על אף שספרו של ז'אן אשנוז, אני הולך מפה (Je m'en vais, תירגם מצרפתית דורי מנור) זוכה פרס גונקור לשנת 1999, ראה אור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות לפני כמה שנים טובות, אשנוז הוא סופר צרפתי לא מוכר מידי במחוזותנו, דומני.
את העוול הזה באה כעת לתקן הוצאת סמטאות ספרים הצעירה, שהביאה החודש לקורא הישראלי את לרוץ, סיפורו של האצן הצ'כי אמיל זטופק, אלוף אולימפי בריצות למרחקים, ובהמשך מבטיחים שם לדלוור גם את ראוול, ביוגרפיה נוספת המלווה את המלחין הצרפתי בשנותיו האחרונות.
עבדכם הנאמן, שקרא את הרומן שקדם לראוול, Au piano, הרומן האחד-עשר במספר של אשנוז, לא חיכה לתרגום העברי ומיהר ורכש לעצמו את הביוגרפיה האחרונה בתרגומה האנגלי, וטוב עשה.
***
No one knows whether he ever loved, amorously, anyone - man or woman - at all.
ראוול מאת ז׳אן אשנוז נע על התפר הדק מאוד שבין ביוגרפיה וספרות יפה (fiction). במידה רבה, ימחו מי מכם, גם הביוגרפיה (ואף האוטוביוגרפיה, יגדילו ויאמרו אחרים) מעמידה לא אחת מבנה נראטיבי שרובו מורכב מטילאי-טלאים פיקטיביים לגמרי, מומצאים או מומחזים. לא אתווכח עמכם.. (לפי חוקר האוטוביוגרפיה הצרפתי פיליפ לז'ן, למשל, האוטוביוגרפיה איננה אל שחזור רטרוספקטיבי בפרוזה - דגש על המילה פרוזה.)
תשע הפרקים הקצרים מהם מורכב ראוול מתפרסים על פני עשר שנותיו האחרונות של המלחין, וכל אחד מהם מתמקד בנקודה אחרת בתקופת זמן זו, שנות העשרים של המאה העשרים, תור הזהב של המוזיקה הקלאסית הצרפתית בפרט, ובאירופה בכלל (בין המלחינים הבולטים באותה תקופה ניתן להזכיר גם את איגור סטרווינסקי, ארנולד שנברג ואנטון וברן.)
He knows perfectly well what he has made: there’s no form, strictly speaking, no development of modulation, just some rhythm and arrangement. In short it’s a thing that self-destructs, a score without music, an orchestral factory without a purpose, a suicide whose weapon is the simple swelling of sound. Phrase run into the ground, thing without hope or promise: there, he says, is at least one piece Sunday orchestras won’t have the cheek to put on their programs
ואנקדוטה נוספת:
When Toscanini conducts it after his own fashion, two times too fast and accelerando, Ravel goes to see him after the concert. That wasn't my tempo, he points out to him coldly. Toscanini leans toward him, raising the eyebrows on that long facade he uses for a face, making it even longer. When I play that in your tempo,he says, it falls flat. Fine, replies Ravel, then don't play it. But you don't know a thing about your own music, bristles Toscanini's mustache; it was the only way to put the piece over. When Ravel gets home, without speaking to anyone, he writes to Toscanini. No one knows what he told him in that letter.
מי מכם שטרם התוודעו לבולרו של ראוול יכולים להאזין ולצפות בו כאן. הקטע לקוח מתוך סרט האנימציה המוזיקלי האלמותי, אלגרו נון טרופו
אולם, על אף גאוניותו הבלתי מעורערת של הבולרו, סך יצירותיו של ראוול גדול הרבה יותר מיצירה זו (למעשה, יצירותיו התזמורתיות של ראוול יתחרו תמיד בגאוניותן של היצירות לפסנתר. ראוול עצמו, לפחות לפי אשנוז, היה פסנתרן בינוני בלבד, אולם יצירותיו ניחנות בטכניקה וברגישות עילאיות: די להזכיר את גספאר של הלילה או את הקונצ׳רטו לפסנתר ליד שמאל שכתב ראוול לבקשתו של אחיו של הפילוסוף הווינאי לודוויג ויטגנשטיין, הפסנתרן פול וויטגנשטיין, שחזר ממלחה״ע הראשונה מינוס יד ימין - לפי אשנוז, ראוול עמל על היצירה במשך תשעה חודשים ולבסוף הגישה לפסנתרן השמאלי, ואילו זה האחרון, במקום לשמוח בכבוד שנפל בחלקו, ניסה להכניס ביצירה מקצה של שיפורים ושינויים, למורת רוחו של המלחין.)
אך לא רק מפלות ותבוסות נכונות למלחין.
במהלך מסעו של ראוול לארה"ב ב1928, הוא קוצר הצלחה בכל מקום בו הוא מנצח על יצירותיו: בניו-יורק עומד הקהל במשך חצי שעה ומריע לו במחיאות כפיים ושריקות (כך מביעים האמריקנים את שמחתם. אפילו באולמות הקונצרטים); בקליפורניה ובבוסטון הוא מוזמן לבתיהם של מעריצים עשירים שם הוא נאלץ להיענות לבקשותיהם ולגחמותיהם ולשבת ולנגן למענם יצירה כזו או אחרת פרי עטו, בעוד שאצבעותיו המגושמות נכשלות פעם אחר פעם בביצוע משימתן (ובאמת כמה סיפוק מוצא מלחין בניצוח או בנגינת יצירותיו-שלו over and over again? האם הוא שואף כל פעם לשיפור היצירה או למצוא בה משהו ש׳פיספס׳ בפעם הקודמת שביצעה - כפי שוודאי עושה הפסנתרן או הכנר, או אף המנצח, המבקשים בכל ביצוע להגיע לידי שלמות, בעוד שהמלחין הרי מגיש למבצעים יצירה שהיא-היא השלמות בפני עצמה. האתגר העומד בפני המבצעים הוא לנסות ולשחזר את יצירת המופת בכל פעם מחדש... ובאמת ראוול הנשרך מעיר לעיר באמצעות רכבות הפאר האמריקאיות של שנות העשרים מזכיר לי את פרוקופייב שתיאר ביומניו את מסע הקונצרטים שנתן גם הוא בשנות העשרים של המאה העשרים)..
במהלך מסעו של ראוול לארה"ב ב1928, הוא קוצר הצלחה בכל מקום בו הוא מנצח על יצירותיו: בניו-יורק עומד הקהל במשך חצי שעה ומריע לו במחיאות כפיים ושריקות (כך מביעים האמריקנים את שמחתם. אפילו באולמות הקונצרטים); בקליפורניה ובבוסטון הוא מוזמן לבתיהם של מעריצים עשירים שם הוא נאלץ להיענות לבקשותיהם ולגחמותיהם ולשבת ולנגן למענם יצירה כזו או אחרת פרי עטו, בעוד שאצבעותיו המגושמות נכשלות פעם אחר פעם בביצוע משימתן (ובאמת כמה סיפוק מוצא מלחין בניצוח או בנגינת יצירותיו-שלו over and over again? האם הוא שואף כל פעם לשיפור היצירה או למצוא בה משהו ש׳פיספס׳ בפעם הקודמת שביצעה - כפי שוודאי עושה הפסנתרן או הכנר, או אף המנצח, המבקשים בכל ביצוע להגיע לידי שלמות, בעוד שהמלחין הרי מגיש למבצעים יצירה שהיא-היא השלמות בפני עצמה. האתגר העומד בפני המבצעים הוא לנסות ולשחזר את יצירת המופת בכל פעם מחדש... ובאמת ראוול הנשרך מעיר לעיר באמצעות רכבות הפאר האמריקאיות של שנות העשרים מזכיר לי את פרוקופייב שתיאר ביומניו את מסע הקונצרטים שנתן גם הוא בשנות העשרים של המאה העשרים)..
במקרה של ראוול המלחין עולה על המבצע, או כפי שאשנוז כותב:
Hours spent breaking his fingers on the Etudes of Liszt and Chopin to improve his skill. But in vain: he is truly forced to admit that this time, his music is beyond his reach, much too complicated for his hands, which will make do with directing it.
שמא נקרא את האנקדוטה הנ"ל כמטאפורה על האמן כאיש בודד, החווה הזרה מיצירתו-שלו (האם כל יצירת אמנות נועדה להיוולד ולפתוח במסלול בלתי ננמנע של התרחקות מבעליה מרגע לידתה?)
נדמה שהשקפת עולמו של אשנוז, לפחות כפי שהיא מצטיירת בשני הרומנים המוזיקליים שלו שקראתי עד כה, עגומה אף יותר: גם גיבור ספרו, Au piano, מקס דלמרק, פסנתרן מקצועי הסובל מחרדת הופעות קשה הדוחפת אותו אל עבר הטיפה המרה, איננו מוצא מצליח למצוא סיפוק או מענה במוזיקה. למעשה, עבור שני גיבורי הרומנים הנ"ל, מלחין ומבצע כאחד, המוזיקה נותרת לעולם זרה.
נדמה שהשקפת עולמו של אשנוז, לפחות כפי שהיא מצטיירת בשני הרומנים המוזיקליים שלו שקראתי עד כה, עגומה אף יותר: גם גיבור ספרו, Au piano, מקס דלמרק, פסנתרן מקצועי הסובל מחרדת הופעות קשה הדוחפת אותו אל עבר הטיפה המרה, איננו מוצא מצליח למצוא סיפוק או מענה במוזיקה. למעשה, עבור שני גיבורי הרומנים הנ"ל, מלחין ומבצע כאחד, המוזיקה נותרת לעולם זרה.
