‏הצגת רשומות עם תוויות בראשית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בראשית. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 9 בינואר 2018

כמה מחשבות על החומה


1.1 מזה למעלה משנתיים אני חי עם משפחתי באחת השכונות היותר מבוססות של מזרח ברלין. לא רחוק מביתנו, קצת יותר מקילומטר אולי, ניצבים שרידים של החומה שהפרידה בין מזרח העיר ומערבה. החומה הוצבה ב-1961 בין השכונות פרנצלאואר ברג שבמזרח, ווודינג במערב, אך היום נדמה שהיא עמדה במשך רוב שנותיה בליבה של שכונת מגורים, חוצה רחוב ראשי ומפרידה בין דיירי צידו אחד וצידו האחר  באופן ברוטאלי.

1.2 מידי יום אני חולף ליד החומה. היא נראית בעיני כמו חית טרף שפוחלצה ואינה יכולה עוד לפגוע באיש, לממש את כוחה, לכלות את זעמה בחיה אחרת - היא ניצבת דוממת, קפואה במקומה.

מוזר לגור ליד חומה שאיבדה את מטרתה המקורית, לשמש כגבול, כחיץ בין בני-אדם. קשה לתפוש שבליבה של השכונה בה אתה חי ומעביר את רוב שעות יומך התנוססה פעם חומה.

בחלקים נבחרים ברחבי ברלין, עדיין עומדים שרידיה של החומה במקומם, בדיוק במיקום שייעדו לה האנשים שבנו אותה. אך כוחה עָקָר. היא הפכה לסמל בלבד. סמל שהפך לנכס תיירותי. אך בה-בעת היא גם סמל לתקופה חשוכה בהיסטוריה של האנושות.

2.1 לפני כמה שנים, הרבה לפני שהאפידוזה הברלינאית אף עלתה על הפרק, השתעשעתי ביני ובין עצמי ברעיון לכתוב רומן שמתרחש בישראל, בעיר גדולה ומתפתחת כמו ראשון-לציון, לדוגמא, שתושביה מבקשים לבנות סביב עירם חומה, כדי להגן על עושרם ולשמור על ערך בתיהם הגבוה. הרומן היה מתמקד במיקרו-סוציולוגיה של מקום שכזה: חיי האנשים שחיים בעיר, יחסיהם זה לזה ולאנשים שחיים מחוץ לעיר, כשכל הזמן הם חיים בצל החומה שהם בנו כדי להגן על עצמם. 

מה שהם אינם מבינים, זה שבזמן שהחומה שבנו אכן מגינה עליהם מפני שכניהם העוינים, היא גם כולאת אותם-עצמם בתוך גבולותיה ומצמצמת את חופש תנועתם. 

2.2 שנים אח״כ, באחד מביקורי בירושלים, נדהמתי לראות מרחוק את חומת ההפרדה שנבנתה ממזרח לעיר, חומה שנבנתה כדי לחצוץ בין ריכוזי האוכלוסייה הישראליים והפלסטינים, על מנת לשפרם את ביטחונם של הראשונים, על חשבון זה של האחרונים. 

בניסיון לרכך את הדימוי הנוקשה של חומת הבטון הגבוהה, כונתה החומה ׳עוטף ירושלים׳. 

׳עוטף ירושלים.׳ עוטף כמו חיבוק עוטף. 

3.1 בספרה As Eve Said to the Serpent (וַתּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ) מנתחת הסופרת ומסאית האמריקאית רבקה סולניט את טבעו של גן העדן ממנו סולקו אדם וחווה, אחרי שאכלו מפרי עץ-הדעת. 

ערכי היסוד של התרבות המערבית מושתתים על ההגדרה של גן-העדן כמקום "טהור", ללא "זיהום" מבחוץ, גורסת סולניט.

גן-עדן פירושו גן מוקף חומה, וכאשר אדם וחוה מגורשים מעדן, קירותיו מופיעים לראשונה בנרטיב, כי הם חשובים רק מבחוץ, אומרת הסופרת האמריקאית. אדם וחווה הם הפליטים הראשונים , עלה התאנה מסמל את אשרת הכניסה הראשונה שבוטלה, גן-עדן הוא הארץ הראשונה שפיתחה מדיניות הגירה.

3.2 גן-עדן מוקף בחומות מגדיל את ערכו. רק אנשים מיוחסים, ש׳שייכים׳, יורשו להיכנס אליו.

אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בצד השני של החומה, מסורב אשרת כניסה. 

3.3 ככל שסיכויי הכניסה שלך לגן העדן פחותים, כן גדלה המוטיבציה לנסות ולהסתנן פנימה. כמו כן, גדל גם הסיכון שכרוך בניסיון להיכנס אל גן-העדן הזה.. 

4.1 בקובץ המאמרים של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, Known and Strange Things, פרסם הסופר הצעיר כמה מאמרים שנוגעים לטעמי בנושא הזה מכמה כיוונים שונים.

באחד מהם, The Island, שניתן לקרוא גם פה, מתאר קול ביקור באי Robben Island שבדרום אפריקה, לא הרחק מעיר הבירה קייפ טאון. בתמונה שמצאתי באתר וויקיפדיה, האי נראה כמו גן-עדן קטן. אך במציאות, הדבר היה רחוק מכך.

האי שימש כמושבת עונשין החל מהמאה השבע-עשרה, והוחזקו בו בעיקר פעילים פוליטיים שהתנגדו למשטרים השונים שפעלו בדרום אפריקה. בתקופה האחרונה, המפורסם שבאסירי האי, נלסון מנדלה, שלימים הפך לנשיא השחור הראשון של דרום-אפריקה,העביר באי כ-18 מתוך 27 שנות המאסר שנגזרו עליו, עד לנפילת משטר האפרטהייד. יחד עם מנדלה, נאסרו מאות פעילים של מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) שפעלה בין שנות ה-60 לשנות ה-80 של המאה-העשרים כתנועת מחתרת לא חוקית וניהלה מאבק נגד האפרטהייד.

האי, לדידו של קול, הוא סמל לכל מקום אחר בעולם בו מופרדים בני-אדם מסביבתם בגלל צבע עורם, אמונותיהם, נטיותיהם הפוליטיות או כל השלושה יחדיו..

The island migrates to other places and the torturers diversify. But the island is never far away. Occasionally, it leaps into the mind of a woman as she goes through her day during the twenty-first century. A man, somewhere, is jolted awake in the middle of the night by things he knows are true. If the island’s physical distance is a little greater now, its moral distance is not.

מתקן הכליאה שברובן איילנד נסגר ב-1996 באופן סופי והפך ל׳מוזיאון רובן איילנד׳, סמל לחירות ולתקווה. מתקן המעצר בגואנטנמו, בו הוקם בשנת 2002 והוא עדיין פעיל, על אף הצהרותיו של נשיא ארה״ב לשעבר, ברק אובמה.  

4.2 בישראל מוחזקים כיום כ-692 פלסטינים על ידי ישראל במסגרת צווים מנהליים. הם מובאים מידי כמה חודשים בפני שופט, בטענה שהם מהווים סכנה לבטחון המדינה, אך אינם זוכים לעמוד למשפט בו יוכלו להגן על עצמם. 

5.1 האי נודד למקומות אחרים והמענים משתנים. חומות שמנותצות מתחלפות בחומות אחרות.

יום שני, 2 באפריל 2012

בראשית היתה המילה

אלוהים ברא את העולם באמצעות המילה: 'ויאמר אלוהים, יהי אור; ויהי-אור'. בהינתן בכך שהשפה ניתנה לבני האדם 'כמות שהיא': נקייה, חפה מכל פשע או עוול - בעוזבו את גן העדן, היתה השפה הראשונה שהוכתמה.


על ספרה של  הסופרת הגרמניה ג´ני ארפנבק, היער של קלרה, כתבתי פה שנה שעברה. הספר עשה עליי רושם רב ולכן החלטתי לקרוא גם בספר המילים שלה (מגרמנית, Wörterbuch שניתן לתרגם גם כ'מילון'.)


נפתולי השפה ניצבים במרכז יצירתה של ארפנבק, לפחות בשני הספרים שקראתי. באמצעים ספרותיים, ארפנבק מבקשת להמחיש כיצד במהלך ההיסטוריה מעוותים את המציאות ומטייחים 'עובדות' באמצעות מניפולציה של השפה.


ספר המילים נמסר מנקודת מבטה של ילדה ללא גיל (וללא שם), הגדלה במדינה דרום אמריקאית כלשהי (סביר להניח שמדובר בארגנטינה. בהקשר זה, ניתן לקרוא את בחירתה של ארפנבק, סופרת גרמניה, לעסוק דווקא במשטר אימים בדרום אמריקה, כמשל על זוועות המשטר הנאצי שעשה גם הוא, כידוע, שימוש נרחב בשפה לקידום האידיאולוגיה). 

השפעתו של משטר האימים המתחולל במדינתה, ניכר תחילה בסביבתה המיידית של הילדה, בחיק משפחתה:

את האוצר הכי גדול שלנו. במשפט הזה נפגשים ההורים שלי כמו בצומת מרכזי ... אמא העניקה חיים לילדה אחת. פרי האהבה. אבא בוודאי ישב שם וחיכה שאהיה בשלה, ואז תלש אותי מהעץ והושיט אןתי לאימא, והיא נעצה בי שיניים כמו בתפוח. ואולי לא. אבא העניק חיים לילדה. לעולם לא מאוחר מדי. האוצר של אימא, שזאת אני, כבר נאכל כמעט כליל, ואין תוספת, ואולי לא. אימא חוסעת אותי. זהירות חם. אבא יכול לתלוש עוד ועוד תפוחים מהעץ כי האדמה שייכת לו. כל עוד העץ נותן פרי, על כל פנים. אימא שלי היא שבישלה אותי ושימרה אותי... 

ואח"כ במרחב הציבורי: 
אחת. שתיים. ושלוש. בשלוש השנים הראשונות בבית הספר מותר לנו לשכל את אמות הידיים על שולחנות בית הספר כשאנחנו לא כותבים. רק כשנגדל, אומרים המורים, יהיה מותר לאמת היד האחת להיות מונחת ישר על רעותה. להתפלל מתפללים בכפות ידיים שטוחות צמודות זו לזו, לא לשלב אצבעות. בהפסקה אנחנו יוצאים זה אחר זה מדלת הכיתה, בטור, לאט-לאט, אומרים המורים. אחת. שתיים. ושלוש. כל התנועות המהירות, כל מה שפתאומי וכל נה שלא ישר, הריצה, ההתנודדות, הדחיפה, ההישענות והנפיךה, ההסתחררות והקפיצה נכרתו מאתנו, נלקחו למקום שאיננו יכולים להגיע אליו ומחלידות שם. כמו אופניים שאין בהם שימוש, כל הדברים האלה משתרגים שם זה בזה, מתגבבים בערמה סבוכה לעין ערוך, נלכדים זה בזה ולבסוף מרקיבים יחד, כאילו היו גוש אחד מאז ומעולם. אחד

מבעד לשפתה של הילדה, שפה 'זכה' כביכול, שפה תמימה, מבצבצים סימניה של האלימות הפושה בארצה, ׳ארץ השמש הנצחית׳ (האם מה שמתרחש מתחת לקרניה מקרין עליה בחזרה? האם זה מה שגורם לה לפעמים להיות לבנה? או מוכתמת?)

האימה והאלימות חודרים אם כן לתוך הווייתה של הילדה/מספרת ועושים את דרכם אל עולם המושגים שלה ואל תוך שפתה המתיילדת:

בשביל הדג יש לכולם סכין שאינו חד, אבל כשאנחנו אוכלים בשר, אני חייבת לקחת את סכין הילדים שלי, שעל הידית שלו חרותים פני חתול. אימא חותכת לי את הבשר לחתיכות קטנות בסכין שלה, המחודד והמשונן, והסכין שלי בעל פני החתול משמש רק להעלות את הפיסות החתוכות על המזלג. על ידית המזלג יש דוב, על הכף ארנבת. אם סכין חד דיו, אפשר אפילו לחתוך בעזרתו למישהו את העור סביב כפות הרגליים, ואחר כך לפשוט אותו. הוא או היא לא יצטרכו אז ממילא ללכת עוד הרבה עד ארץ המתים. ומילה אחת היא תמיד האחרונה. סכין אולי. או מילה אחרת. מילא כלשהי שהוא או היא ידעו מאז ומעולם.

שפה חדשה משמע מציאות אחרת, ולהפך. ועיוות השפה, מטעמים פוליטיים או אידיאולוגיים, משמע עיוות המציאות:
 
אנחנו מנצחים, לוחשת לנו החברה שלי אנה, אנחנו מנצחים, היא תמיד אומרת את זה כשבחוץ מתפוצץ צמיג, זה נשמע כמו ירייה, לפעמים יש הרבה יריות ברצף. אנחנו מנצחים, היא לוחשת, וכולנו משתתקים ומחכים לראות אם אנחנו באמת מנצחים.

לסיום, נשוב לאלוהים, בורא העולם באמצעות המילה:


האיש על דוכן הדרשות מספר על הבריאה, ולפי מה שאני מבינה, המציאות רק מילאה את מילותיו של אלוהים על גדותיהן בכל הדברים שאלוהים דיבר עליהם כשעוד לא היה לו אף אחד לדבר אתו חוץ מעצמו: העצים צמחו אל תוך המילה שלו "עץ", הדגים צמחו אל תוך המילה שלו "דג" והשתחלו מהר בין הקשקשים, שכבר היו שם מעצם דיבורו על קשקשים, הציפורים התעופפו לשמים בעקבות נוצותיהן שכבר נהגו בפי אלוהים והתכסו בהן, ואדם וחוה מילאו את המילים "אדם" ו"חוה" בדם, בעצמות, בכליות, במעיים, בלב, בעינים, בפה ובכל שאר הדברים שאלוהים דיבר עליהם עם עצמו, כשעוד היה לבד [...]  אלוהים היה בוודאי בודד מאוד לפני שהתחיל בבריאה, כי איזו עוד סיבה יש למישהו לדבר עם עצמו על כליות ועצמות.