‏הצגת רשומות עם תוויות ז'אן בודריאר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ז'אן בודריאר. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

להתבונן בסבלם של אחרים


Pain is information.. it has a story to tell you. But you have to listen to it

למרבית מהטיעונים שהסופרת והפילוסופית סוזאן סונטג מציגה בספרה, Regarding the Pain of Others (להתבונן בסבלם של אחרים, ראה אור בעברית בהוצאת מודן ב-2005,) נחשפתי ראשית בקריאה בטור של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול ב-NY Times. 

להתבונן בסבלם של אחרים, שראה אור באנגלית בשנת 2003, כשנה לפני מותה של סונטג, ובמידה רבה נכתב בתגובה לאירועי ה-11 בספטמבר ולמלחמת עירק השניה שאירעה בעקבות נפילת התאומים, עוסק בצילום מלחמה וביחסם של המתבוננים לתמונות של הרס, חורבן וסבל אנושי.

טלוויזיהמעצם טבעה הארעי, משדרת רצף של תמונות שאינן משאירות ראיות. התמונות חולפות ברצף מסחרראחת אחרי השניהכל תמונה נלחמת על הזיכרון שהותירה התמונה שקדמה לה, וסופן שכולן נשכחות אחרי (או בזמןהפסקת הפרסומות..

לסצינה שמתאר תצלוםלעומת-זאתיש יכולת אינהרנטית ׳להותיר משקע,׳ בעצם כך שהתצלום מציג אירוע חד-פעמישלא ישוב (לפחות לא במדויקובעיקר אם לא בוים מלכתחילה..) אף-פעם.

***

When there are photographs, a war becomes ‘real’

תפקידם של צילומי מלחמה, מאז מלחמת קרים, להביא עדויות מהנעשה בעבר השני, בשדה-הקרב או בסביבתו, אל קוראי העיתונים היומיים, שבעורף. העדויות הללו מנגישות את הזוועה, והופכות את חזית הקרב ליותר קרובה, יותר ׳מוחשית.׳

בעזרת התמונות הללו אנו ׳תופשים׳ את גודל האסון, וכך גם מתקבעים במוחנו ׳זכרונות׳ הקשורים לאירועים הללו.

מאורע שלא היינו עדים לו, לפחות באמצעות תמונה, לא באמת קרה. הוא לא יתקבע בזיכרון שלנו בלי העזרה של ייצוג ויזואלי הולם:

Atrocities that are not secured in our minds by well-known photographic images, or of which we simply have had very few images.. these are memories that few have cared to claim 

אולם גם למדיום הצילום מגבלות רבות שסונטג מודעת היטב אליהן:

The problem is not that people remember through photographs, but that they remember only the photographs. ... To remember is, more and more, not to recall a story but to be able to call up a picture 

הקיבוע הזה של תצלום, או סדרה של תמונות, כמייצגים הנאמנים של ׳אירוע׳ כה מורכב (ובד״כ ארוך) כמו מלחמה או אסון הוא בעייתי במיוחד כשחושבים על מעמדן של תמונות שצולמו במחנות ההשמדה הנאציים מיד לאחר ׳שחרורם׳ על-ידי בעלות הברית, תמונות שנועדו להמחיש את גודל הזוועה שאירעה בהם רגע אחרי ששוחררו - הבעייתיות בכך, מעירה סונטג שמצטטת ישירות את חנה ארנדט, היא שהתמונות הללו של גדרות התיל, ערימות הגופות, ארובות הקרמטוריום שכבו - כולן מייצגות רגע קפוא מתום המלחמה, כשהמחנות כבר לא היו פעילים; מכונת המוות נדמה.

התיעוד הזה של הרגע שאחרי התקבע בתודעתנו.

זאת ועוד, הקביעה אין תמונה - לא קרה, מסוכנת כאשר אנו ערים לכך שישנם מקרים רבים בהם נוכחותם של צלמים פשוט אסורה (ברצועת עזה, למשל, אך גם במהלך מלחמת-המפרץ הראשונה, שהזינה את ערוצי החדשות באינספור צילומים לווייניים חסרי-תכלית, מה שהוליד את האמירה המפורסמת של ז׳אן בודריאר: ׳מלחמת המפרץ לא קרתה.׳)

***

The other, even when not an enemy, is regarded only as someone to be seen, not someone (like us) who also sees 

מיהם הסובייקטים שמוצגים בתמונות מלחמה? פעמים רבות הם אנשים זרים, פליטים סורים או הרוגים ממלחמת האזרחים בתימן.. אם הצליחו ׳להגיע אל׳ העיתון המערבי, סימן שמצבם עגום מאוד, אחרת לא היו זוכים ל׳זמן מסך.׳

תפקיד התמונה במקרה זה יהיה לזעזע, לערער, ולו לרגע, את תחושת הביטחון של הצופה/קורא, שמא המצב הקיצוני שבו נתונים האנשים האלה יכול גם לקרות לו?

הוא עשוי אפילו להרגיש רגש של חמלה כלפי סבלם. אך בה בעת נוצרת דיכוטומיה ברורה בינו ובינם; בין ה׳אני׳ הצופה והם, ׳האחרים׳.

הם סובייקטים דוממים, שקפאו לעד ברגע הסבל שלהם, או במותם, ואילו אני, הצופה, חי ונושם. אני מעביר עוד דף בעיתון. אני מזפזפ לערוץ טלויזיה אחר. האם זו העמדה הפאסיבית הזו של צפייה שאחראית גם לכהות הרגש כלפי הסובלים?

סונטג מעלה ספק בדבר יכולתן של תמונות אלו להביא לידי שינוילעורר רגשות מורכבים יותר מחמלה (אמפתיהאו הזדהות רגעית. היא סבורה שתפקיד של התמונות הללו לדחוף לפעולה, ולו בשל תחושת אשם חולפת:

So far as we feel sympathy, we feel we are not accomplices to what caused the suffering. Our sympathy proclaims our innocence as well as our impotence. To that extent, it can be (for all our good intentions) an impertinent- if not inappropriate- response. To set aside the sympathy we extend to others beset by war and murderous politics for a reflection on how our privileges are located on the same map as their suffering, and may- in ways we might prefer not to imagine- be linked to their suffering, as the wealth as some may imply the destitution of others, is a task for which the painful, stirring images supply only an initial spark

אולם היא מודעת היטב לאי-ההיתכנות של המעבר הזה לפעולה, שכן Wherever people feel safe.. they will be indifferent

הנה תמצית המודרנה: אדישות. הצופה המערבי מעלעל בדפי העיתון, מפהק מול תמונה אחת, מזדעדע לרגע מול תמונה אחרת, מתעשת וזורק את העיתון לפח.. 

יום שלישי, 22 בפברואר 2011

קץ ההיסטוריה?

The true life is not reducible to words spoken or written, not by anyone, ever


ספריו של דון דלילו (רעש לבן, איש נופל, שכבר כתבתי עליו פה) עוסקים בהתמודדות עם שינוי, בהסתגלות למציאויות אחרות, בהתנהלות היומיומית בעולמות אפשריים. הם ממוקמים לעיתים קרובות בהווה בעל צביון עתידני, בו הכל אפשרי, והרשות בו נתונה.

אך אבוי! טיבם של נראטיבים אפשריים שהם מתממשים והופכים למציאותיים. כך, אנו עדים על מרקעי הטלוויזיה שלנו לאסונות שמותירים אותנו פעורי פה (צ׳רנוביל, נפילת התאומים, הר הגעש באיסלנד, התפוצצות אסדת הנפט במפרץ מקסיקו, שידור חוזר של מלחמת המפרץ, שכזכור לא קרתה..)

או שמא, אם להמשיך את הקו המחשבתי של ז'אן בודריאר, המציאות שאנו חווים כל יום איננה המציאות, אלא מציאות שעוברת המְחֲזֶה, מציאות שמעובדת היטב בטרם היא נמסרת לנו ללעיסה, לבהייה. 

ספרו האחרון של דלילו, Point Omega עוסק בדיוק בשאלה הזו: שאלת ייצוג המציאות.

במרכז הרומן, ריצ'ארד אלסטר, אקדמאי, מומחה לבלשנות, שסייע לפנטגון ולשירותי הביטחון בהסברת מלחמת המפרץ השניה (ראו "כיבוס מילים" שכבה אחת של אינטרפטציה של המציאות). אלסטר מחוזר על ידי ג'ים פינלי,במאי סרטים דקומנטריים, שרוצה להפיק סרט בו אלסטר ידבר על חוויותיו מהמלחמה ההיא (הקולנוע התיעודי כשכבה נוספת של אינטרפטציה, עטופה בשכבה נוספת, הנראטיב של אלסטר).

ההשוואה לסרטו של במאי הסרטים הדקומנטריים המהולל ארול מוריס, The Fog of War, על חוויותיו של רוברט מק'נמרה, שר הביטחון השמיני של ארה"ב במהךף מלחמת וייטנאם) מתבקשת, אולם לא בנושאים בעלי אופי פוליטי באתי לעסוק פה, וגם ספרו של דלילו משתמש במלחמה ותוצאותיה רק כתמונת הרקע של הרומן שלפנינו.


***


בציורו, בגידת הדימויים (La Trahison des Images), מבקש הצייר הבלגי רנה מגריט להראות כי גם הייצוג הריאליסטי ביותר של עצם כלשהו הוא ייצוג בלבד, כלומר, ייצוג של אובייקט איננו תחליף לאובייקט עצמו. ז'אן בודריאר הגדיל ועשה אחריו, וקבע כי ישנם בעולמנו אובייקטים ומושגים (ע"ע סימולאקרה,) המשמשים כתחליף לאובייקטים ומושגים שאינם כלל קיימים בעולמנו.




***

סביב נקודה זו (שאלת ייצוג המציאות) נע הרומן הקצרצר של דלילו (פחות מ100 עמודים.)


אפילו שם הרומן הוא היפוך של המושג Omega Point שתבע הפילוסוף הישועי פייר טייר דה  שרדן, ושבמהותו מציין נקודת אל-חזור בהתפתחות האבולוציונית האנושית, מעבר לישות אנושית אחת/אחרת המגלמת בתוכה ומדברת בשם האנושות כולה.



אלא שאלסטר הוא סוג של נביא זעם, ולא ברור אם נבואותיו משקפות את הלך רוחו האישי או את הזמנים בהם הוא חי.


כל זה מעלה שאלות על הזמן, כמובן. למה עכשיו? מאין עולות המחשבות הללו על עידן חדש, על גלגול נוסף באבולוציה האנושית?

כל דור מנסה לחשב את קיצו לאחור באמצעות העלאת תיאוריות שונות סביב אירועים המתרחשים בתקופתו (קץ ההיסטוריה של פרנסיס פוקויאמה, למשל.) על ידי דמיון עתידינו האפשרי אנו משתחררים כביכול מעול הזמנים בהם אנו חיים.

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

Money Makes the World go Round

מן הטבע האנושי הוא, שכאשר אנו חווים אירועים קיצוניים או 'טראומתיים' אנו פונים אל ארכות גבוהות יותר על מנת שאלו תסבירנה לנו את פשרם של האירועים שהתרגשו עלינו.


האדם הקדמון פנה אל המקלות והאבנים כאשר אירע לו 'אסון' או שהיה צריך להתמודד עם מצב 'בלתי פתיר'; ההלנים נשאו את עיניהם אל עבר האלים; הברברים קראו לתיווך מן השאמאנים וכוהני הדת ה'מוסמכים'; האדם הימי-ביניימי (ומבחינה זו כל משך המאות הראשונה לספירה עד לכה אמר זרתוסטרא [1883] יכולות להיקרא במכלולן 'ימי ביניים') התפלל ל- והתוועץ עם אלוהיו; האדם ה(פוסט)מודרני מנסה לטקס עצה עם 'ארגז כליו', ה'אלילים' המודרניים שבאים כ"א עם סט מדריכים ל'התמודדות עם היומיום': הפסיכולוגיה/פסיכואנליזה, הפילוסופיה, הסוציולוגיה, וכן הלאה..


בתורה, כ"א מן הגישות הנ"ל מנסה 'להתמודד במקום', או להעניק לאדם כלים לפרש ולהתגבר על אירועים שבמקורם 'טראומה', או במילים אחרות 'חוסר-פשר' והבנה (שכן מהי הטראומה אם לא אירוע קיצוני שכל עוד איננו מסוגלים להבינו הוא נותר סתום, אטום; אבן שאין לה הופכין, פצע שאינו מסוגל להגליד מפני שאין לנו האמצעים להחלימו?)


לאילו 'שאלות גדולות' נדרש האדם ה(פוסט)מודרני? 


תחילה הוא נדרש לשאלת 'מות האלוהים' ו'הולדת האדם' כדמות החדשה הנושאת באחריות עלי אדמות. לשם כך ניתנו לו משנותיהם של פרידריך ניטשה והאקזיסטנציאליסטים (קודם היו שם סרן קירקגור ומרטין היידגר ה'סתומים' יותר שנדרשו לדבר על אחריות האדם ומשמעות החיים ב'עידן ללא אל'אח"כ הגיעו הגירסאות היותר נגישות ופופולריות, מעין 'מדריך לעם' בחסות ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי שהיו צריכים להידרש גם לשאלות 'חדשות' כגון 'משמעות החיים בצל מלחמה ושואה'). היו שעשו מן הייעוד זה - פירוש המציאות והבנת ה'תופעות' שהיא מולידה - קריירה בפני עצמה: כאן נולדה האקדמיה ה(פוסט) מודרנית כשלוחה של ה'עם' (וכאן מתאימה אולי יותר מכל הפרשנות המודרנית למושג הגרמני Volk - 'עם', 'אומה' אך גם 'חברה' במובנה המודרני.)  


אנשי האקדמיה (הפסיכולוגים, הפילוסופים, המתמטיקאים, הבלשנים) הם-הם השאמאנים של העידן ה(פוסט) מודרני. ומהם אנו מנסים למצוא ולהמציא פתרונות לכל אחת מתחלואות החיים: ישנה אפשרות לשואה גרעינית - הם נדרשים להסבירה ולנסות ולמנוע אותה (לפחות ברמה התיאורטית:) אדם רוצח את בנו - האקדמיה צריכה 'להסביר לנו' את מניעיו, ולנסות ולמצוא פתרון למקרים דומים, עתידיים. קבוצה קטנה של אנשים עושה את דרכה מן העבר השני של כדור הארץ ומשמידה מבני ענק ביבשת אמריקה על כל יושביהם? (ע"ע אסון התאומים) או נדמה שהכלכלה העולמית קורסת או ניצבת על סף קריסה? הנה, לפילוסופים שהכשרנו במעוד-מועד, לפסיכואנליטיקאים שציידנו בתיאוריות, לבלשנים ולסוציולוגיים - תיאורטיקנים של השפה והחיים - לכולם 'פתרונים'.


כך, אם להביא דוגמאות מן העשורים האחרונים בלבד: כשנפלה החומה, והתפרקה לה היישות הקומוניסטית - נדרשנו לפרנסיס פוקויאמה וסמואל הנטינגטון; כשנפלו התאומים - נדרשנו לסלבוי ז'יז'ק ולז'אן בודריאר; וכשנפלה הכלכלה העולמית??

לאחרונה ראה אור בהוצאת הספרים רסלינג ספרו של אושי קראוס בודריאר וסימולקרת הכסף על כסף: שוקי הון גלובליים ומשברים פיננסיים. כפי שרומז שמו, הספר מביא מהגותו של בודריאר על מנת 'להסביר' את המשבר הכלכלי שחל תחילה בארה"ב ואחריה ברחבי העולם כולו, בספטמבר 2008. 


מה לז'אן בודריאר ולכלכלה העולמית? מה לבודריאר ולמשבר הפיננסי האחרון בארה"ב? מה לבודריאר ולכסף בכלל?? מסתבר שהרבה מאוד.


אם הכסף הפך בעידננו מחומר (מטבע, שטר, מטיל זהב) למסמן ייצוגי (תו דיגיטאלי על צג המחשב; נתון שערכו וחשיבותו משתנים בקפריזיות בלתי ניתנת לשליטה;) אם עלינו להתייחס למושג הכסף בימינו-אנו כ"ככלי לארגון חברתי [...] ככלי לוויסות היחסים בין סובייקטים לאובייקטים וככלי מרכזי היוצר את מה שמכונה "הסדר הציבורי" - הרי שדבריו של בודריאר לגבי 'סדר סמיוטי חדש' בספרו, סימולקרות וסימולציה, תקפים גם תקפים לגבי מושג הכסף בעידן ה(פוסט)מודרני, שכן "הכסף של ימינו הפך לסימן מופשט."


בודריאר שייך ל'דור של נפילים' תרבותיים: פילוסופים, הוגי דעות, סופרים ומשוררים צרפתיים שהגדירו מחדש, החל משנות השישים, את צורת החשיבה המערבית באופן שלא מרפה מאיתנו עד היום.


אך בעוד רוב בני דורו (ז'אק דרידה, ז'אק לאקאן, פייר בורדייה, גי דבור, ועוד ועוד רבים וטובים..) - בעוד אלו התמקדו בעיקר בתחום אחד של החיים ו'פרקו לו את הצורה', כמו שאומרים, בודריאר made it his business לפרק לכל אחד ואחד מהגורמים החשובים בעולמנו הקט את הצורה..

למעשה, מאז שנות השישים בודריאר הגדיל ועשה ו'חזה' את התפרקות מערכות המייצגים שתביא לקריסתם של אלמנטים מהותיים בחברה המערבית: ראשית כל, השפה והאופן בו אנו חווים ומפרשים את המציאות באמצעותה (בעיקר בספרו סימולקרות וסימולציות;אח"כ תרבות הצריכה (La Société de consommation) ולבסוף המציאות עצמה, שעוד איננו מסוגלים 'לתפוש' אותה, כה היא השתנתה (מלחמת המפרץ לא קרתהרוח הטרור.)


הרלוונטיות של הגותו של בודריאר לאירועים שאנו חווים היום (המשבר הפיננסי בארה"ב בספטמבר 2008; בחירתו של אובמה לנשיא ארה"ב כשנה מאוחר מכן; אירועי המשט במאי האחרון) ממשיכה להיות גדולה מאין כמוה. 


ואולם, לא 'צריך' לקרוא בבודריאר בכדי להבין מה מקור הבעיה שגרמה לקריסת המערכות הכלכליות בספטמבר 2008, קריסה שאת אותותיה אנו חווים עד היום (משבר הדלק העולמי, ריביות עולות ויורודת - תסמינים של כלכלה הנעה בין אינפלציה להכחשה).


כן לא 'צריך' להתעמק מידי במאמרים כלכליים משמימים בWall Street Journal או במקביליו הישראליים, גלובס ודה-מארקר (השם הלועזי אמור להצביע על איזושהי תובנה גולבלית? על איזושהי בינלאומיות?)


די להזכיר כמה משתכרים או 'שווים' בכירים בממסד הכלכלי האמריקאי -ואין רשימה שמייצגת אותם נאמנה יותר מזו של המגזינים Forbes או Vanity Fair, שבין נציגי '100 הנבחרים' שלו מספטמבר האחרון (שוב, ספטמבר בכותרות, למעשה השנה האזרחית והכלכלית, שלא נאמר התרבותית, מתחילה במערב בספטמבר. מי אמר שהיא מתחילה בינואר?!) ניתן למצוא אישים (גברים בעיקר), נפילי-הון המשתכרים בסכומים אגדיים: אם תמורת השתתפותם בסרט אחד בלבד (ג'וני דפ יקבל 35 מיליון דולר על השתתפותו בשובר הקופות Pirates of the Caribbean 4; טום הנקס, לעומתו, ירוויח רק 15 מיליון דורלים עבור השתתפותו בסרט Toy Story 3); ואם בזכות 'כשרונם': זמר הראפ Jay Z מגלגל כמיליארד דולרים בשנה מן הקונצרן הכלכלי שיצר, הכולל אולפן ההפקות, קו האופנה, השקעות בחברות כמו HP וBudweiser; ואילו בונו ולהקתו, U2, ירוויחו סכום משוער של 311 מיליון דולרים מסיבוב ההופעות העולמי שלהם, The 360 Degrees Tour, סיבוב הופעות שעלותו היומית עולה על 750,000$; ואילו ערכה של חברה כמו ZYNGA ש'הביאה לעולם' משחקים כמו Farmville שבו משחקים כל חודש כ83 מיליון אנשים, שווה כיום כ5 מיליארד דולרים. 


כל זאת כדי להבין לאילו מימדים הגיעה הכלכלה האמריקאית, לאילו מימדים של היפר-אינפלציה ממנה נדמה שאין לה מוצא (זהו מעין Catch-22, שכן Money makes the World go Round אך האם זה אומר שאם נפסיק לבזבז כסף בכל אשר נלך - יעצור העולם מלכת?? 


מה נותר לנו לעשות, אם כן, מלבד לקרוא בספרי החכמים, המתריאים, מבעוד מועד (וכשזה לא עובד - בדיעבד) מפני הסכנות הגלומות בחיים?


ובכל זת, גם למעלה משלוש שנים לאחר מותו, הגותו הכמו-נבואית שך בודריאר ממשיכה להדהד ולפרש מחדש כל אירוע ברגע בו הוא נחווה, כאילו הפילוסוף הגדול הזה עומד לידנו ומצקצק בלשונו, רוצה לאמר: "אמרתי לכם מזמן.. למה לא הקשבתם??"


ולסיום סרטון קצר.. לא ממש קשור לספר, אבל קשור איכשהו לפנומן ה'הסברה':


יום שישי, 5 ביוני 2009

סרוגייט, תחליף-שפה


לפי ז'אן בודריאר, אחד הרגעים החשובים ביותר בהתהוותו של מותג, או אובייקט פרסומי, הוא ברגע מהפכו (במובן של טרנספורמציה; גלגול) מאובייקט, דבר-מה מופשט, ל"מושג", יציר-שפה (מילה; סימן; אימג').

כך, שפת הפרסום תופסת אט-אט את מקום השפה האנושית: מעניקה לה משמעות חדשה (במקרה הטוב) ומשתלטת עליה לגמרי ומחליפה אותה (במקרה הרע).

אנו עדים לתופעה מרחיקת לכת: מילים רבות בשפה האנושית מחליפות את ייעודן ו"מנוכסות" ע"י אובייקטים מסחריים כמו מותגים, ושאר תופעות פרסומיות. בצומת הזו שבין האובייקט הפרסומי לשפה, זוכות המילים לעיתים למשקל נוסף (ואף משקל עודף) והופכות למושגים עצמאיים (לעיתים מנותקים מהקשרם המקורי), או נעשות מזוהות/מזוהמות עם משמעות אחרת לגמרי, שונה מזו ה"מקורית". לעיתים התהליך דווקא הפוך: מותגים מסויימים נולדים עם שם, שרוכש לו "מעמד" בשפה (הופך למילה, למושג): במקרה זה, האובייקט קודם לשפה; יוצר את השפה: לדוגמא, "פלאפון" הפך ממושג לאובייקט עוד לפני שרכש לעצמו מעמד כלשהו ב"שפה"; קוקה-קולה הפכה למושג עוד לפני שהיתה מילה.. הרגע בו מילה מסויימת או מושג הופך מזוהה לגמרי בתודעתנו עם האובייקט הפרסומי ש"השתלט" עליו הוא רגע הניצחון של המותג.

זו משמעותה האמיתי של תרבות הצריכה: הענקת המעמד הרשמי לאובייקט הפרסומי. הפיכתו לחלק מן השפה או "השתלטותו" עליה היא רגע הצלחתו. שכיחתו, או ירידתו מגדולה, תלווה בהכרח גם בירידה במעמדו בשפה, והיעלמותו הבלתי נמנעת.

בודריאר, כפילוסוף המבקר את תחלואי התרבות האנושית, ביכה את התופעה ומיהר להוקיעה; בלשנים מסויימים, לעומתו, יראו דווקא בתופעה חלק בלתי ניתן להפרדה מתהליך התהוותה העיכבי של השפה האנושית..

בעבר, לקח לאובייקט פרסומי/מותג זמן רב עד שצבר נדבך גדול דיו בתודעה האנושית והפך ל"מושג", או רחש לעצמו מקום מהותי ב"שפה". כיום, מסייע האינטרנט בתהליך ומשמש קטליזטור, לעיתים מהיר כאור, בהתהוות השפה ומיפוי רבדיה הגיאולוגיים השונים. הרפרנסיאליות והקישור (linkage) וכן האינדוקס (indexing) במנועי החיפוש מסייעים לתהליך ומחישים אותו בקצב שנדמה לעיתים חסר שליטה והרסני: המסומן מאבד במהירות כל קשר שהיה לו מלכתחילה עם המסומן, וכן עם המציאות (the real), ונהפך לרפרנס ריק מתוכן, אובייקט בחלל, נטול משמעות.

חיפוש קצר בגוגל אחר המילה "סרוגייט", בניסיון לאתר את סרטה של טלי שלום עזר, איננו מפנה לקישורים אודות הסרט, ללמדכם שהסרט עדיין לא זכה במעמד המיוחל לכל "מותג" (שיהפך למושג, לעולם משלו עצמו) והפך ממסמן למסומן. בחירתה של שלום-עזר בשם "גנרי" דווקא, נראית מעט בעייתית בהקשר זה, אך זו דווקא היומרנות הזו, לסמן מושג שלם ולנסות להשתלט על כל מתחמו בשפה אשר מסמנת את הסרט כאובייקט תרבותי עם יומרות פורצות דרך (דוגמאות דומות; מדונה ופרינס בתחום הבידור; Apple וWindows בתחום החומרה - האובייקט הפרסומי מחליף את המילה).

"סרוגייט" (בתרגום ישיר לעברית, "תחליף") עוסק בתופעה שולית אך מהותית של טיפול באמצעות מגע מיני. זהו סרט קטן ולא שלם, מעין מדרגה אחת אחרי סרט הסטודנטים. העלילה והבימוי קופצניים מידי ומתקשים להתמקד בנושא אחד במשך יותר מחמש דקות. עם זאת, לסרט כמה אמירות מרכזיות על הצורך בריפוי באמצעות המגע והאינטימיות, ועל כוחה המרפא של האהבה בכלל (ראויים לציון אמיר וולף, שיכולת משחקו המאופק תורמת לעיצוב אישיותו האניגמטית והלא שלמה של גיבור הסרט, איליי; וכן הצילום של ראדק וואדזוק, המצליח לסחוט באמצעות מצלמתו כמה רגעים של יופי עילאי בנוף שרוב הזמן ניתן לתארו בעיקר כמנוכר ואכזרי).
יש לטלי שלום-עזר עוד כברת דרך. היא רק בתחילת דרכה. עם זאת, סרוגייט הוא ניסיון לקפיצה גדולה שלא כ"כ צלחה אך היא מבשרת גדולות.