קטע מתוך רומן בכתובים, Hotel Eden

זמירה הירהרה ואז שברה את שתיקתה:

׳כשהייתי ילדה קטנה, בת חמש או שש, שמעתי לראשונה על השואה. ילדים שגדלים בישראל נחשפים לסיפורי השואה כשהם עדיין בגן. תחילה אומרים לך לעמוד  בצפירה ביום הזיכרון לשואה. ואז מלמדים אותך שמזמן, במדינה רחוקה בשם גרמניה, יהודים נרצחו באופן שיטתי על ידי אנשים שכונו הנאצים. אח״כ אתה למד שההרג התרחש במדינות רבות באירופה, במזרח ובמערב, על ידי אנשים שונים כמו צרפתים ואוקראינים. אבל הפרטים הקטנים לא חשובים לך כשאת כל כך צעירה. רק כשהייתי הרבה יותר מבוגרת, בת עשרים בערך, הבנתי כמה חסרת-היגיון שיטת הלימוד הזו: לומר לילד שאבות אבותיו נרצחו לפני חמישים שנים במדינה זרה, על ידי אנשים שדיברו שפה לא מוכרת ומשונה.. באותה מידה היית יכול לומר לו שהם נחטפו ע״י חייזרים ומעולם לא שבו..׳

גיחכתי קצת, וזמירה חייכה.

׳אין פלא שקראו לאושוויץ פלאנטה אחרת.׳

׳זה מטורף, נכון. אבל הסיפור הזה הותיר עליי רושם רב. שנים רבות נרתעתי כל פעם ששמעתי מישהו מדבר גרמנית. בסרטים בהם צפיתי, הקצינים הנאצים תמיד עברו מאנגלית לגרמנית כשצווחו את הוראותיהם הקטלניות. לא יכולתי להתנער מהאסוציאציה המיידית: גרמנית-רצח. כאילו שמיעת השפה עצמה עלולה להרוג אותך. גרמנים הם אנשים שכדאי להימנע מהם בכל מחיר. 

הבעתה הפכה רצינית מאוד.

כשאמרתי לאבי שאני מתכוונת לעבור לגור בגרמניה כדי ללמוד שם, תגובתו היתה ׳לא' ואז שוב 'לא' ושוב ושוב. חמש פעמים ׳לא׳. ספרתי. ואז 'למה?' חטוף. הוא לא הביע כעס כלל. הוא הביע תדהמה. הוא נראה כל כך  חסר אונים כשאמר את זה. למה שמישהו יבחר לעבור לחיות במקום כזה? האם השתגעתי?'

זמירה צחקה קלות.

'אני חושבת שבמובן מסוים עברתי לכאן כדי לנסות ולהשיב לעצמי את  הזכות על הנרטיב הזה. כדי להכניס כמה שינויים בסיפור. כמה תיקונים. שהיו רק קורבנות ותליינים. יהודים וגרמנים. טובים ורעים.'

אליס איילנד, בית חרושת לייצור אמריקאים

ז'ורז' פרק שב אלינו.

בהתמדה ובעיקשות, הוצאת בבל (שבאמתחתה לא פחות משישה תרגומים של פרק) מוציאה עוד כרך מתוך "יצירת חייו" (מה שהצרפתים מכנים, ביראת קדושה של ממש, כ"Oeuvre") של הסופר הצרפתי הדגול הזה, אולי החשוב שבסופרי צרפת במחצית השנייה של המאה העשרים. זהו הישג לא פשוט, בהתחשב במורכבות שפתו ורעיונותיו של הסופר המופלא הזה שעשוי לעיתים להצטייר כ"נהיר", או "ברור".

הפעם אלו "סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה" (ובצרפתית, "Récits D'Ellis Island, histoires d'errance "). אליס איילנד, "אי הדמעות"; "המקום של היעדר המקום, הלא מקום,השום מקום", בו ביקרו פרק והקולנוען רובר בובר במהלך השנים 1978-9, שנים ספורות לפני מותו של פרק.

חיפוש קצר אחר "סיפורים מאליס איילנד" בגוגל יסווגו במהרה תחת הז'אנר "ספרות שואה", ולא בכדי.

פרק, יתום מאב ואם (אביו מת במהלך מלחמת העולם הראשונה מ"פגז תועה, כיום אחד לאחר חתימת הסכם הפסקת האש"; אימו מתה בדרכה לאוושויץ, אותה "פלאנטה אחרת", כדברי ק.צטניק, מקום שאיננו מקום אלא מחשבה, או חוסר מחשבה) לא חווה את השואה בגוף ראשון, אך אירוע זה הותיר ריק עצום בחייו.

הריק הזה הופך לנוכחות הגדולה ביותר בכתיבתו של פרק. הוא נוכח לאורך כל הרומן השאפתני ביותר שלו, La Disparition, "רומן בלשי המתרחש בעולם שבו אינה קיימת E, האות הצרפתית הנפוצה ביותר". הוא נוכח ביתר שאת, ובאופן ישיר במיוחד ב"סיפורים מאליס איילנד" (זו גם אחת הפעמים הנדירות בה אנו רואים את פרק אומר את הדברים במפורש, במקום ללכת סחור-סחור, לתוות עלילות מורכבות ופתלתלות - "אליס איילנד, אי הדמעות, הוא סוג של אוושויץ; כאן אני נזכר בעובדת היותי יהודי").

[בהקשר זה, ראוי במיוחד לציון ספרו ה"אוטוביוגרפי" של פרק, W או זכרון הילדות, טקסט "עשוי מרסיסים פזורים, מחסכים, משיכחות, מספקות, מהשערות", דוגמא מאלפת ליכולתו הפנומנאלית של פרק ליצור עולם שלם סביב רעיון אחד, ולקשור את העולם הלא יציב הזה לאוטוביוגראפיה שלו-עצמו].

פרק, שבמשך כל חייו בדה לעצמו אוטוביוגראפיה פיקטיבית או Fiction אוטוביוגראפי, חוזר לאליס איילנד, מקום של תקווה ומקום בו נרמסה התקווה, על מנת לנסות ולאתר בו את עברו. הוא נאחז באי המהגרים הזה, בזכרון הקולקטיבי של ה"ניצולים" שחוו על בשרם את המעבר בו; הוא חוקר את אליס איילנד על מנת לאתר בו "ציוני דרך, שורשים או עקבות" אך מוצא בו רק "משהו חסר צורה,על גבול הנאמר; משהו שאוכל לקרוא לו הסגר, או גזירה, או קרע".

אליס איילנד, אי מעבר להגירה בקנה מידה תעשייתי, משמש כמובן רק כבבואה של מקום אחר, של אירוע אחר, ה-אירוע בהא הידיעה, השואה; אירוע (או היעדר אירוע הזה, לדידו של פרק), המורגש לאורך דפי הספר המרגש הזה, או על גבי הצלולואיד של בובר: אנו שומעים את פרק קורא בשמות ה"אבודים", מחפש פרצוף מוכר בפני המהגרים קשי היום שעברו כאן בדרכם מן "העולם הישן" אל "העולם החדש"; מנסה לאתר בפניהם את פניו, את בבואתו שלו בעיניהם.

ב"בית חרושת לייצור אמריקאים" זה, מנסה פרק להפוך את היוצרות ולחזור לאירוע טרומי יותר, לשחזר את זהותו היהודית, זו שאבדה בשואה, זו שנשכחה בנקודת-המעבר ומרכז-המעצר הזה שבין העולם הישן והעולם החדש. במעמד המבדק הגורלי מול פקידי הההגירה, תהליך מהיר של "סלקציה" עוד לפני שזו שוכללה על ידי הנאצים, עומד פרק נבוך אל מול השאלות שנועדו לנפות את "בני החיים", אלו שהתקבלו לחיות באמריקה, מ"בני המוות" (פעמים רבות משמעות החזרה לעולם הישן היתה מוות בטוח):

מה שמך? מאין באת? למה באת לארצות הברית? בן כמה אתה? כמה כסף יש לך? מאיפה הכסף? תראה לי אותו. מי שילם בעד ההפלגה שלך? האם חתמת באירופה על הסכם העסקה כאן? יש לך חברים כאן? יש לך משפחה כאן? מישהו יכול לערוב לך? מה המקצוע שלך? אתה אנרכיסט?