‏הצגת רשומות עם תוויות שנות השישים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שנות השישים. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 6 ביולי 2011

חיי כלב

People get treated like dogs, too, my friend, and sometimes they have to sleep in barns and meadows because there's nowhere else for them to go
Timbuktu, Paul Auster


מסתבר שיש תת-ז'אנר שלם (מאיזה רגע אפשר לכנות מגמה בספרות כז'אנר?) של כלבים-מספרים. מדובר ברומנים הנמסרים מנקודת מבטם הבלעדית של כלבים.


חיפוש קצר הוליד רשימה לא קצרה: מיסטר בונז, המלווה את בעליו ההומלס וילי ג' כריסמס אל ארץ המתים ובחזרה, בטימבקטו של פול אוסטר (לא קראתי. אני לא חסיד גדול של כתיבתו של אוסטר..); עוד רומן, העוקב אחר מעלליו של כלב שנעזב ע"י בעליו בכלב מאת דניאל פנק; ואילו Flush מאת וירג'יניה וולף, נמסר מנקודת מבטו של כלבה של הסופרת אליזבת בארט בראונינג, קוקר-ספניאל גאה.


תוסיפו לתת ז'אנר זה תת-ז'אנר נוסף של ספרים שנכתבו על כלבים, כמו My Dog Tulip מאת ג'.ר.אקרלי, ידידנו הכלב מאת המחזאי ומשורר הבלגי מוריס מטרלינק, ובל נשכח את פנג הלבן וCall of the Wild מאת ג'ק לונדון, והרי לכם תופעה ספרותית של ממש*!


* מי שרוצה להתעמק עוד ביחסיהם של סופרים עם חבריהם הטובים ביותר מוזמן לבקר פה.


***


The Life and Opinions of Maf the Dog, and of His Friend Marilyn Monroe מאת אנדרו אוהגן (לא נתקלתי בכותרת רומן כה ארוכה מאז יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה של דייב אגרס, המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאת מארק האדון או ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי של מייקל שייבון) שייך לקטגוריה הראשונה שהוזכרה לעיל: הרומן כולו נמסר מנקודת מבטו הייחודית של מאף (קיצור לMafia Honey), כלב מלטזי שניתן במתנה למרלין מונרו ע״י פרנק סינטרה, אחרי שזו נפרדה מבעלה, המחזאי ארתור מילר (הכלבלב הובא מאנגליה ע"י מריה סטפנובה, אימה של השחקנית נטלי ווד - הרבה אבק כוכבים ניתז על ראשו לפני שמצא את דרכו לחיקה של נורמה ג'ין.)


השנה היא 1961. תחילת שנות השישים בארה״ב על כל האפשרויות הגלומות בעשור החדש: שוויון זכויות לשחורים; כיבוש החלל (לפני ששלחה את ניל ארמסטרונג, באז אולדרין ומייקל קולינס לצעוד על הירח, שלחו ארה״ב וברה״מ עשרות כלבים וקופים אל החלל. רובם לא מצאו את דרכם חזרה אל כדור הארץ) שלום עולמי (ג׳ון פ. קנדי מכריז על הקמת ׳חיל השלום׳ תוך כדי שארה״ב פולשת לקובה ועושה עוד צעד לכיוון הנצחת המלחמה הקרה - "מלחמה שהומצאה ע"י הסי.איי.איי כדי להשאיר את הרוסים עניים ולהפוך את האמריקאים למטומטמים" - ואיום פצצת האטום) ומה לא.. 


גם מצבה של מרלין מונרו איננו יציב במיוחד: היא שוקעת בדכאון לעיתים תכופות, וכשטיפול פסיכואנליטי ואשפוז אינם משפרים את מצבה, היא מתחילה לצרוך אלכוהול ותרופות באופן מופרז.


זהו הרקע הדרמטי של סיפורנו, ואולם לעיתים נדמה שאוהגן משתמש בדמותה של מרלין מונרו כ'תרוץ' בלבד לרומן היסטורי-פילוסופי, שכן דמותו של מאף הכלבלב, מחשבותיו ודעותיו הם הגיבורים האמיתיים של הרומן שלפנינו.



***


על אף מראהו התמים, מאף הוא כלבלב שניחן באינטיליגנציה יוצאת דופן. הוא מתמצא היטב ברזי הפילוסופיה של אריסטו, פיתגורס ופלוטארך, דקארט, מונטן וג׳ון לוק.


הקטע הבא, לדוגמא, מצטט ישירות משייקספיר:


To thine own self be true [...] I grew up in the golden era of existentialism, so you'll forgive me for finding the whole idea of a self that one must be true to a little ridiculous. We are what we imagine we are: reality itself is the supreme fiction


מאף איננו מסתפק בהתייחסויות תכופות לתיאוריות שונות בפילוסופיה. יחסיו עם מרלין מונרו שואבים גם ממסורת ארוכה של אמנות פלסטית המוקדשת לתאור דמות הגבירה עם כלבה:


It's not always easy for a dog to know where self ends and owner starts


היחסים בין מאף הכלבלב ומרלין מונרו הם יחסים של תלות הדדית. כ"א מהם זקוק לשני כדי להגדיר את עצמו: 

Marilyn squeezed me without much movement; that's what people do with their animals, they hug them, they squeeze them, but in actual fact they are really at that moment hugging themselves


וכן:


You must have noticed: people talk to dogs as if they are people [...]That's what humans do. They talk to you. They talk nonsense. They talk to you and they talk for you. And so they create a personality for you which is defined by the way they act you out. every minute they are with you they are constructing you out of what they want, a companion, a little man, a furry friend who can only love their owners for their mothering tongue.



אט-אט מתקרבים מרלין וכלבה, עד שגורלם נקשר זה בזה ולא ניתן להפריד בין חיית המחמד ובעליו.


***

A novel must not only reveal the world but it must be a world. Show me a good novel and I will show you a center of vibrancy

לא קראתי אף אחד מספריו הקודמים של אוהגן, אך חייו ודעותיו הוא ללא ספק מה שאחינו האנגלו-סקסים היו מכנים רומן מָלֵא (accomplished).
 
ספרות טובה היא עולם בפני עצמה. היא לא זקוקה לעולם החיצוני, ל׳מציאות׳ כדי להישען עליה. היא בוראת עולם משלה, עם חוקים וכללים משלו, ובכל עמוד ועמוד היא מתחזקת את העולם הזה ונופחת בו רוח חיים.

חייו ודעותיו הוא מקרה הפוך לגמרי. זהו רומן שטווה את עולמו הבדיוני מאינספור פיסות מציאות, וממש כמו האינטרנט, מדובר ברומן ששולח את זרועותיו, כמו תמנון ענק, אל כל עבר, דוגם ומנכס מכל הבא ליד על מנת לבנות את מבנה העל הזה, הפיקטיבי אך כ״כ 'נאמן למציאות' הנקרא ׳רומן׳.  

למעשה, חייו ודעותיו אינו אלא מטה-רומן, במיטב הספרות של המאה התשע-עשרה (פרוסט והויסמנס עולים בדעתי.)

הספר גדוש באיזכורים תיאורטיים, בהערות שוליים ובעוד ועוד קישורים בהם מלהטט הסופר בידענות מפליגה - זהו טור דה פורס של כתיבה אינטלקטואלית עמוסה באינספור אנקדוטות מן הספרות והתרבות המערבית.

עד שהספר יראה אור בעברית (אם אכן יתורגם לשפת הקודש), מי שמתעצל לקרוא אותו בשפת המקור יכול למצוא נחמה בשמועות שאומרות שהספר עתיד לזכות לאדפטציה למסך הכסף: אנג'לינה ג'ולי תגלם את מרלין מונרו, ואולם עדיין לא נמצא מי שיקריין את קולו של מאף הכלכלב.

יום שישי, 1 באוקטובר 2010

טום פורד, Single Man

סוף כל סוף הזדמן לאטלס לצפות בסרטו של טום פורד, A Single Man, בכיכובו של קולין פרת'.


הסרט מבוסס על ספר בעל אותו שם, פרי עטו של הסופר הבריטי כריסטופר אישרווד משנת 1964, אחת מאבני היסוד של הספרות ההומו-לסבית במאה ה-20.


אישרווד עצמו עבר הרבה בחייו, והתחכך ברבים מחברי השמנא וסלתה התרבותית של אמצע המאה העשרים, החל מהמשורר וו. ה. אודן, עימו למד עוד בבית הספר היסודי, דרך הסופר א. מ. פורסטר שהפך במרוצת השנים למורו הרוחני של אישרווד, וכלה בצייר דייוויד הוקני, שצייר דיוקן של אישרווד יחד עם מאהבו אז, דון בקארדי.


פורד, מעצב האופנה האמריקאי שהוביל את בית האופנה גוצ'י במשך כעשור ואל תוך המאה העשרים ואחת, מימן את רוב עלות הפקת הסרט, כ7 מיליון דולר, מכספו הפרטי, אך ה'הצלחה' לה הסרט זכה (ביקורות חיוביות ואוהדות הן מצד הביקורת העיתונאית והן מצד הקהל) וודאי ווודאי תעודד אותו להפיק ולביים סרט נוסף.


סינגל מן מתרחש בקליפורניה, ארה"ב של תחילת שנות השישים, כחודש לאחר משבר הטילים בקובה. ארה"ב שרויה בפחד עמוק, והסטאגנציה המחשבתית והפוליטית של שנות החמישים ('ימי הביניים' של המאה העשרים האמריקאית) עדיין לא התפוגגו לטובת ה'חופש' המחשבתי שיאפיין מאוחר מכן את המדומיין הקולקטיבי ביחס לשנות השישים האמריקאיות המפורסמות..


מבחינת setting והפקה, הייתי מציב את סינגל מן בשורה אחת עם סרטיו של הבמאי ההונג-קונגי, וונג קאר וואי, שסרטו מצב רוח לאהבה (2000) חב הרבה לאווירה ולתפאורה שהבמאי הצליח ליצור על הסט. 


אם להתייחס לאווירה ולתפאורה בלבד, הרי שסינגל מן הוא סרט די מרהיב. הסטיילינג (אביזרים, תלבושות, תסרוקות ברוח התקופה וכו..), כולם מושלמים ומגיעים לרמה שגורמת אפילו לסדרה אולטרה-מושקעת ומקצועית כמו מד מן להחוויר.


אבל סינגל מן הוא לא סרט של תפאורה ו'אווירה' בלבד.


זוהי מיני-אודיסיאה של אדם אחד, (אנטי) גיבור של הזמנים ה(פוסט) מודרניים. 


כמו כל (אנטי) גיבור הוא צועד לבדו, והאנשים הנקרים על דרכו יכולים לכוונו או להטעותו. 


ג'ורג' פלקונר (קולית פירת') הוא פרופסור אנגלי בגיל העמידה המרצה באוניברסיטה בקליפורניה. פלקונר הוא הומוסקסואל, שבן זוגו מזה 16 שנים, ג'ים, נהרג בתאונת דרכים. הסרט מוצא את פלקונר-פירת' כשמונה חודשים לאחר מכן, בודד ומבודד, מתקשה להתמודד עם 'משבר הטילים' הקטן והאישי שלו, ושוקל ברצינות לשים קץ לחייו.


על הדרך, ביום המיועד להיות היום ה'אחרון' של חייו, 'אודיסיאוס של המודרנה' הזה פוגש כמה דמויות שמניסות לפתות אותו ולהניע מעט את מסלול חייו: תחילה אחד מתלמידיו, קני פוטר (ניקולס הולט), עלם חמודות שמנסה 'לפתות' את מרצהו הנערץ. אח"כ זהו נער ליווי ספרדי 
יפה-תואר בשם קרלוס (ג'ון קורטחרנה בפינת 'הדוגמן התורן'..). בסופו של דבר מגיע אודיסיאוס אל 'אשתו' פנלופה (או יותר נכון 'צ'ארלי')
בדמותה של ג'וליאן מור, לא בדיוק פאם-פטאל אך אשה בכל-זאת, המניסה להחזירו אל 'דרך הישר' או לפחות להשתמש בו כדי לחזור אל 'דרך הישר' בעצמה (צ'ארלי נעזבה מתישהו לפני כן ע"י בעלה העשיר שהואיל בטובו להשאיר לה וילה טובת מידות המעוצבת במיטב רוח התקופה..)


כראוי לשחקן קולנוע שהתחיל את דרכו על במת התיאטרון (כפי שעושים רוב השחקנים הבריטיים), פירת' נוהג לעשות סרט 'רציני' אחת לכמה סרטים.. בין קומדיות קלילות וטיפשיות כמו ברידג'ט ג'ונס (1 ו2) מה שבחורה רוצה, אהבה זה כל הסיפור, מאמה מיה!, הוא זורק כמה השתתפויות יותר רציניות כמו גאווה ודעה קדומה, חשיבותה של רצינית, הנערה עם עגיל פנינה, ועכשיו סינגל מן.


המשחק שלו, שפחות או יותר מחזיק את כל הסרט על כתפיו (מעבר לסטיילינג, כמובן, שלו תפקיד מכריע משלו בסרט), די מאופק, כפי שוודאי 'מכתיב' התסריט/ספר, אם כי הוא יוצא קצת אנמי מידי, מה שאולי פוגם ביכולת ההזדהות של הצופים בדמות שהוא משחק, וכתוצאה מכך בכאב שהיא חווה.. 


על אף הקרירות הזו, מגיע לפירת', ולפורד שביים אותו כמובן, מלוא הקרדיט על סרט 'נועז'. לא בפרובוקטיביותו כמובן, אלא דווקא באיפוק שבו, ובעדינות שבנראטיב ובתסריט.


זוהי צפייה מומלצת לחובבי אסתטיקה מושבעים,לחובבי קולין פירת' ולחובבי ספרות בכלל.

ואם עוד לא השתכנעתם.. הנה הטריילר:

יום ראשון, 7 ביוני 2009

שנות השישים, שנות השבעים


בזיכרון הקולקטיבי, חרוטות שנות השישים כזמן/מקום נפלא.

דור הפרחים, וודסטוק, מוזיקה, מין חופשי..

מעטים זוכרים ששנות השישים הסתיימו פחות או יותר כלעומת שהתחילו, ואולי אף במצב גרוע יותר: ארה"ב היתה שרויה במשך כל העשור המכריע הזה במלחמת וייטנאם, מלחמה שגבתה אלפי חיילים; גם בתחום הפוליטי היו לא מעט תהפוכות: ב1963 נרצח קנדי; ב1969 הגיע תורו של מרטין לותר-קינג.

באירופה התחילו שנות השישים דווקא ב1968.

בפראג היתה זו מהפיכת האביב שדוכאה ביד קשה ע"י הקומוניסטים מרוסיה; בפריז, המהפיכה של מאי: הסטודנטים עלו על הבריקדות; בגרמניה יוזף בכמן ניסה להתנקש ברודי דוצ'קה, מנהיג תנועת הסטודנטים וסוציאליסט, אירוע שהפך לאחד הקטליזטורים בהתהוותה של תנועת הבאדר מיינהוף, שנוצרה רשמית רק בתחילת שנות ה70, אך ללא ספק לא הייתה יכולה להתקיים ללא רוח המרד והתסכול שאיפיינה את 1968.

הזיכרון הקולקטיבי, כפי שהוא מתעצב בהווה התרבותי, זה המרוחק מן ה"עבר" ההיסטורי, חייב רבות לתעשיית הקולנוע. לפי שלמה זנד, אנו "זוכרים" אירועים היסטוריים משמעותיים, כפי שהם מוצגים בקולנוע. כך, משכתב הקולנוע תכופות אירועים היסטוריים, ואת משמעותם הפוליטית והחברתית כאחד.

Der Baader Meinhof Komplex (גרמניה, 1968) עוקב אחר התהוות תנועת/כנופיית הבאדר-מיינהוף ומתאר בפרוטרוט את מעלליה והישגיה.

שם הסרט מרמז על בעייתיות מסויימת: ההיסטוריה של הבאדר-מיינהוף מתוארת כקומפלקס/תסביך, וככזה, משהו שאינו ניתן לפתרון, או אף להגדרה (לפי לאקאן וממשיכי דרכו, שהרימו ידיהם מיכולתו המרפאת של הטיפול הפסיכואנליטי, התסביך איננו דבר-מה ניתן לפתרון, וככזה הוא הופך לשולי: על הפציינט להתענג דווקא על הסימפטומים שלו).

כך, על אף שהסרט עוקב באדיקות אחר השתלשלות האירועים בהם מעורבים חברי הכנופייה, ומתאר אותם בדיוק כפי שאירעו, מניסיון ההתנקשות הנ"ל ועד למותם בכלא של מנהיגי החבורה (כאשר ברקע כל הזמן, כתביה של אולריקה מיינהוף, האידיאולוגית והשופר של התנועה, המשוחקת ע"י מרטינה גדק, שכבר נתנה הופעה מאופקת אך מצוינת ב"חיים של אחרים") - לאורך הצפיה גוברת ההרגשה שלא התסביך, כלומר הרקע והסיבה לתופעה החברתית/פוליטית/תרבותית הקרויה באדר-מיינהוף (דהיינו, תולדות המחלה) כי אם הסימפטומים של המחלה (מעשי האלימות של חברי הכנופייה; התככים הפנימיים, וכולי).

כמו בסרט Buongiorno, notte (איטליה, 2003), שגם הוא עסק במעשי האלימות של תנועה פוליטית רדיקלית אחרת, הבריגדה האדומה האיטלקית (במרכז הסרט, חטיפתו של נשיא מפלגת הנוצרים-דמוקרטיים, אלדו מורו ע"י חברי התנועה), גם בסרט הגרמני משמשות ההתרחשויות הפוליטיות כתפאורה בלבד למחזה המרכזי, עולמן הצר של הדמויות וקורותיהן. הנראטיב ההיסטורי מתחלף במהרה ביומן אישי.

ב"באדר-מיינהוף", הסיפור מסתיים בדיוק כמו שנכתב בדפי ההיסטוריה: הגיבורים כולם מתים, ה"חלום" (שנהפך אט-אט לסיוט בלהות) גווע; ב"בוקר טוב, לילה", היוצר קם על היסטוריה: הנשיא מצליח לחמוק מחוטפיו (במציאות נרצח מורו ע"י חוטפיו).

בישראל, שנות השישים זה כבר סיפור אחר לגמרי..

יום שני, 18 במאי 2009

What would Don do?


Advertising is based on one thing, happiness.
And you know what happiness is? Happiness is the smell of a new car. It's freedom from fear. It's a billboard on the side of the road that screams reassurance that whatever you are doing is okay. You are okay

*
דקה לפני שMad-Men חוזרת אל מסכי הטלוויזיה שלנו, הנה אודה קצרה לסדרה שמסתמנת כאחת מסדרות הדרמה הטובות ביותר של זמננו.
על אף שהסדרה ממוקמת בתחילת שנות השישים, עידן ציני של פרסום ותיעוש (הטלוויזיה, שהכניסה את הפרסומת אל הבית האמריקאי, היתה זמינה כבר בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים, אך היא הופכת לחלק אינטגרלי מחיי המשפחה האמריקאית הממוצעת רק בסוף שנות החמישים); עידן של תרבות המונים, נדמה שהיא כלואה בבועת זמן, במעין לימבו של "חוסר התרחשות" בו הזמן נמתח והדמויות המאכלסות אותו כלואות בו (כך גם הפלאשבקים אל נקודות רחוקות בעבר, בעיקר בחייו של דון, מתארים אירועים מרוחקים, אך חייו בהווה של דון אינם כה שונים משהיו כאשר אירועים אלה התרחשו). זהו עידן של פחד וניכור - ארה"ב עדיין איננה מפוכחת מן המלחמה הקרה (האם היא תהיה אי פעם?) והיא ניצבת בפני עשור של שינויים פוליטיים ותרבותיים מרחיקי לכת: זכות הצבעה לשחורים; רצח קנדי; מלחמת וייטאם ודור הפרחים שקם בעקבותיה.


Mad Men איננה רק ציון בזמן. היא גם מיקום גיאוגראפי: Man's World. בו בזמן שעולם זה מתהווה לנגד עינינו (רוב הדמויות חוות תהליך של צמיחה והתהוות לאורך הסדרה) אנו גם עדים להתפוררותו. זהו עולם בנפילה. נפילת האדם הלבן. (הפתיח של Mad Men: איש עסקים נופל מבניין, מעין מחווה להיצ'קוק [North by Northwest מ1959, וVertigo מ1958]).


חייהן של הדמויות המרכזיות בסדרה מתוארים כטרגדיות מודרניות: כולן מתוארות כ"מטפסים-חברתיים" (Social Climbers) בעולם קפיטליסטי בו עמידה במקום משולה לכישלון, אך ה"עלייה בדרגה" מאוזנת כמעט מיידית ובסימטריה מושלמת עם נפילה: מדון דרייפר, אדם שחי עם זהות שאולה, רדוף ע"י רוחות העבר והשקר, דרך פגי אולסון, שנעה ונדה בין עולמה הישן (בית אימה, בו היא מחביאה תינוק ממזר שנולד לה אחרי ליל אהבים עם פיט [חטא קדמון]; יחסיה עם הכומר הקהליתי והכנסייה)ובין החיים ה"מודרניים", בעיר הגדולה: תפקידה ה"מתקדם" כקופירייטרית; יחסיה עם פיט קמבל (בהקשר זה גם ג'ון הולווי, אחת הדמויות הנשיות ה"עצמאיות" היחידות בסדרה, איננה שונה:היא מתחתנת עם רופא (נישואים אידיאליים) אך נאלצת לחיות עם אדם שמעכב את התפתחותה [הוא לועג לה כשהיא מנסה להתקדם בעבודתה ע"י קריאת תסריטים] ומעדיף יחסי מין אלימים;). כך גם פיט קמבל, שמתקדם במעלה הסולם החברתי לאורך הסדרה, אך מתייסר דווקא מחוסר יכולתו לכתוב; מחוסר יכולת להתבלט; מחוסר יכולת להעמיד צאצאים, ובסופו של דבר מתבשר ע"י פגי שהיא ילדה את בנו.


Mad Men היא סדרה בהתהוות. על אף שנדמה שההתרחשות בה נמתחת כמו מסטיק וכמעט כל מהלך קדימה מלווה בשני צעדים אחורה, דווקא מן הקיבעון הזה נולד המתח המוליד ציפייה ומניע את העלילה קדימה. על אף שלכולם נדמה שהם יודעים מה הולך להיות המהלך הבא של דון דרייפר (או, "מה היה דון דרייפר עושה אילו")... נדמה שאפילו דון עצמו לא יודע מה יהיה הצעד הבא שלו. זה הופך את הצפייה למותחת מעין כמוה, סימן ברור לכך שהבימוי והכתיבה פה לא פחות מגאוניים..

* לתקציר שתי העונות הראשונות בקרו במגזין ניו-יורק.



התסכול האישי, השקר, הבגידות, הכשלונות האישיים והחברתיים מלווים את כל פרקי הסדרה (הטיפול הפסיכולוגי שעוברת בטי דרייפר, אשתו של דון, מצטייר בהקשר זה כניסיון נוסף לטייח, לטאטא את השאריות מתחת לשטיח).
כך גם עשן הסיגריות (כמעט כל הדמויות בסדרה מעשנות בקביעות) משמש כמסך של עמימות מאחוריו הן מסתתרות.


לא רק הדמויות בסדרה חוות נפילה, גם מוסד המשפחה: כולם גרושים או בדרך לשם (פיט ואשתו, שרק התחתנו וכבר שסועים בשל חוסר יכולתם להביא ילד לעולם; סל רומנו, הומו בארון, שהתחתן רק כדי להשקיט את המצפון; דון ואשתו שחיים בניכור וריחוק מתמיד; רוג'ר סטרלינג מתגרש מאישתו כדי לחיות עם המזכירה של דון, בת העשרים, ועוד אינספור דוגמאות..)

כל מה שנותר זו נוסטלגיה; נוסטלגיה לעידן של ילדות ותמימות; נוסטלגיה לתקופה שאיננה נתונה בהווה מחניק (על אף שמדובר ב"דרמה היסטורית", עמוסה באביזרים [Props] ובתפאורה תקופתית, Mad Men נטולה מכל פאתוס.) החיפוש אחר השינוי, אחר החופש והאושר ניכרים בכל אחד מפרקי הסדרה (ראויים במיוחד לציון הפרק האחרון של העונה הראשונה, "The Wheel", בו "ממציא" דרייפר את "הקרוסלה" של קודאק, ופרק מספר 11 בעונה השניה, "The Jet Set", בו דרייפר מגלה אלטרנטיבה לעולמו אך לבסוף נרתע מן האפשרות של שינוי) אך הפחד והאדישות מנצחים בכל פעם מחדש (דון דרייפר, בהתנצחות עם חבריה של המאהבת שלו, מידג':

There is no system
The universe is indifferent
There is no big lie


מתיו ויינר כתב והפיק את רוב פרקי הסדרה. הוא גם אחראי על התסריט של הסופרנוס. במידה רבה דון דרייפר הוא מעין המשך (או שמא מצב טרומי) של טוני סופרנו, הדון של המאפיה האיטלקית בניו-ג'רזי. כמו סופרנו, האלפא מייל, גם דרייפר הוא סמל לאדם שכל הכוח בידיו, אך הוא מצוי במצב תמידי של היחבאות ופחד שאפילו לטיפול הפסיכולוגי אין יכולת לפתור (בעולמו הגברי של דרייפר, האלכוהול, שנצרך בכמויות נכבדות, מחליף את הטיפול הפסיכולוגי).