיה!, הוא זורק כמה השתתפויות יותר רציניות כמו גאווה ודעה קדומה, חשיבותה של רצינית, הנערה עם עגיל פנינה, ועכשיו סינגל מן.


המשחק שלו, שפחות או יותר מחזיק את כל הסרט על כתפיו (מעבר לסטיילינג, כמובן, שלו תפקיד מכריע משלו בסרט), די מאופק, כפי שוודאי 'מכתיב' התסריט/ספר, אם כי הוא יוצא קצת אנמי מידי, מה שאולי פוגם ביכולת ההזדהות של הצופים בדמות שהוא משחק, וכתוצאה מכך בכאב שהיא חווה.. 


על אף הקרירות הזו, מגיע לפירת', ולפורד שביים אותו כמובן, מלוא הקרדיט על סרט 'נועז'. לא בפרובוקטיביותו כמובן, אלא דווקא באיפוק שבו, ובעדינות שבנראטיב ובתסריט.


זוהי צפייה מומלצת לחובבי אסתטיקה מושבעים,לחובבי קולין פירת' ולחובבי ספרות בכלל.

ואם עוד לא השתכנעתם.. הנה הטריילר:

יום ראשון, 31 במאי 2009

על קוראים ׳לא שגרתיים׳



ידיעה קצרה בעיתון הארץ, הבוקר, על מפגש פסגה קטן של שני ראשי-עולם לשעבר, הנשיא-לשעבר ביל קלינטון, והנשיא-לשעבר ג'ורג' בוש (ראו-ערך, "המופע של ביל וג'ורג'!").


השניים נפגשו באדמה ניטראלית, בטורונטו שבקנדה, כדי לדבר על הא-ודא (על הכלב של בוש, בארני; על הטבח ברואנדה ואוזלת ידו של ממשל קלינטון; על המאבק באיידס באפריקה תחת ממשל בוש..)

הזכירו שם גם את הספריה של ג'ורג' בוש בדאלאס, טקסס (אדמות הדרום הרפובליקניות) מה שהעלה מייד בזכרוני את הספרייה הציבורית הקטנה של שירות הספריות הניידות הבריטי, בה מגלה מלכת אנגליה מושא התאהבות חדש: הקריאה, עיסוק שעשוי לתפוס ממדים אובססיביים בקלות.

ספרו הקטן והצנוע של הסופר הבריטי אלן בנט, The Uncommon Reader עוסק בהתאהבות שלוחת-רסן זו, ובתוצאותיה ההרסניות בפוטנציה של הקריאה (הספר תורגם לעברית תחת השם "הקוראת המלכותית"; תרגום ישיר מדיי, שאינו משאיר מקום רב מידי לדמיון..)

הספרייה הצנועה שבה מבקרת המלכה בספרו של אלן בנט איננה דומה בכהוא זה לספרייה של ג׳ורג׳ בוש, שלצורך הקמתה נאספו עד כה כ100 מיליון דולר, כשליש מן הסכום המתוכנן. מחקר קצר מעלה שבוש מתכוון להעמיד באמצעות הספריה הנשיאותית, ששוכנת באוניברטיסת הSMU, מקדש לממשלו ולפועלו, הכולל רפליקות מדוייקות של סביבתו הטבעית, הבית הלבן.


בניגוד לגיבורה (הפיקטיבית, יש להזכיר) של בנט, מלכת אנגליה, שהקריאה מרחיקה אותה מן המציאות ומקשיי היומיום, עד שהיא מבקשת להיפטר מכס המלכות כדי להגשים את ייעודה כסופרת (זהירות, ספויילר!), נראה שבוש מתכוון דווקא לעשות מהלך הפוך: לנצל את מעמדה הרם והמכובד של הספרות (המיוצגת כאן בפן המטריאליסטי ביותר שלה, היכל הספר; הספריה), כדי להמשיך ולבסס את מעמדו בעולם.

יש פה איזושהי אמירה על עולמנו (המציאותי, לא הספרותי, הבדיוני..) ומשל: שני קוראים לא שגרתיים (Uncommon) באים להיכל הקודש, כעומדים לפני החוק: האחד מבקש להפוך את המקדש לארמונו-שלו, למקום מִמְשָׁל  ממנו יוכל להפיץ את בשורתו; השניה מקבלת על עצמה את מרותו של ההיכל ומתאימה את עצמה לערכיו ולמהותו.


נדמה שיש לאמריקאים לקח ללמוד מן הענווה הבריטית, לפחות זו הבדיונית..

למציאות יש עוד מה ללמוד מן הספרות.

יום שני, 18 במאי 2009

What would Don do?


Advertising is based on one thing, happiness.
And you know what happiness is? Happiness is the smell of a new car. It's freedom from fear. It's a billboard on the side of the road that screams reassurance that whatever you are doing is okay. You are okay

*
דקה לפני שMad-Men חוזרת אל מסכי הטלוויזיה שלנו, הנה אודה קצרה לסדרה שמסתמנת כאחת מסדרות הדרמה הטובות ביותר של זמננו.
על אף שהסדרה ממוקמת בתחילת שנות השישים, עידן ציני של פרסום ותיעוש (הטלוויזיה, שהכניסה את הפרסומת אל הבית האמריקאי, היתה זמינה כבר בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים, אך היא הופכת לחלק אינטגרלי מחיי המשפחה האמריקאית הממוצעת רק בסוף שנות החמישים); עידן של תרבות המונים, נדמה שהיא כלואה בבועת זמן, במעין לימבו של "חוסר התרחשות" בו הזמן נמתח והדמויות המאכלסות אותו כלואות בו (כך גם הפלאשבקים אל נקודות רחוקות בעבר, בעיקר בחייו של דון, מתארים אירועים מרוחקים, אך חייו בהווה של דון אינם כה שונים משהיו כאשר אירועים אלה התרחשו). זהו עידן של פחד וניכור - ארה"ב עדיין איננה מפוכחת מן המלחמה הקרה (האם היא תהיה אי פעם?) והיא ניצבת בפני עשור של שינויים פוליטיים ותרבותיים מרחיקי לכת: זכות הצבעה לשחורים; רצח קנדי; מלחמת וייטאם ודור הפרחים שקם בעקבותיה.


Mad Men איננה רק ציון בזמן. היא גם מיקום גיאוגראפי: Man's World. בו בזמן שעולם זה מתהווה לנגד עינינו (רוב הדמויות חוות תהליך של צמיחה והתהוות לאורך הסדרה) אנו גם עדים להתפוררותו. זהו עולם בנפילה. נפילת האדם הלבן. (הפתיח של Mad Men: איש עסקים נופל מבניין, מעין מחווה להיצ'קוק [North by Northwest מ1959, וVertigo מ1958]).


חייהן של הדמויות המרכזיות בסדרה מתוארים כטרגדיות מודרניות: כולן מתוארות כ"מטפסים-חברתיים" (Social Climbers) בעולם קפיטליסטי בו עמידה במקום משולה לכישלון, אך ה"עלייה בדרגה" מאוזנת כמעט מיידית ובסימטריה מושלמת עם נפילה: מדון דרייפר, אדם שחי עם זהות שאולה, רדוף ע"י רוחות העבר והשקר, דרך פגי אולסון, שנעה ונדה בין עולמה הישן (בית אימה, בו היא מחביאה תינוק ממזר שנולד לה אחרי ליל אהבים עם פיט [חטא קדמון]; יחסיה עם הכומר הקהליתי והכנסייה)ובין החיים ה"מודרניים", בעיר הגדולה: תפקידה ה"מתקדם" כקופירייטרית; יחסיה עם פיט קמבל (בהקשר זה גם ג'ון הולווי, אחת הדמויות הנשיות ה"עצמאיות" היחידות בסדרה, איננה שונה:היא מתחתנת עם רופא (נישואים אידיאליים) אך נאלצת לחיות עם אדם שמעכב את התפתחותה [הוא לועג לה כשהיא מנסה להתקדם בעבודתה ע"י קריאת תסריטים] ומעדיף יחסי מין אלימים;). כך גם פיט קמבל, שמתקדם במעלה הסולם החברתי לאורך הסדרה, אך מתייסר דווקא מחוסר יכולתו לכתוב; מחוסר יכולת להתבלט; מחוסר יכולת להעמיד צאצאים, ובסופו של דבר מתבשר ע"י פגי שהיא ילדה את בנו.


Mad Men היא סדרה בהתהוות. על אף שנדמה שההתרחשות בה נמתחת כמו מסטיק וכמעט כל מהלך קדימה מלווה בשני צעדים אחורה, דווקא מן הקיבעון הזה נולד המתח המוליד ציפייה ומניע את העלילה קדימה. על אף שלכולם נדמה שהם יודעים מה הולך להיות המהלך הבא של דון דרייפר (או, "מה היה דון דרייפר עושה אילו")... נדמה שאפילו דון עצמו לא יודע מה יהיה הצעד הבא שלו. זה הופך את הצפייה למותחת מעין כמוה, סימן ברור לכך שהבימוי והכתיבה פה לא פחות מגאוניים..

* לתקציר שתי העונות הראשונות בקרו במגזין ניו-יורק.



התסכול האישי, השקר, הבגידות, הכשלונות האישיים והחברתיים מלווים את כל פרקי הסדרה (הטיפול הפסיכולוגי שעוברת בטי דרייפר, אשתו של דון, מצטייר בהקשר זה כניסיון נוסף לטייח, לטאטא את השאריות מתחת לשטיח).
כך גם עשן הסיגריות (כמעט כל הדמויות בסדרה מעשנות בקביעות) משמש כמסך של עמימות מאחוריו הן מסתתרות.


לא רק הדמויות בסדרה חוות נפילה, גם מוסד המשפחה: כולם גרושים או בדרך לשם (פיט ואשתו, שרק התחתנו וכבר שסועים בשל חוסר יכולתם להביא ילד לעולם; סל רומנו, הומו בארון, שהתחתן רק כדי להשקיט את המצפון; דון ואשתו שחיים בניכור וריחוק מתמיד; רוג'ר סטרלינג מתגרש מאישתו כדי לחיות עם המזכירה של דון, בת העשרים, ועוד אינספור דוגמאות..)

כל מה שנותר זו נוסטלגיה; נוסטלגיה לעידן של ילדות ותמימות; נוסטלגיה לתקופה שאיננה נתונה בהווה מחניק (על אף שמדובר ב"דרמה היסטורית", עמוסה באביזרים [Props] ובתפאורה תקופתית, Mad Men נטולה מכל פאתוס.) החיפוש אחר השינוי, אחר החופש והאושר ניכרים בכל אחד מפרקי הסדרה (ראויים במיוחד לציון הפרק האחרון של העונה הראשונה, "The Wheel", בו "ממציא" דרייפר את "הקרוסלה" של קודאק, ופרק מספר 11 בעונה השניה, "The Jet Set", בו דרייפר מגלה אלטרנטיבה לעולמו אך לבסוף נרתע מן האפשרות של שינוי) אך הפחד והאדישות מנצחים בכל פעם מחדש (דון דרייפר, בהתנצחות עם חבריה של המאהבת שלו, מידג':

There is no system
The universe is indifferent
There is no big lie


מתיו ויינר כתב והפיק את רוב פרקי הסדרה. הוא גם אחראי על התסריט של הסופרנוס. במידה רבה דון דרייפר הוא מעין המשך (או שמא מצב טרומי) של טוני סופרנו, הדון של המאפיה האיטלקית בניו-ג'רזי. כמו סופרנו, האלפא מייל, גם דרייפר הוא סמל לאדם שכל הכוח בידיו, אך הוא מצוי במצב תמידי של היחבאות ופחד שאפילו לטיפול הפסיכולוגי אין יכולת לפתור (בעולמו הגברי של דרייפר, האלכוהול, שנצרך בכמויות נכבדות, מחליף את הטיפול הפסיכולוגי).

יום חמישי, 14 במאי 2009

15/09/2008 Or the day World Economy finally caught up with us, too


אמריקה נפלה פעמיים בעשור האחרון.
בפעם הראשונה זה היה מידי זרים; בפעם השניה מידי עצמה.

בשני המקרים זה קרה בספטמבר.

ב15 בספטמבר 2009 התעוררתי בקומה השלושים ושלוש של מלון הסוויטות
The Hotel, השוכן בשכנות למלון המנדליי-בייי שבלאס-וגאס.

נסענו לארה"ב כדי לחגוג את יום הולדתה ה29 של לימור, וכן את יום נישואינו הראשון, שחל גם הוא בתחילת חודש ספטמבר.

בחוץ זרחה השמש בגאון והאור היה בהיר מנשוא. עמדתי מול החלון וצפיתי מן הקומה השלושים ושלוש של מלון הסוויטות על שובל המכוניות שנהרו מן הפרברים של וגאס חתיכות לגו במשחק של ילדים אל עבר הסטריפ שוקק החיים.

אח"כ התיישבתי על הספה שבסלון וכתבתי ביומן המסע שניהלתי בקפידה למעלה משבוע, מאז נחתנו בניו-יורק (מחברת שפילחתי מסניף סטארבקס המקומי, על השדרה השלישית, בצעד אנטי-גלובליסטי מובהק), שעה שלימור ינה שנת ישרים בחדר הסמוך על אחת ממיטות הQueen Size שעיטרו את חדרנו.

בליל אמש הלכנו לישון רק אחרי השעה אחת בבוקר, אחרי למעלה מעשרים שעות ערות (התעוררנו ב14/09 בשש בבוקר כדי לתפוס את הטיסה ללאס-וגאס שארכה כשש שעות. בלאס-וגאס מקדים השעון המקומי את ניו-יורק בשלוש שעות. בקיצור מיני ג'ט-לג בתוך מאסיב ג'ט-לג - בעקבות הטיסה מישראל לניו-יורק, ממנה טרם התאוששנו)שבמהלכן הספקנו (אחרי שנחתנו בוגאס והמתנו להסעה למלון) לאכול בראנץ' בMandalay המפואר, להחליף לבגדי-ים ולתפוס קצת שמש וגלים בבריכת הגלים של המלון; לשתות איזו בירה (שהגיעה באריזת אלומיניום ואמורה להיות יותר אקו-פרנדלי מן הזכוכית הבלתי-מתכלה), לתפוס תנומה על אחת המיטות הענקיות שבחדרנו, להתעורר, להתלבש ולצעוד את הסטריפ העצום של וגאס, ולקנח את היום בארוחה דלה בסושי-בר אופנתי במלון הבלאג'יו (שני קוקטיילים אקזוטיים וכמה סושי רולז) במחיר שערורייתי של $100, כולל שירות.

בסוף היום צעדנו חזרה אל חדרנו יחד עם ים האנשים, טרוטי עיניים, מביטים בהשתוממות בקבוצות המיני-פורטוריקנים ושאר החיות הדרום-אמריקאיות שחילקו פליירים וכרטיסי ביקור ליצאניות ונערות ליווי ישר לחדר המלון, שירות דיסקראטי מובטח.

אני לא זוכר איפה נתקלתי תחילה בחדשות.

מתקבל על הדעת שזה היה במבדורת החדשות מוקדם בבוקר, אך משום מה זכורה לי הבשורה כתובה על גבי דף העיתון, שחור על גבי לבן.

החדשות: האחים לימן פושטים את הרגל ומבקשים תמיכה מממשלת ארה"ב (לימים תוכנית הBail Out של בן ברננקה וג'ורג' בוש); מריל לינץ', גולדמן-סאקס ומורגן סטנלי, וענקית הביטוח AIG, כולן בדרך למטה.

נדמה שכל השוק האמריקאי, ואיתו זה העולמי, בסכנת קריסה.

החלה המפולת הגדולה.

אני דאגתי בעיקר לסכום הכסף שלנו שהיה עדיין מושקע בבורסה הישראלית, במנייה של טבע, חברת התרופות הבינלאומית, ספקולציה קפריזית.

למרות הבנתי הדלה בכלכלה עולמית, ובמניות בפרט, הבנתי שהמרחק מארה"ב לישראל, ומחברות ביטוח והשקעות לפרמסוטיקה ייעשה קצר מאוד תוך זמן קצר מאוד.

נדמה היה כי השמיים יורדים על אמריקה, יבשת הענק הלבנה והעשירה.

בחוץ, ברחבת בריכת הגלים, על חול החוף המלאכותי, עם שתי כוסות קפוצ'ינו מדיום מסניף סטארבקס מאולתר שנמצא בקומת הקרקע אדירת המימדים של המלון, הכול היה נראה הרבה יותר בהיר.

עשרות אמריקאים צעירים, זוגות בHoney Moon ושאר נהנתנים שזופים בבגדי ים ממותגים, הספיקו כבר לשתות את הבירה הראשונה שלהם (השעה היתה עדיין 10 וחצי בבוקר) התאגדו בספונטניות לכדי חבורות מאולתרות ודיברו בקולי קולות זה עם זה, ולחילופין התפזרו כדי לרענן את מלאי המשקאות או לרחוץ בבריכה הקרירה.

העיתונים שהונחו על מפתן חדרנו והחדשות בהן צפינו כל הבוקר נמהלו ונעלמו בקפוצ'ינו של הבוקר העצומות (מדיום באמריקאית זה extra large בעברית) שפינו עד מהר את מקומן למנות ההמבורגר שזללנו במסעדת החוף של המלון, או לבירות שלגמנו אח"כ או לקוקטיילים (Shark Attack חמצמץ לי; מרגריטה בקרח ללימור).

לקראת הצהריים התיישבו לידנו, על מיטות השיזוף הסמוכות לשפת הבריכה, זוג אמריקאיים צעירים, בוגרי קולג' טריים, שהתחתנו לפני כמה ימים ועשו את דרכם מוויסקונסין לוגאס כדי לחגוג את ירח-הדבש שלהם.

הם היו לבנים, יפים ועשירים. החומר האמריקאי המשובח ממנו קורצו דורות של פקידים גבוהים בחברות ביטוח ואשראי, כלכלנים זוטרים או בכירים בחברות השקעות, אנליסטים ובנקאים (הוא) וסוכנות נדל"ן ממולחות, מנהלות רשתות חנויות וCharity Funds (היא), או סתם מנהלות משק-בית מוצלחות, כלומר יעילות מאוד לכלכלה האמריקאית הפורחת בזכות הCash flow הבלתי נפסק של קניינים אימפולסיביים שלא יהססו לשלם עשר דולר עבור כוס ג'ק דניאלס כפולה כדי להקהות קצת את שעות החופשה שלהם.

האם מימשו את ההבטחה הכה ברורה שהייתה גלומה בהם?

או שמא נהדפו על-ידי הצונאמי הכלכלי שסחף את כל מי שעמד בדרכו בחודשים שעברו מאז.

חבל שלא שאלנו לשמם.

היינו יכולים לחפש אותם בFacebook.

יום ראשון, 10 במאי 2009

רפובליקה של רפי שכל


אוסקר וואו של ג'ונוט דיאס (The Brief Wondrous Life of Oscar Wao/Junot Diaz) הוא האיגנטיוס ז'ק ריילי (A Confederacy of Dunces/John Kennedy Toole)של ארה"ב של יוצאי הרפובליקה הדומיניקנית בארה"ב.

שני הרומנים עוסקים בגיבורים גדולים מהחיים, שנאלצים להתאים מחדש את מידותיהם והשקפת עולמם המ/שונה לסביבותיהם הטבעיות (במקרה של אוסקר וואו, לאחותו ואימו ולעולמם הרוחני המפותח של הדומיניקנים בארה"ב ובארץ המולדת, על שלל האמונות התפלות והמיתולוגיה המשפחתית והלאומית; במקרה של איגנטיוס לאימו הסובלת מנטייה בלתי-נשלטת לשתייה ולשאר היצורים החיים בחממה הטבעית של ניו-אורלינס).

אצל שניהם, הבידוד מן החברה הסובבת אותם והריתוק (במקרה של וואו, הקולג' האמריקאי; במקרה של איגנטיוס, בית המשוגעים) אינם רק איום של ממש ("אם לא תאכל, יבואו השוטרים!") אלא גם מציאות מהדהדת, שהדרך היחידה להימלט ממנה (לפחות לדידם של שני הגיבורים הנ"ל) היא דרך עמודי חוברות הקומיקס ותסריטי הפנטזיה.

נדמה ששני הגיבורים המונומנטליים של הרומנים הללו (שניהם ghetto nerds שסובלים ממשקל יתר) כבולים בכריכות עבות הכרס המקיפות אותן. כמו כוכבי לכת גדולים, שניהם חיים בעולמות מבודדים (האחד בניו-ג'רזי של שנות השבעים-שמונים; השני ברובע הצרפתי של ניו-אורלינס של תחילת שנות השישים); שניהם נעים עד כדי סחרור מסביב לאמריקנה הגדולה מנשוא, ניזונים מן השיירים של כור ההיתוך שלה ומקיאים מידי פעם חזרה לתוכו.

כמו הגבורים הדמיוניים, כך הסופרים: ג'ון קנדי טול זכה בפרס הפוליצר רק כ11 שנים לאחר מותו; גם ספרו של דיאז זכה בפרס היוקרתי. בשני הספרים מפגינים הסופרים יכולת יוצאת מן הכלל לג'גלל בין מגוון ז'אנרים וסגנונות ספרותיים (טול מן הספרות הקלאסית והמודרנית - שם ספרו שאול ממאמר של ג'ונתן סוויפט, ההוא ממסעות גוליבר; דיאז בו בעת מהספרות הפנטסטית של גבריאל גרסייה מרקז ומקורותיהם של גיבורי על כסופרמן).

A Confederacy of Dunces לא זכה לעיבוד קולנועי, אף שיש בו כל האלמנטים המתבקשים (דמות מרכזית גדולה מהחיים; מיקום מושלם להתרחשות עשירה [ניו-אורלינס]). הוליווד, כך נראה, לא תפספס את ההזדמנות שוב. אוסקר וואו עוד יזכה להנצחת עד על מסך הכסף.