בישון אצל הכושים, רודמן אצל הצפון קוריאנים

כמו ישראלים רבית, גם אני התוודעתי לספרו של התאורטיקן הצרפתי רולאן בארת, מיתולוגיות, כשראה אור בעברית בהוצאת בבל ב-1998, ארבעים שנה אחרי שהופיע במקור, בצרפת ב-1957.

מייד לאחר שראה אור, רכשתי את הספר וקראתי חלק מהמאמרים שנכתבו בין השנים 1954 ו-1956 ושמתייחסים ברובם לאירועים אקטואליים שוליים יחסית בתרבות הצרפתית הפופולארית ולחפצים יומיומיים שבארת מצא לנכון להתייחס אליהם.

הרעיון הבסיסי מאחורי מרבית הטקסטים במיתולוגיות הוא הניסיון להסיר את

הלוט מעל לתופעות יומיומיות שנראות תמימות במהותן, אך שבמבט מקרוב מתברר שהן משרתות את האידיאולגיה הרווחת, או מה שבארת מכנה במקרים רבים בספר, ה'נורמה' הבורגנית. 

בארת הרחיב את תחום השפעתה של הסֶמְיוֹלוֹגְיָה, תורת הסימנים והסמלים, העוסקת ביחסים שבין הסימנים (המילים) בינם לבין עצמם (להבדיל מסֶמַנְטִיקָה) ולא ביחסים שבין המילים למשמעותיהן; במיתולוגיות שלו הוא ׳פיענח׳ תופעות יומיומיות בעזרת כלים סמיולוגיים. כשהוא שם לעצמו מטרה לשחרר את המסמן מהמסומן, וכך על הדרך להתחיל תהליך של דה-מיסטיפיקציה של הבנאלי, היומיומי.

נשמע מאוד יומרני, אך מי שקרא את ספרו של בארת יכול להעיד כמה הטקסטים שמופיעים במיתולוגיות, כמו מרבית מספריו של בארת, הם מאוד נגישים ו׳קלילים׳.

ובמידה רבה זהו משהו שחסר מאוד בנוף התרבותי היום. כלומר לא חסרים כיום עיתונאים ושאר נביאים, כמו נעמי קליין ואפילו נועם חומסקי, שבוחרים לצעוק על הבעיה או להאיר עליה בזרקור ענק, בתקווה שמישהו ישמע ויפעל. הכל מאוד פוליטי היום, כפי שהיה וודאי גם בימיו של בארת. אך דווקא בהקשר זה מרנינה הגישה של בארת, לגרות אל האינטלקט, לכתוב ב׳שובבות׳, לקרוץ לקוראיו. 

***

בתחילת השבוע שעבר הזמנתי את המהדורה המלאה של מיתולוגיות, שראתה אור באנגלית בהוצאת Simon & Schuster בשנת 2013. מייד כשהגיע הספר התחלתי לעלעל בו ולקרוא באקראי את המאמרים הקצרים שמופיעים בו.

אחד המאמרים הקצרים שהופיע בספר ושברצוני להתעכב עליו פה נקרא בישון אצל הכושים. המאמר נכתב בעקבות כתבה שפורסמה בשבועון הצרפתי  מאץ׳ (Match) ושסיפרה על זוג פרופסורים צעירים שתיירו באפריקה כדי ׳לעסוק בה בציור׳. זוג ההורים לקח איתם את בנם בן הכמה חודשים, בישון, והתארחו בין השאר אצל שבטים קניבלים. התרגשות גדולה התעוררה סביב אומץ ליבם של ההורים והילד.

אין דבר מרגיז יותר מהרואיות ללא מטרה [...] ראוי לגינוי עוד יותר הוא הניסיון להציג את מעשה-האיוולת הזה כמעלל של העזה נאה, ראויה ונוגעת ללב. ניתן לראות כיצד האומץ מתפקד כאן: זוהי פעולה פורמלית וחלולה, וככל שחסר לה מניע של ממש, כך היא מעוררת יותר כבוד [...] זהו המיתוס הנושן של ה׳אופי׳, כלומר ׳האילוף׳. מעללי הגבורה של בישון הם מסוג כיבושי ההרים הראוותניים

[...] 

באופן טבעי, הרוך הלבן הוא זה שיוצא מנצח: בישון מכניע את ׳אוכלי האדם׳ והופך לאליל (הלבנים נבראו ללא ספק להיות אלים.) בישון הוא צרפתי קטן ונחמד, הוא מרכך ומכניע את נפש הפראים ללא קרב 

בארת הקורא-סמיולוג מזהה בסיפור-סְקוּפּ הזה סממן של התקופה, רכיב שנותר מהשיח הקולוניאליסטי הצרפתי של המאה התשע-עשרה (התקופה בה כתב בארת, ימים יעידו, היתה כבר תקופה פוסט-קולוניאליסטית, כשברקע נשמעו בקול רם הדי התפוררות האימפריה הצרפתית.)

עניינה של התקשורת שעטה על הסיפור של בישון ומשפחתו איננו בערך הנראטיב של הסיפור הזה, אומר בארת, אלא בערך הייצוגי שלו:

בישון הצעיר [...] ממלא כאן את תפקיד פרסיפאל. הוא מנגיד את הבלונד שלו, את תמימותו, את תלתליו ואת חיוכו לעולם הגיהנומי של העורות השחורים והאדומים, של הגופות המצולקים ושל המסכות המפלצתיות

[...] 

אם מוצאים שבישון הוא הרואי, הרי זה משום שיש סכנה שייאכל על-ידם. אלמלא הנוכחות המובלעת של סכנה זו, היה הסיפור מאבד את כל כוח ההלם שלו, והקורא לא היה שרוי בפחד

המוח האנושי אוהב לעבוד בסכימות פשוטות של דומה ל- ושונה מ-. כדי להדגיש את השׁוֹנוּת של האַחֵר צריך להציג לצידו את ההיפך הגמור ממנו. 

הסיפור של הכדורסלן דניס רודמן, שביקר לראשונה בקוריאה הצפונית ב-2013,  הוא תסריט פוסט-מודרני, דומה מאוד לזה שבארת זיהה בבישון אצל הכושים,  ושכמו נרקח ע״י מוחם הקודח של תסריטאי הוליווד. 

בעשור השני של המאה העשרים-ואחת, האדם הלבן רחוק מלייצג איזשהו אידיאל בתקשורת החזותית. רודמן, האאוטסיידר האקצנטרי (נרקומן לשעבר, מקועקע עם פירסינג שצובע את שיערו בצבעים משונים חדשות לבקרים..) הוא ההיפך המוחלט מהצפון קוריאני הממוצע, שנמוך ממנו לפחות בראש.. 

ביקורו בצפון קוריאה סיפק לתקשורת החזותית מיצג נדיר של הפכים: בעולם הפוסט-קולוניאליסטי בו אנו חיים, לא מספיק להציב אדם לבן מול אסייתי כדי להדגיש את הניגודיות הבולטת בין השניים.. 

ביסודו של דבר, אין לכושי חיים מלאים ואוטונומיים: הוא אובייקט מוזר; הוא מצומצם לתפקיד טפילי - לבדר את האנשים הלבנים בחריגותו המאיימת משהו

הצפון קוריאנים הם עם קטן וקיקיוני שבאותה מידה יכול היה להיות שבט של אוכלי אדם שהתגורר במַעֲבֶה היער האפריקאי - עד כדי-כך ידוע עליו מעט מאוד וקומץ אנשים מערביים באו איתו במגע בעשרות השנים האחרונות.

כמו דמות הכושי בעיתונות של המאה התשע-עשרה ותחילת המאה-העשרים, כך גם דמותו הגרוטסקית של קים ג׳ונג און משמשת את המערב בעיקר לצרכי בידור. החלטותיו השרירותיות והצהרותיו הגרנדיוזיות מוצגות בניגוד גמור להחלטות מנהיגי הדמוקרטיות המערביות שעושים כביכול שימוש ׳בשכל הישר׳ כדי להגיע לידי החלטה. הוא יצור פלקטי וחד-מימדי שאין שום דרך להבין אותו אלא בניגוד ל- מנהיגי המערב.

אם השכל הישר לא יעבוד עם הפראים הצפון קוריאנים, הרי שנדרש מהלך הפוך כדי ׳להכניע׳ אותם ולרכך את נפשו הסוערת של מנהיגם צמא הדם. Enter Dennis Rodman.. בבחינת האחר מבקר בארץ האחרים.

קשרי (א)דם

Telephone poles began to appear around the same time that white Americans started lynching black Americans

אנו רגילים לחשוב על העָבַר כמקום אַלִּים ומפחיד, מאיים וחסר היגיון. 

בימי הבינים הכנסייה רדפה נשים והעלתה אותן באש באשמת כישוף. במאות ה-18 ו–ה19 הקולוניאליסטים האירופאים נהגו לקטוע את ידי העבדים שהתמרדו נגדם. 

ההיסטוריה עקובה מדם. 

כנגד מעשי הברבריות האלו אנו מציבים בגאון את רעיון הקִדְמָה ככלי חיוני לשיפור מצב האנושות. האדם, גורס רעיון זה, הוא יצור תְּבוּנִי שאינו הולך אחורה אלא קדימה. עם כל המצאה צועדת האנושות צעד נוסף קדימה אל עבר עתיד טוב יותר, בטוח יותר. הרעיון הזה הולך יד ביד עם הסְבָרָה הנוצרית שהאדם הוא יצור טוב מטבעו, וכי יכולתו להבדיל בין טוב ורע היא זו שמבדילה אותה מהחיה.

המדע והטכנולוגיה, שפעם נתפשו כייצרי שטן, כלים שפועלים כנגד האלוהות, נחשבים במאה ומשהו שנים האחרונות דווקא כסייעים הכרחיים בהתקדמות זו, קטאליזטורים של קִדְמָה, אם תרצו.

***

Lynching is an American invention

יולה ביס (Eula Biss) היא מסאית ואקדמאית אמריקאית צעירה שפרסמה עד כה 

שני ספרי עיון וספר שירה אחד.

Notes from No Man's Land: American Essays שראה אור בשנת 2009 עוסק בעיקר בנושא גזע וזהות, ובשאלה המורכבת: כיצד בא נושא הגזע לידי ביטוי במגוון נושאים חברתיים בארה״ב של ימינו. 

ממש כמו בספרה של רבקה סולניט, Field Guide to Getting Lost, עליו כתבתי לאחרונה פה, גם ביס מציבה את עצמה ואת חוויותיה במרכז או בשולי הטקסטים שהיא כותבת, בניגוד גמור לנורמה האקדמאית שמבקשת לשמור על ארשת מדעית תוך כדי שהיא מרחיקה כל מה שמדיף ריח אישי  מהטקסט האקדמאי.

במאמר השני בספרה, Time and Distance Overcome, ביס מאירה בזרקור על הקשר האדוק בין המצאת הטלפון ע״י אלכסנדר גרהם בל ותופעת הלינצ׳ינג בדרום ארה״ב. 

לפי ביס, עמודי הטלפון הראשונים התקבלו במחאה ע״י חלקים גדולים בציבור האמריקאי. הם ראו בהם עצמים זרים, גדולים ומכוערים, שמאיימים להפר את הסטטוס קוו ולשנות את הנוף הכפרי והעירוני לעד. עשרות עמודים נעקרו ממקומם במחאה ע״י מקומיים, זמן קצר לאחר שהוצבו ע״י אנשי חברת הטלפון ע״ש בל.

אולם בד בבד, הפכו העמודים לפטפורמות להוצאת אגרסיביות מסוג אחר.. 

In 1898, in Lake Cormorant, Mississippi, a black man was hanged from a telephone pole. And in Weir City, Kansas. And in Brookhaven, Mississippi. And in Tulsa, Oklahoma, where the hanged man was riddled with bullets. In Danville, Illinois, a black man's throat was slit, and his dead body was strung up on a telephone pole. Two black men were hanged from a telephone pole in Lewisburg, West Virginia. And two in Hempstead, Texas, where one man was dragged out of the courtroom by a mob, and another was dragged out of jail.

A black man was hanged from a telephone pole in Belleville, 

Illinois, where a fire was set at the base of the pole and the man was cut down half-alive, covered in coal oil, and burned. While his body was burning the mob beat it with clubs and cut it to pieces

אנו רגילים לקשר בין הַמְצָאות וההרס שבא לעיתים קרובות בעקבותיהן. 

המצאת הגלגל, שנחשבת לאחד מעמודי התווך החשובים ביותר בהתפתחות האדם, איפשרה לצבאות לנוע במהירות, וסייעה למסעות ההרס וההרג והתפשטות האימפריות. המצאת פצצת האטום נקשרת בזכרונו של כל אדם ישר עם הירושימה ונגאסקי. אפילו המצאת האינטרנט, שפותח כדי לשמר ידע צבאי, הפכה במהרה לכלי להפצת פורנוגרפיה וניצול ציני של נשים ברחבי העולם. 

מאמרה של יולה ביס הוא בבחינת דוגמא נוספת לקשר הישיר שבין קידמה ואלימות. 

In Shreveport, Lousiana, a black man charged with attacking a white girl was hanged from a telephone pole. "A knife was left sticking in the body." In Cumming, Georgia, a black man accused of assaulting a white girl was shot repeatedly, then hanged from a telephone pole. In Waco, Texas, a black man convicted of killing a white woman was taken from the courtroom by a mob and burned, then his charred body was hanged from a telephone pole.

A postcard was made from the photo of a burned man hanging from a telephone pole in Texas, his legs broken off below the knee and his arms curled up and blackened. Postcards of lynchings were sent out as greetings and warnings until 1908, when the postmaster general declared them unmailable. "This is the barbecue we had last night," reads one

נכון, גם לפני עמודי הטלפון מצאו הלבנים דרכים מגוונות ומקוריות לטבוח 

בעבדים השחורים שסררו. אף אחד לא יצביע על העצים עליהם נתלו עבדים שחורים ויקשר ביניהם ובין המעשים הנוראים שנעשו על ענפיהם, כשם שאף אחד לא יאשים את הרכבות שהובילו יהודים למחנות ההשמדה.. 

אולם הקישור הישיר ביס מציעה, בין מכשירים של קידמה, שנועדו לחבר בין בני אדם ולקרב נפשות ומצאו במהרה שימוש טראגי והפוך לחלוטין מזה שייעד להם ממציאם הוא אפקטיבי במיוחד לטעמי. 

In Pittsburg, Kansas, a black man was hanged from a telephone pole, cut down, burned, shot, and stoned with bricks. "At first the negro was defiant," the New York Times reported, "but just before he was hanged he begged hard for his life."

In the photographs, the bodies of the men lynched from telephone poles are silhouetted against the sky. Sometimes two men to a pole, hanging above the buildings of a town. Sometimes three. They hang like flags in still air