אין סוף לפריס

פעם, אם זכרוני אינו מטעני, חיי היו משתה בו נפתחו כל הלבבות וכל היינות זרמו

ארתור רמבו, עונה בגיהנום

בניגוד לקוראים ישראלים רבים, לפחות כאלה מהדור הישן, אף-פעם לא ׳התחברתי׳ לארנסט המינגווי. למעשה, הפעם הראשונה (ואחרונה) שקראתי אותו היתה לפני שנים רבות, כשהייתי בתחילת שנות העשרים לחיי. ניסיתי אז לקרוא את למי צלצלו הפעמונים, אולי המפורסם מבין הרומנים שכתב, והנחתי אותו אחרי כמה עשרות עמודים. הזמן היה יקר אז, ולמי היה כח לגבב המלל של עוד סופר מצ׳ואיסט וטרחן.. 

מאז, כמו שאומרים, חלפו מים רבים בירקון, ואני בכלל חי סמוך לנהר השפרה בשנתיים האחרונים..

לאחרונה בסוג של בולמוס קריאה של ספרים על פריס, או ספרים שמתרחשים בפריס, חזרתי גם להמינגווי. בבחינת סגירת מעגל. היה זה ספרו של הסופר הספרדי אנריקה וילה מטאס, Never Any End to Paris, שנכתב בהשראת ספרו של המינגווי, A Moveable Feast, שהוביל אותי חזרה אל חיקו של הסופר האמריקאי, שסיים את חייו כשהקנה של רובה הציד שלו תחוב לתוך פיו.

הספר ראה אור בשנת 1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגוויי. התרגום העברי הופיע בשנת 2007, תחת השם חגיגה נודדת.

זהו ספרון קטן וצנום (אחת הסיבות שעודדו אותי לרכוש אותו מלכתחילה..)  המוֹנֶה קצת יותר ממאה עמודים המחולקים לעשרים פרקים, רובם בני 2-3 עמודים - אנקדוטות קצרות על התקופה בה חיו המינגווי ואשתו האדלי בבגדה השמאלית של פריס, ברובע הלטיני, בין השנים 1921-1928.

פריס של חגיגה נודדת היא כמובן עיר שונה בתכלית מזו של ימינו: המינגווי מתאר רחובות ברובע הלטיני בהם הביוב זורם חופשי; דייגים שמשליכים את חכותיהם לתוך הסיין ושולים ממנו דגים טעימים למאכל; וכן רועה עיזים שמטייל עם עדר קטן וכלב שמירה ומוכר חלב טרי, הישר מעטיני העז, לכל מי שחפץ בכך. לעובר אורח שהיה נכנס לסעוד את ליבו באחד הביסטרואים של הרובע הלטיני, סמוך לגדת הסן, היה עשוי להזדמן מפגש מפתיע עם הסופר האירי ג׳יימס ג׳ויס שנהג לסעוד בשכונה עם משפחתו.

***

בתקופה זו, המינגווי עוד לא היה vסופר המצליח ונערץ שנעשה אחרי פרסום הרומן הראשון שלו, וזרח השמש. למעשה הוא התפרנס בעיקר מעבודות מזדמנות ככתב עיתון. הוא התקשה למצוא מו״ל לסיפוריו הקצרים והוא ואשתו ובנם התינוק חיים תקופה ארוכה מהיד לפה. 

חוץ ממפגשיו עם ג׳יימס ג׳ויס, המינגווי מקדיש פרק מספרו הקצר גם למשורר האמריקאי עזרא פאונד:

[...] the man I liked and trusted the most as a critic then, the man who believed in the mot juste - the one and only correct word to use - the man who taught me to distrust adjectives as I would later learn to distrust certain people in certain situations

פאונד חי בפריס בין השנים 1920-1924. המינגווי מעניק לו ולסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין מקום של כבוד בספרו. שטיין, שעברה לגור בפריס ב-1903 ונותרה לחיות בה עד ליום מותה ב-1946, ניהלה בדירתה סלון ספרות ואמנות שנחשב לאחד המרכזים של התנועה המודרניסטית בפריס. בין השניים נקשרה ידידות אמיצה שהתבססה על אהדה והערכה הדדית, אולם נדמה שלהמינגווי היו גם השגות לגבי קשריו עם שטיין, כפי שהוא מעיד:

There is not much future in men being friends with great women although it can be pleasant enough before it gets better or worse, and there is usually even less future with truly ambitious women writers

[במאמר מוסגר אציין, כי לפחות לפי חגיגה נודדת, המינגווי אהב את הנשים שלו יפות, צנועות וחסודות. בתום עוד יום ארוך שהעביר בחדר ששכר לצורכי כתיבה או בבתי הקפה השכונתיים, בעבודה על עוד אחד מסיפוריו הקצרים -  אשתו האדלי חיכתה לו בדירתם הצנועה עם ארוחה חמה וחיוך מאוזן אל אוזן.]

אחד הפרקים המשעשעים ביותר בספר עוסק בחברות שנרקמה בין המינגווי והסופר האמריקאי סקוט פיצג׳רלד, שחי עם אשתו זלדה בפריס. פיצג׳רלד, שכבר זכה להצלחה רבה בנקודה זו של הסיפור, מתואר כאנטיתיזה של  המינגווי: הוא איננו דבק בשיטת כתיבה נוקשה כמו זו של המינגווי, והוא בוגד בכל העקרונות האמנותיים שלו ומשנה את סיפוריו כדי שיימכרו יותר בקלות למגזינים בארה״ב. השניים יוצאים  למסע קצר בדרום צרפת כדי להשיב את מכוניתו של פיצג׳רלד מהעיר ליון לפריס, אולם בדרך כל מה שיכול להשתבש - משתבש.

***

חגיגה נודדת אמנם מתבסס ברובו על רשימות שכתב המינגווי בזמן שחי בפריס, אולם הספר לא פורסם אלא כארבעים שנה לאחר-מעשה. הרשימות וודאי נערכו, והטון שבו נמסרת העלילה וודאי שונה אינספור פעמים.

על אף העוני הקשה והמצוקה הכלקלית ממנה סבלו הסופר  ואשתו במהלך שהותם בפריס, ממרחק השנים המינגווי בוחר לתאר את התקופה באופן אידיאלי, כך שאפילו הרעב בו היה נתקף לעיתים-קרובות מתואר כמעורר השראה:

I learned to understand Cézanne much better and to see truly how he made landscapes when I was hungry. I used to wonder if he were hungry too when he painted; but I thought possibly it was only that he had forgotten to eat. It was one of those unsound but illuminating thoughts you have when you have been sleepless or hungry. Later I thought Cézanne was probably hungry in a different way

מעניין אגב להשוות את פריס של המינגווי לזו של הסופר הבריטי בן דורו, ג׳ורג׳ אורוול, שתיאר בספרו דפוק וזרוק בפריז ולונדון (במקור: Down and Out in Paris and London) שנה בה חי בפריס, ברובע הלטיני גם כן. אורוול סיים לכתוב את הספר ב-1930, כשנה לאחר שעזב את פריס, ואכן הוא אינו מייפה את הדברים ומתאר את העוני שחווה בה כדבר משחית שלא ניתן להיחלץ ממנו, ושמנציח את קורבנותיה של החברה המודרנית.

אין טיפת חן בעוני, לדידו של אורוול, שכן:

It is fatal to look hungry. It makes people want to kick you

***

אך חגיגה נודדת איננו רק ספר זכרונות סכריני. יש בו גם נימה לא מבוטלת של אותנטיות ואנושיות, שהיתה חסרה לטעמי כשקראתי את למי צלצלו הפעמונים. 

על אף שהמינגווי שערך את הקטעים שראו אור בחגיגה נודדת הוא כבר סופר מפורסם ומצליח בקנה מידה עולמי (הוא זכה בפרס הנובל ב-1954) הוא מביט בכל-זאת באדם הצעיר שהיה בהִזְדַּהוּת ובהבנה ומתאר אותו באופן מהימן ומעורר השראה. 

פריס של חגיגה נודדת איננה רק נקודת ציון גיאוגרפית, אלא גם מימד של זמן ושל זיכרון, וקטעים רבים בספרון הקטן הזה מצליחים לגעת בכל אחד מהם ולעורר נוסטלגיה למקום שהיה ושאיננו ושבה-בעת הוא עודנו כאן, שם, ובכל מקום.

There is never any ending to Paris and the memory of each person who has lived in it differs from that of any other. We always returned to it no matter who we were or how it was changed or with what difficulties, or ease, it could be reached. Paris was always worth it and you received return for whatever you brought to it. But this is how Paris was in the early days when we were very poor and very happy

אין סוף לאירוניה

לפני בדיוק שלוש שנים, כתבתי פה על ספרו ה-20 במספר של אנריקה וילה מטאס, Dublinesque (בעברית ראה אור תחת השם תמונה דבלינאית,) מטה-רומן שהוא גם מחווה נפלאה ליוליסס של ג׳יימס ג׳ויס. הספר ראה אור בספרדית ב-2010, ומאז ראו אור עוד תשעה ספרים (!) פרי עטו.

אל ספרו ה-16 במספר, Never Any End to Paris, נחשפתי במקרה, בבולמוס של  קניית וקריאת ספרים על העיר פריס (על ספרה של אליין סיולינו הרחוב היחיד בפריס, כתבתי פה, ואת ספרו של אדמונד וייט The Flaneur, שגם הוא עוסק כל-כולו בעיר-האורות, הזכרתי בתחילת פוסט שפרסמתי על ספרו של ולטר בנימין, Illuminations. אקדיש בקרוב פוסט נפרד לספרו של וייט..) 

אין סוף לפריס הוא רומן אוטוביוגראפי שראה אור בספרדית ב-2003 ובאנגלית ב-2011. בעברית טרם ראה אור. 

מקור ההשראה של וילה מטאס הוא הסופר האמריקאי, ארנסט המינגווי, שחי בפריס בשנות העשרים של המאה-העשרים. A Moveable Fiest ממנו גם שאל וילה מטאס את הכותרת לספרו, הוא ספר זכרונות המתאר את הימים שהמינגווי העביר בפריס, תחת חסותה של הסופרת גרטרוד סטיין שעברה לגור בפריז עוד ב-1903 והפכה אותה לביתה עד יום מותה, וכן חבר, בין השאר, למשורר עזרה פאונד והסופר סקוט פיצג׳רלד, שכבר אז נחשב לכוכב, ולפחות לפי המינגווי, גם ניהל חיי פזרנות ראוותניים. הספר ראה אור בעברית ב-2007 בהוצאת ידיעות אחרונות, תחת השם חגיגה נודדת.

***

If you are lucky enough to have lived in Paris as a young man, then wherever you go for the rest of your life, it stays with you, for Paris is a movable feast. 

Ernest Hemingway

וילה מטאס מודה שקרא את ספרו של הימנגווי כשהיה בן חמש-עשרה (הספר ראה אור רק ב-1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגווי.) הוא מחליט בעקבותיו  לעזוב את מולדתו, ספרד של תקופת משטר פרנקו, ולעבור לגור בפריס בתחילת שנות העשרים לחייו, בשנות השבעים של המאה-העשרים.

ממש כמו המינגווי, התקופה שוילה מטאס העביר בפריס כאדם צעיר נחקקה בזכרונו ועיצבה את אישיותו ואת דמותו כסופר. אולם בניגוד להמינגווי, וילה מטאס מודה שתקופה זו אופיינה בעיקר בסבל ולבטים לגבי זהותו כסופר ולגבי החלטתו לעזוב את ספרד ולגור בעיר זרה.

הוא שוכר דירה קטנה מהסופרת הצרפתייה מרגריט דיראס, ותוך-כך מתחכך עם הגוורדיה הספרותית של התקופה, ביניהם הסופרים הצרפיתם רולאן בארת וז׳ורז׳ פרק וכן הסופר ומחזאי האירי סמואל בקט. וילה מטאס הצעיר חש הערצה אינסופית לאיקונים התרבותיים האלה, ובו בזמן הוא נתקף בכל-פעם מחדש בספקות לגבי שהותו בפריס ולגבי ניסיונותיו הכושלים לכתוב ו׳להפוך  לסופר׳ בעצמו: 

I was full of doubts, of course, not a particularly bad way to be, but I didn’t know that. Doubting so much made me suffer, but I could have saved myself the anxiety and simply doubted, without any problem. I was unaware that to doubt is to write. Marguerite Duras would say so in 1995, toward the end of her days: “I can say what I like, but I shall never know why people write and how it is people don’t write. In life, there comes a time, and I think it is total, that we cannot escape, where we doubt everything: that doubt is writing

***

I think I have the right to be able to see myself differently from how others see me, to see myself however I want and not to be forced to be this person other people have decided I am

סיפור המסגרת של אין סוף לפריס הוא הרצאה שוילה-מטאס מעביר בפני קהל מעריצים בנושא אירוניה.  ואכן העלילה נפתחת בוידוי אירוני במיוחד: הסופר מספר כיצד כל חייו הרגיש שהוא דומה מאוד להמינגווי. על אף הפצרותיה של אשתו והעובדה שהתמודדותו בתחרות כפילי המינגווי בקי-ווסט שבפלורידה נדחית על הסף - הוא איננו מרפה מהניסיון הנואש לדמות לגיבור תרבותו ואליל נעוריו:

I don't know how many years I spent drinking and fattening myself up believing – contrary to the opinions of my wife and friends – that I was getting to look more and more like Hemingway, the idol of my youth

ההערצה הזו להימנגווי והניסיון העיקש להידמות לו בכל מחיר אירוניות במיוחד, שכן לא רק שוילה מטאס אינו דומה כלל לאלילו, גם סגנון כתיבתו (לפחות אם לשפוט על-פי שני הספרים שלו שקראתי עד כה,) איננו מזכיר כלל את זה של המינגווי. 

גם ההחלטה לעבור לגור בפריס מתגלה כאירונית, שכן:

I went to Paris in the mid seventies and there I was very poor and very Unhappy. I would like to say that I was happy like Hemingway ,but then I would go back to being the poor young man ,handsome and stupid , who fooled himself on a daily basis and believed he’d been very lucky to be able to live in that filthy Garret that Maguerite Duras rented him

מה בכל-זאת חיפש וילה מטאס בפריז? בעיקר לחיות חיי אמן, ולהשתייך לבוהמה האינטלקטואלית של התקופה. משימה שהתבררה במהרה ככישלון נחרץ:

Despair - at times feigned and at others genuinely endured - was my most loyal and constant companion throughout the two years I lived in Paris

ובמקום אחר:

I was a walking nightmare. I identified youth with despair and despair with the colour of black. I dressed in black from head to toe. I bought myself two pairs of glasses, two identical pairs, which I didn’t need at all, I bought them to look more intellectual. And I began smoking a pipe, which I judged (perhaps influenced by photos of Jean-Paul Satre in the Café de Flore) to look more interesting than taking drags on mere cigarettes. But I only smoked the pipe in public, as I couldn’t afford to spend much money on aromatic tobacco. Sometimes, sitting on the terrace of some café, as I pretended to read some maudit French poet, I played the intellectual, leaving my pipe in the ashtray (sometimes the pipe wasn’t even lit) and taking out what were apparently my reading glasses and taking off the other pair, identical to the first and with which I couldn’t read a thing either. But this didn’t cause me too much grief, since I wasn’t trying to read the wretched French poets in public, but rather to feign being a profound café-terrace intellectual. I was, ladies and gentlemen, a walking nightmare.

התמונה שוילה מטאס מתאר פטתית ומשעשעת בה-בעת. על אף הטון העגמומי המאפיין את מרבית הציטוטים שהבאתי לעיל, יש לו יכולת מיוחדת לשלב בין עצב והומור, ואף להחזיק את הקורא לכל אורכו של ספר שאמנם מונה קצת יותר מ-200 עמודים אך למעשה הוא כמעט נטול עלילה.

ערים בדויות

פסיכוגיאוגרפיה:לימוד של התוצאים המדוייקים של הסביבה הגיאוגרפית, שתוכננו באופן מודע או לא, ומשפיעים באופן ישיר על ההתנהגות הממשית של פרטים. גי דבור, הגדרות סיטואציוניסטיות

אחת המטאפורות המרכזיות בספרות של המאה העשרים היא של העיר כמפה מנטאלית של נפש האדם; מפה שהרחובות והכבישים בה שזורים כאוסף של התרחשויות ואפשרויות; מפה שבסופו של דבר משקפת יותר את נבכי תודעתו של הסובייקט הנע בתוכה מאשר את העיר שהיא מציגה. העיר כאפשרות, אם תרצו.

דוגמאות קיימות אינספור. דבלין של ג׳ויס, כמובן. אך גם ברלין של אלפרד דובלין. פריס של הנרי מילר והמינגווי. קהיר של נגיב מחפוז. תל אביב של יעקב שבתאי. ולאחרונה גם ניו-יורק של טג׳ו קול.. 

המספר ביצירות של סופרים אלה מטייל ברחבי הקפיטל, מתפעל מחזיתות בנייניה, סוקר את אותות עברה, משקיע את עצמו בעיר בה בעת שמשקעה טובע את חותמו בו. העיר הופכת באחת ממקום אמיתי, גשמי, למתחם  סימבולי.

עריהם של ג'ויס, מילר, מחפוז וקול הן בסופו של דבר ערים בדויות. שכן האקט הספרותי הוא בהכרח אקט של בדיה:

Ultimately, the true city is the mental map one has of it, a map shaped by one’s experiences, a map that eventually comes to resemble the person more than the city. 

גיבור ספרו של אנריקה וילה מטאס, תמונה דבלינאית, סמואל ריבה, הוא מו״ל לשעבר שימי הזוהר מהולי האלכוהול כבר מאחוריו וכעת הוא מעביר את ימיו בבטלה גמורה בברצלונה. כדי להפיג את השיעמום (לצרפתים שם תואר שמתאר את המצב הנפשי הזה ביתר דיוק: ennui) הוא מתכנן נסיעה לדבלין, העיר שג׳יימס ג׳ויס העמיד על המפה הספרותית, כדי לערוך בה טקס אשכבה לעידן גוטנברג (עידן הדפוס) ולקדם את בואו של העידן הדיגיטלי, שטומן בחובו, כך לפי ריבה, גם את קיצו של עידן הספרות, ועימו גם את קיצה של התרבות המערבית, שראשיתה כמובן ביוון.

הרעיון לנסוע לדבלין בא לסמואל ריבה בחלום. בניסיון להבין את סופו של הרומן הכתוב, הוא מסייר ברחבי עירו, ברצלונה, כדי לאסוף שלושה חברים, סופרים שפרסם בהוצאתו, שילבוהו במסע הזה אל מקורות הרומן ה(פוסט) מודרני. לבסוף מתגבשת החבורה והם יוצאים יחדיו למסע מטאפורי כשם שהוא פיזי - לאירלנד, שם יקיימו ביום בלום טקס לוויה לרומן.

שעת הדמדומים

...in the digital age, not only is the physical book in decline, but the very idea of 'difficult' reading is being challenged. Will Self, The Guardian

מה נותר מהספרות? בעידן קפיטליסטי מאוחר זה, אני מוצא את עצמי תוהה לא אחת, מה נותר לחדש בתחום התרבות, בשירה, בספרות, במוזיקה..

אכן, ממש כמו הרומן המודרני, גם גיבור ספרו של וילה מטאס, סמואל ריבה, נמצא בהווה הנראטיבי בשלב של דעיכה, הרבה אחרי שיאו. ממש כמו עידן הספר המודפס, שהולך ונעלם, כך גם דמותו של ריבה דועכת:

I don't know myself. The list of books I have published seems to have obscured forever the person behind the books. My biography is my catalogue. But the man who was there before I decided to become a publisher is missing. 

האדם נעלם אך העיר נותרת. בטיוליו הרגליים בדבלין נתקל ריבה לא אחת ברוחות של סופרים, וברוחותיהן של הדמויות שמאכלסות את ספריהם. כמו בכל מטה-רומן, ריבה מתחיל להבין אט אט שגם הוא דמות ברומן, וכמו ליאופולד בלום של ג'ויס, הוא יוצא למסע בעל אופי אקזיסטנציאליסטי, בעודו תר אחר מקורות הזהות הפנימית שלו, זהות שצירה מעוגן בהכרח בעיר בה הוא מעביר את חייו.

למי שמעוניין בנקודת מבט אחרת, אני ממליץ על הביקורת של הסופר אלברטו מנגל, שכבר כתבתי פה על אחד מספריו, שפורסמה לפני שנתיים בגרדיאן.