יופיו של החטא: על היקיצה

ספר צריך (יודעים מה? חייב!) להיות גם אובייקט יפה. לעטוף טקסט, טוב ככל שיהיה, בעיצוב חסר השראה, שלא הוקדשו לו יותר מכמה דקות מחשבה, זהו עוול שלא יתואר. ההיפך איננו תמיד נכון, כמובן, אך קשה להפריז בחשיבות עיצוב הכריכה, במיוחד בעידן המתבסס כל כך על האימג', ופחות ופחות על המילה הכתובה.

במחוזותינו, למרבה הצער, אין מקדישים מספיק תשומת לב לעיצוב כריכות הספרים, ובמיוחד כשמדובר בספרות מתורגמת. כמו יוצא המו"ל מנקודת הנחה שדי נעשה בתחום התרגום והעריכה, העימוד וההדפסה, שלא חשוב אם יחפפו קצת בעיצוב העטיפה..

זו כמובן אמירה כללית מאוד, והדעות לגביה חלוקות, אך יש למרבה הצער יותר מידי דוגמאות (שלא נביא כאן, כמובן, מטעמי צניעות..)

לקביעה נחרצת זו יש, למרבה המזל, גם יוצאים מן הכלל, ולאחרונה בולטים בתחום זה הספרים שראו אור בסדרת נובלה של הוצאת כתר. הספרים בסדרה זו, בעיצובה של טליה בר, עוצבו (כמעט) כולם באופן שמייחד אותם מרוב אחיהם הישראלים, והייתי אף מסתכן וקובע כי גם אם אין בכוונתכם לקרוא אף אחד מהם, עדיין טוב תעשו  אם תרכשו עותק של היורש, מאת אסמעיל קדארה, למשל, או של חציית קיץ מאת טרומן קפוטה, שזה עתה ראה אור - ואילו רק בכדי להימצא במחיצתם של דברים יפים.

למרות כל האמור לעיל, לא הזדמן לי להתייחד עם רבים מידי מספרי הסדרה הנ"ל בשנה האחרונה, ובכוונתי לתקן זאת במהרה. 


אחרי שקראתי וכתבתי על יומן אבל מאת רולאן בארת, הגעתי באיחור אופנתי קליל גם לספרה של קייט שופן, היקיצה. הספר זכה לחשיפה תקשורתית רבה בחודשים האחרונים, אך יותר מכל היתה זו העטיפה של הספר שמשכה אותי לקרוא בו. מדובר במלאכת מחשבת אמיתית, הקוראת לקורא או למתבונן - קחני! במדינה מתוקנת היו מחלקים פרסים (גם) על עיצוב כריכות. אני חושב שהיקיצה היה לוקח מקום ראשון לשנת 2010 במסגרת תחרות שכזו.

עד כאן פטפטת בנושא עיצוב כריכות. אמרנו די..

***

היא רצתה שיתרחש דבר מה - דבר מה, כל דבר שהוא; היא לא ידעה מה.


היקיצה עוקב אחר קורותיה של גב' עדנה פונטלייה, אם צעירה שמתאווה לחיים אחרים, לשינוי, ליקיצה.

בתחילת הנובלה היפה הזו, שתורגמה ע"י מירי קרסין, ונערכה להפליא על ידי לי-עברון ועקנין ורחל שוורץ, אנו מוצאים את עדנה פונטלייה, גב׳ קום איל פו, מבלה את חופשת הקיץ שלה עם בעלה ושני בניה בעיירת קיט, לא הרחק מעיר מגוריה, ניו-אורלינס. לכאורה תפאורה אידילית, אלא שעם אידיליה לא בונים עלילה, וחופשת הקיץ משמשת כר מושלם להתעוררות שעדנה הולכת לחוות.

אל חייה של עדנה נכנס רובר, גבר שצעיר ממנה בכמה שנים בלבד, אך לכל הדעות נתקע איפשהו בשנות הילדות או הנעורים. רובר נטול הדאגה, הפלרטטן, הוא ההפך הגמור מעדנה, שתוהה בסבך פנימי של הרהורים, ושמועקה שאין לתארה במילים, אשר דומה כי הצטברה באיזה חלק בלתי מוכר של תודעתה, מילאה את כל הוויתה בחרדה עמומה. 

רובר 'מנצל' את מצבה נפשי המעורער של עדנה וקונה לעצמו חזקה במחשבותיה ודמיונה. מהופנטת מנוכחותו השובה, עדנה הלכה כעיוורת אחרי כל דחף שהניע אותה. כשזה עוזב למקסיקו, כדי 'לנסות את מזלו', עדנה חוזרת לביתה בניו אורלינס ושבה לשיגרה המשמימה של חייה. אך במהרה היא נכנעת לחיזוריו של מחזר נוסף, אלסה ארובן. הסוף, כמו בכל רומן של המאה התשע-ישרה העוסק בחריגה ובהפרה של הסטטוס-קוו החברתי (transgression), ידוע מראש..

ספרה של קייט שופן מזכיר לא פעם את מאדאם בובארי של פלובר. בסיפוריה הקצרים של שופן, ניכר שהיא הושפעה מהסופר הצרפתי בן תקופתה גי דה מופאסאן, וסביר להניח שגם קראה את רומן המפתח של פלובר, שמופאסאן היה בן חסותו - רומן שהדי השערורייה שעורר כשראה אור בשנת 1857 וודאי עשו דרכם אט אט אל העולם החדש.

נקודת המוצא של שני הסיפורים דומה מאוד: אמה בובארי נישאת לשארל ומייד מרגישה מחנק בחיי הנישואין ואילו עדנה מצאה את עצמה פנים אל פנים עם המציאות כשהתחתנה עם ליאונס, וסגרה מאחורי גווה לעולמים את שעריה של מלכות האהבה והחלום.

כמו כן, גם המבנה התמטי של שתי העלילות כמעט זהה: אישה צעירה נישאת וחווה שיעמום; היא מתאהבת בגבר צעיר ולא מנוסה (לאון אצל פלובר; רובר אצל שופן - ע"ע אהבה לא ממומשת) עד שזה עוזב; הגיבורה מחוזרת ע"י גבר בוגר יותר (רודולף אצל פלובר; אלסה ארובן אצל שופן), דרכיהם נפרדות לפני שהתשוקה ממומשת; האהוב הצעיר חוזר, האהבה מתממשת ומביאה חורבן על כל הסובבים (זהירות, ספוילר).

תוסיפו לזה את העובדה (המקרית, אולי?) שבשתי העלילות משחקות דמות הרוקח ואשתו (מר וגברת הומה אצל פלובר, ומר וגברת רטיניול אצל שופן) תפקיד של ראי למעשי הגיבורה והתנהלותה, ומספקות בכך קנה מידה מוסרי וערכי לפעולותיה, והרי לכם משוואה די ברורה. 

***

גורלותיהן של שתי הנשים קשורים זה בזה, אם כן.


ההתעוררות שעדנה חווה במהלך הנובלה כמו נכפית עליה ממעל, שכן, כמו אמה בובארי, גברת פונטלייה לא היתה אישה-אם, אחת מאלה שסגדו לבעליהן וחשבו זאת לזכות קדושה לבטל את עצמן ולהצמיח כנפיים של מלאכי שרת.


לא ולא: גב׳ פונטלייה, בניגוד לאישה הקריאולית שאינה עושה דבר העלול לסכן את בריאותה אם היא יכולה להימנע מכך [...] אמרה שהיא לעולם לא תקריב את עצמה למען ילדיה או למען כל אדם אחר. היא גם אינה חוסכת בשיפוט הסובבים אותה: ההצצה החטופה הזאת אל ההגמוניה הביתית (של משפ' רטיניול) לא עוררה בה כמיהה, גם לא געגועים. צורת החיים הזאת לא התאימה לה, והיא לא מצאה בה אלא שיממון נורא וחסר תוחלת.

אין זה מקרה, אם כן, שההתעוררות שעדנה חווה היא בה בעת גם אקט של התבטלות; אקט של פסיעה מתוך עצמך; האקסטזה המלווה בשחרור אולטימטיבי.

מונחית על ידי דחף בלתי נשלט להשתחרר מן הכבלים שאזקו אותה עד כה, עדנה הלכה כעיוורת אחרי כל דחף שהניע אותה כאילו הפקידה את עצמה בידיים זרות שיכוונוה ושחררה את נפשה מכל אחריות.

זהו מהלך בלתי נמנע, שסיבותיו ותוצאותיו ידועות מראש, שכן עדיף להתעורר למרות הכול, אפילו לסבול, ולא לשגות באשליות כל החיים.

מוזיקה משונה

יותר ויותר ספרים מתורגמים רואים אור בארץ מידי שנה.


למעשה, מרוב המבחר, האיכותי ברובו, קשה להחליט למה להעניק את המעות והזמן. רוב התרגומים מובאים מן האנגלית, כמובן, ואח"כ מצרפתית ומגרמנית.


הוצאת כרמל עושה זה זמן מה לכבוד הספרות הספרדית והפורטוגזית (או במילים אחרות, הלטינו-אמריקנית) ומביאה תחת הסדרה 'אלדורדו', לעיתים קרובות לראשונה בעברית, מיצירותיהם של סופרים דרום אמריקאיים עכשוויים.


את הסדרה עורכים ינון קחטן (עורך התרגומים), ואוריאל קון (עורך הסדרה, שגם עורך בהוצאת כתר את הסדרה 'ליברו' שגם היא מוקדשת לתרגום ספרות ספרדית ודרום-אמריקאית. עד כה ראו בסדרה תשעה כותרים: 'כך הפכתי לנזירה', 'המדונה של הרוצחים', 'יופיו של העולם', 'החקירה', 'האלמנות של ימי חמישי', 'בורדינג הום', 'הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון', 'מחברות הפרידה', 'אלף ואחת מיתות').


מבחינת ההשקעה וההתמדה, מדובר במלאכת מחשבת: הספרים כולם מעוצבים בהתאמה בשחור ולבן, מה שיוצר אחידות ביניהם ומשווה לסדרה אופי ייחודי משלה. כך צריך להוציא לאור סדרה, ראו ולמדו.

בסדרת 'אלדורדו' מיועדים לראות אור כ13 כותרים. עד כה ראו אור שישה ('ארמדילים-תמונות מקרב תת-קרקעי' מאת רודולפו פוגוויל, 'שתי נובלות:מכון יופי ודמקה סינית' מאת מריו בייטין, 'לקרוא ולכתוב' מאת אריאל ברמני, 'סאמה' מאת אנתוניו די בנדטו, 'טרילוגיה בלתי רצונית;המקום, העיר, פריז' מאת מריו לבררו, 'הבן החורג' מאת חוסה חואן סאר ו'פטה-מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי מאת הרנן ריברה לטלייר.) הישג יפה לעבודה שארכה עד כה שנתיים. 


לגבי התוצאה, אוכל להעיד רק על הכותר האחרון שראה אור בסדרה, פטה־מורגנה של אהבה עם הרכב מוזיקלי, מאת הרנן ריברה לטלייר (מספרדית: יורם מלצר).

העלילה נפתחת באיזכור טביעתה של ספינה שהובילה חמש מאות בני אדם שנשכרו לעבוד במפעלי המלחת: "העניין העצוב ביותר בכל האירוע היה שכל אותם אנשים שנדחקו לאנייה לא נרשמו בספר הספינה, והרשויות הכחישו באורח מוחלט את דבר מותם, אולם אחדים מאנשי הצוות שהצליחו לשרוד סיפרו על כך בחשאי במאורות הנמל".

משם גולש הספר לתיאור אהבתם של לונדרינה דל רוסריו , נגנית פסנתר בתזמורת העיירה, וחצוצרן אדמוני, "במקום השחון בעולם, במדבר אטקאמה שבצפון צ'ילה", המוכר יותר לישראלים, טיילים לשעבר, כאזור מדבריות המלח הצחיחות, הסאלאר. 

במקום קצה-עולם זה, בפינה שכוחת אל זו קמה לה עיירה קטנה בשם פמפה אוניון, השוכנת בסמיכות למסילת הברזל, וכמו במערבונים האמריקאים, משמשת העיירה מקום פורקן לכל קשיי היומיום של הפועלים האומללים העובדים במכרות ובמפעלים בתנאים-לא-תנאים. הרשויות כמובן מתכחשות לקיומה של העיירה, על כל המתרחש בה.


הרומן הלירי של ריברה לטלייר הוא רומן של עדות, העושה שימוש (כמיטב המסורת הספרותית הדרום-אמריקאית) בדמיון עשיר ובמעוף יצירתי על מנת להנציח את פועליהם של כורי המלח קשי היום, כשברקע האיום של השלטון הרודני הצ'יליאני בהנהגתו של הרודן הצ'יליאני דאז (העלילה מתרחשת בשנות העשרים-שלושים של המאה העשרים), קרלוס (פאקו) איבנייס דל קמפו.

הנה מתמצטת שליחותו של ריברה לטלייר, 'סופר של הפועלים', "משורר שכותב רומנים" שגדל ועבד במפעלי הכרייה שבמדבר הצ'יליאני: מלאכת הנצחה ופיאור של אלו שהיסטוריה לא הספיקה לשכוח מפני שכלל לא שמעה על דבר קיומם. אלו שנדחקו אל הפינות האפלות ביותר שעל פני כדורנו הקטן (העולם השלישי שופע בהן, בוודאי, לנו במערב ה'מואר' נותר רק לקרוא אודותיהן. מקסימום לשלוח תרומה חודשית דרך הויזה או המאסטרקארד, בבחינת 'אמץ לך ילד' או פועל..)


והרי לכם עוד 'צחוק גורל': השקת הספר בעברית תאמה כמעט במדויק לחילוצם של 33 הכורים הצ'יליאנים שנלכדו במשך כשבעים ימים בעומק 700 מטרים מתחת לאדמה במכרה הזהב והנחושת. ממש כמו ברומן של ריברה לטלייר, בו מקדישים חברי ההרכב המוסיקלי של העיירה את  זמנם בחזרות לכבוד ביקורו הצפוי של נשיא צ'ילה, כך גם במציאות, יגנוב נשיא צ'ילה דהיום, סבסטיאן פיניירה, את ההצגה ינצל את המומנט התיאטרלי הנדיר הזה, וישתלט על הבימה שניתנה לעלובי החיים הללו שאילולא עמדו בפני המוות לא היה העולם שומע עליהם ולו מילה אחת (הכורים זכזו אפילו בהזמנה לביקור בארמון הנשיאותי ויופיעו באינספור תוכניות טלוויזיה. גם תעשיות הקולנוע והספרים כבר מתעניינות בסיפוריהם של הכורים - עדות מהימנה שגם הסיפורת הכי פנטסטית - ולסופרים הדרום אמריקאים דימיון עשיר, על כך כמעט אין כל עוררין - זוכה לעיתים לפייט הולם מן המציאות.)