כמה מחשבות על צילום

כמה מחשבות על צילום בעקבות קריאה בספרו של רולאן בארת, Camera Lucida (בעברית ראה אור תחת הכותרת, מחשבות על הצילום, בהוצאת כתר.) 

מה מספרת התמונה הזו? שני פסי רכבת, כמעט מאונכים, שמובילים לשער. שער למקום אחר.

הפתח. במרכז התמונה. כמו פה פעור שבולע את כל מה שנכנס אליו. פסי הרכבת הם השינים, או הלשון המשוננת.

מה לוחש הפה הזה? האם את ההפך מדבריה המפורסמים של פסל החירות?

Give me your tired, your poor,

Your huddled masses yearning to breathe free

לאן מובילים פסי הרכבת? מדוע אין רכבת בתמונה? 

זו הכניסה. אחת הכניסות למקום. מקום ללא שם. מקום שמוביל לשומקום. המקום ממנו שבו הרכבות ריקות.

זהו הפתח לפלאנטה אחרת (ק. צטניק.) למטרופולין המוות (אוֹטוֹ דֹּב קוּלְקָה.) 

***

מדוע קודרים השמיים ממעל? מדוע צולמה התמונה בשחור-לבן?

האם לגרסה שצולמה בצבע תהיה אותה השפעה?

***

כמה גרסאות של תמונה זו קיימות? האם השפעתן זהה או שחלקן העתקים בלבד?

מהו המקור? ראיתי את התמונה הזו כ״כ הרבה פעמים בחיי אך אין לי שום זיכרון של פעם ראשונה.

***

איך אני ניגש לתמונה הזו? כיצד אני מנסה להבין אותה?

מה היא מעוררת בי? האם זו אמפתיה, סוג של משיכה? או שמא סלידה, רתיעה. מנגנוני המגננה מתעוררים מיד. אני דרוך ומוכן להביע את מחאתי. 

מה מספרת התמונה הזו? מה היא תספר למישהו שמעולם לא ראה אותה. מישהו מפלאנטה אחרת.

***

מתי היתה הפעם הראשונה שסיפרו לי על השואה? האם כל הנראטיב הזה, על אלפי הסתעפויותיו, הוא בכלל תוצר של זיכרון? או שמא הוא בכלל טבוע בנו? מוטבע בנו, מינקות. 

אם אראה אותה לבני בן השמונה, שלא שמע דבר על אושוויץ או על מאורעות השואה מימיו, מה יגיד עליה?

***

זהו מקום נטוש. עיר רפאים. מקום שהיה פעם משהו אחר. ששימש לדברים אחרים.

ולמה הוא משמש היום? מעבר להיותו מקום של זיכרון. מקום שהפך לחלק מההיסטוריה אך הוא בה-בעת מעבר לזמן.

הוא שייך ולא שייך.