רשמים על רשימות

אין דבר שA-Z אוהב יותר מרשימות.

ואם כבר רשימות, אז רשימות ה-הכי-הכי-הכי של הEsquire הם לנדמרק מספק בהחלט..

מזה שנה חוגג המגזין הג'נטלמני (ולאחרונה גם וירטואלי) את עצם קיומו על הפלנטה ולכבוד 75 שנותיו מוסיפים עורכיו מידי פעם בפעם עוד רשימה של "75 הכי-הכי", כל פעם בנושא אחר.

הבלוג עקב בקביעות והנה הוא בא לעשות סדר ולדווח על הנעשה בניכר הוירטואלי.

* הרשימות נערכו וצומצמו כמובן; הכתובים מובאים כאן עם הערות העורך, עם הקוראים הסליחה.

75 הדברים שעל כל גבר לעשות (מתישהו לפני המוות):

להטיס מטוס ססנה (מזל שקניתי לאשתי שיעור טיסה ליום ההולדת ה28 שלה); לעשות Coast to Coast; לנהוג לאורך הGreat Ocean Road בדרום אוסטרליה, בPacific Coast Highway בארה"ב או בRing Road באיסלנד (מזל שאין לי רישיון נהיגה); להכין אומלט מושלם (טוב נו, את זה עשיתי אינספור פעמים); להשאיר לעצמך פתק/מכתב באחד הספרים שבספרייה, ולגלות אותו שוב כעבור עשרים שנים (ממ.. נשמע קצת קריפי); לשתות מסקל במקסיקו (אי אפשר להיר את זה בקוקטייל ערק ביפו העתיקה?!); לבנות גדר (סביב מה? דירת ה2.5 חדרים שלי?); לבצע תיקון בבית (שבעל הבית יתקן!); לאכול מולים בברוז' (טוב, אז בברוז' דווקא אכלתי וופל בלגי עם קצפת, ובבריסל אכלתי מולים, אבל זה בכל זאת נחשב); להשתתף בשלישייה (מממ...); לשיר בציבור (אובר מיי דד בודי!); לקרוא את "לוליטה" (קניתי אך טרם הספיקותי..)"; לצפות בטלוויזיה במשך 24 שעות, ברציפות (אפשר לקרוא במשך 24 שעות?!); לעשות מניקור (אני שוקל ברצינות..)

ומן ההישגים המטאפיזיים להישגים מוחשיים יותר: 75 ספרים שעל כל גבר לקרוא (רוב הספרים אמריקאיים, רובם עוסקים במלחמה או בהתמודדות עם אלימות - ככה זה כשנותנים לאמריקאים לדרג מצעד תרבותי):

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" לריימונד קארבר (הבלוג גילה את קארבר מתשיהו לפני גיל 20 וזוכר לטובה עד היום); "ענבי זעם" לג'ון סטיינבק (לא הפכנו את הספר הזה מתישהו למבצע טבח?!); "האחים קרמזוב" לדוסטוייבסקי (כמעט הצלחתי לסיים את "החטא ועונשו"); פסטורליה אמריקאית" לפיליפ רות (קראתי את "תלונתו של פורטנוי" וחצי מ"Everyman" - רות לא קל כ"כ לקריאה כמו שכולם חושבים..); "חץ הזמן" למרטין איימיס (סופסוף בריטי לרפואה!); "דאבלינרס" לג'יימס גויס (וואו! הבלוג מתחיל להתרשם!); "מתחת להר הגעש" למלקולם לאורי (כמעט קניתי פעם בהלפרס!); "למי צלצלו הפעמונים" לארנסט המינגווי (קראתי, זנחתי אחרי 80 עמודים; המינגווי נורא משעמם. לא ברור על מה כל הfuss); "חוג הסרטן" להנרי מילר (קראתי, והוספתי גם את "סקסוס", "נקסוס" ו"פלקסוס" - איכשנו כולם נטמעו בזיכרון כספר אחד..); "בית מטבחיים 5" לקורט וונגוט (לא קראתי אף דבר שלו); "קן הקוקיה" לקן קייסי (ראיתי את הסרט. זה הספיק); "Lucky Jim" לקינסלי איימיס (אבא של מרטין); "A Confederacy of Dunces" לקנדי טול (הבלוג כבר דיווח..); "הרפתקאות אוגי מארץ'" לסול בלו (אני ממליץ בחום על כל דבר שבלו כתב..); "לב המאפליה" לג'ון קונרד (הבלוג מעדיף את התרגום העברי הישן, של הוצאת הפועלים, לנובלה המפורסמת של המהגר הפולני שהפך לאחד הסופרים הבריטיים המפורסמים בותר, על פני התרגום החדש: "בלב האפלה" של ידיעות אחרונות); "המרגל שחזר מהכפור" לג'ון לה-קרה (לצערי עדיין לא קראתי מילה אחת של לה-קרה); "מלחמה ושלום" ללב-טולסטוי (תראו לי מישהו אחד שצלח את האלף ומשהו עמודים האלה..); "מובי דיק" להרמן מלוויל (כמעט שלא צלחתי את הפתיחה המפורסמת: Call me Ismael); ו"הרפתקאות הקלברי-פין" למארק טווין (נו שויין, קצת אינפנטיליזים אמריקאי..).

ואם הקריאה מאתגרת, תובענית או משעממת מידי עבורכם, הנה רשימה קלה יותר: 75 האלבומים שעל כל גבר לשמוע (במקור The 75 Albums Every Man Should Own, אצל האמריקאים תרבות מתקשרת אוטומטית לבעלות):

The Stone Roses של הסטון רוזם (אלבום מצויין, אם כי ההופעה של יאן בראון בארץ, ביולי דאשתקד, אכזבה בהחלט..); Lust for Life של איגי פופ (השיר/אלבום ייצרב לעד כרגע מהסרט "טריינספוטינג", אין מה לעשות - דור הX או לא?!); The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars של דיויד בואי (לפני זמננו, אך עדיין לנדמרק חשוב בבגרות המוזיקלית שלנו); What's Going On, של מרווין גיי (כמעט שלא עברה עליי תקופת סול-פאנק); Paul's Boutique של הביסטי-סויז (פחות התחברתי; Ill Communication ייצרב לעד כ-ה-אלבום של הביסטיז); האלבום הראשון של לד זפלין (והשני, והשלישי, וזהו!); The Bends של רדיוהד (דווקא האלבומים המאוחרים טובים הרבה יותר, אך ללא ספק זוהי נקודת המפנה של רדיוהד); Unplugged של נירוונה (רגע שיא ושפל של להקת הגראנג' הטובה ביותר שיצאה מסיאטל): Rubber Soul של הביטלס (Abbey Road יותר טוב, לטעמי); The Velvet Underground & Nico, Velvet Underground (כמובן!); This Is Hardcore, של פאלפ (טוב, זו באמת הגזמה! Modern Class עדיף בהרבה וHis & Hers הוא ללא כל שמץ של ספק אלבום מופתי הרבה יותר משניהם!); Appetite for Destruction של גאנז נ' רוזס (זכרונות מכיתה ז'); In the Wee Small Hours, של פרנק סינטרה (מחכה להאזנה מלאה לצד אוסף אלבומי הדיכאון של כל הזמנים של הג'וי דיוויז'ן ובילי הולידיי, ו...); Sketches of Spain של מיילס דייויס (וגם Kind of Blue; אגב, מה עם A Love Supreme של ג'ון קולטריין?!); Marquee Moon של Television (אכן, אלבום מעניין); הסימפוניה החמישית של בטהובן והסימפוניה החמישית של גוסטב מאהלר (?!, אם כבר אז התשיעית של בטהובן; הרקוויאם של מוצרט; המיסה של באך.. איזה עורך יומרני דחף את היצירות האל לרשימה הרוקנרולית הזו?! הו! הפרגמטיזם האמריקאי); Johnny Cash at Folsom Prison (הבלוג מעדיף את חמשת האלבומים האחרונים של קאש על כל דבר שהקליט בחייו.. ); Rage Against the Machine של Rage Against the Machine (גם הבלוג נהג לפזז את מילות שירי הלהקה מתישהו בגיל הטיפש-עשרה; זה עבר לו..); Small Change של טום וייטס (כל דבר של וייטס, בעיקר האלבומים הישנים, מומלץ בחום!); Grace של ג'ף בקלי (בקלי קצת אובריידט לדידו של בלוג זה; אם כבר Grace אז אנחנו מעדיפים את Grace/Wastelands [הבלוג שוב מצטט את עצמו..]); Doolittle של הפיקסיז (אכן!); Ten של פרל ג'אם (אולי מספיק כבר עם פרל ג'אם?! להקה של אלבום אחד עם עשרים אלבומי הופעה..)

ולסיום, קוקטייל! או, המשקה היחיד שעל כל גבר לדעת כיצד להכין.

צולע, אבל עדיין בועט

ג'ייסון ליטל מייצג את כל מה שעדיין טוב באמריקה.

אז נכון, יש להם עכשיו נשיא שחור, אך הבלוג הזה רחוק מלהאמין שארה"ב באמת השתנתה.. לאן שלא מסתכלים, נדמה שהקולניות והמסחריות הבוטה פושים בכל ומשחיטים כל מה שמעז להתהדר בייחודיות ובאותנטיות. נשארו מעט מאוד פינות של שפיות ביבשת/מדינה הענקית הזו.

מאז מותו בטרם עת של אליוט סמית (הבלוג מתאושש מן האבידה הנוראית) נשמעו מעט קולות אותנטיים במוזיקה האמריקאית. ליטל, שהספיק להופיע יחד עם סמית אחרי שזה הוציא את אלבומו האחרון Figure 8, הוא לדידו של בלוג צנוע זה השריד האחרון של האינדי-רוק האמריקאי (לא לבלבל עם הגראנג' הצווחני של סיאטל, שנות התשעים של המאה שעברה). יחד עם להקתו, Grandaddy, ליטל שמר שנים רבות על הגחלת העדינה של הרוק האינטימי, האינטיליגנטי, המלאנכולי והאובדני אך בה בעת מלא התקווה. כמו בשירים של סמית, האלבומים של Grandaddy משדרים יראת כבוד אמיתית למוזיקה כאמצעי יחיד לביטוי של כאב ובדידות.

לאורך כל שנות קיומה, הצליחה Grandaddy לשמור בקנאות על האיכות המוזיקלית שלה ולהעניק לקהל מעריציה אלבום אחר אלבום גרנדדיים טיפוסיים. המתכון להצלחה: עקביות, יצירתיות וחוסר פשרנות (מעלות שבסופו של דבר הביאו גם להתפרקותה של הלהקה). על אף שפעלה בשולי סצינת האינדי-רוק בארה"ב, זכתה הלהקה עוד ב2002 לחיבוק הדוב הגדול (השיר "Nature Anthem" אומץ ע"י הונדה וקוקה-קולה במסעות הפרסום שלהם). שנתיים אחרי שפירק את Grandaddy, ליטל (שהפיק את מרבית השירים בJust Like the Fambly Cat, אלבומה האחרון של הלהקה), מוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, Yours Truly, the Commuter.

כבר בשיר הראשון, שיר הנושא של האלבום, ליטל מצהיר "I may be limping, but I’m coming home”. זהו מעין שיר ניצחון, שיר של התגברות והתחלה מחודשת, אך בו בזמן קולו הרועד של ליטל לא מניח לרושם הראשוני להיוותר.

בסופו שלדבר, האלבום של ליטל הוא חזרה למתכון המנצח של גרנדדי. הקול הרך והבכייני של ליטל כאילו לא השתנה מאז נשמע לראשונה ב1997, אז יצא אלבומה הראשון של גרנדדי, Under the Western Freeway. הרבה השתנה מאז. ג'ייסון כבר איננו אותו Cali' kid שהיה, סקייטבורדיסט מהורהר.

המסע שארך כ14 שנים (גרנדדי הוקמה ב1992) ונדמה כי הגיע לסיום עם Just Like the Fambly Cat נמשך..

טוטאל-סטארדום

אמנם קצת באיחור, אבל בכל זאת, כמה מילים על סקרלט גו'הנסון.

עוד לא בת 25, וכבר נדמה שהצליחה לכבוש לפחות את מחצית העולם.

הנערה המגושמת שהתחילה את דרכה בקולנוע על הסט של רוברט רדפורד, הלוחש לסוסים (1998) ואח"כ (2001) בסרטו של טרי צוויגוף, Ghost World, לצידו של סטיב בושמי, הסתמנה לאורך השנים הללו בעיקר כשכנה ממול (לא זאת מאמריקן ביוטי; זאת שנמנעים מלהישיר אליה מבט, ושאמא תמיד מנסה לשדך לך).

הופעותיה באבודים בטוקיו [תרגום נורא למקור,Lost in Translation, הבלוג עדיין מתאושש!] ואח"כ בנערה עם עגיל הפנינה היו בהקשר זה ניסויים ראשונים בפיתוי.

למעשה, אפילו הופעתה בסרטו האחרון של וודי-אלן, על כל הסקסיות המתוחכמת שנטפה מהסרט הזה, לא הכינה אותנו לפריצת הדרך שתוכננה לג'הנסון.

לפני שנה בדיוק הוציאה השחקנית-ועכשיו-גם-זמרת אלבום בכורה די מוצלח בשם Anywhere I Lay My Head, עם לא פחות מארבעה שירים שנכתבו עבור ג'והמסון ע"י טום וייטס וליווי של דייויד בואי בשני שירים אחרים. האלבום עצמו, נדמה, די מושפע מן הפסקול של סרטה של סופיה קופולה (שמופיעה בימים אלה בקמפיין של לואי-ויטון, לצד אביה).

ואם כל זה לא מספיק, סקרלט מקמפיינת עכשיו גם לדולצ'ה וגאבאנה (איך נותרה פרנסה לדוגמניות העל של ניו-יורק ומילאן? לבלוג אין פתרונים!)

כל מה שנותר לנו זה להסיר את הכובע, ולהביט משתוממים בעמודי הVogue או הVanity Fair בעוד סקרלט ג'והנסון כובשת עוד פסגה בדרך לטוטאל-סטארדום.

A Little Death Around the Eyes

פיט דוהרטי מבוגר ממני בשלושה ימים. זה מסוג הפרטים שיכולתי לדעת רק מביקור בוויקיפידיה, שזכתה לאחרונה להלקאה נוספת וירידה קלה במעמדה כתוצאה מביקרות חריפה במעמד השבט.
ובחזרה לפיט (נא לא לבלבל עם פיטר ס. דוהרטי, זוכה פרס נובל למדעים לשנת 1996) שהוציא במרץ השנה, ארבעה ימים אחרי יום הולדתו ויום אחד אחרי שלי (לפחות מישהו אחד העמיד מונומנט ראוי להגיעו לתחילת העשור הרביעי לחייו) אלבום בוגר ונוגע (אודה - Ode - לגיל ההתבגרות השני) בשם Grace/Wastelands.
אחרי שתרם משמעותית לחזרתו של הרוק בתחילת האלפיון השני והביא לעולם שני אלבומים של רוק מלוכלך ואיכותי (היו שם גם להקות כמו הסטרוקס, והבלק-רבל-מוטורסייקל-קלאב - שעשו בדצמבר 2007, בבארבי, כבוד גדול לעם היהודי), ויחד איתן התדרדר למעמד של חוסר רלוונטיות מוזיקלית עם שני אלבומים די מיותרים - אם כי די מנופחים תקשורתית, עם להקת הBabyshambles, ואחרי הפרידה המתוקשרת עם קייט מוס (אקס-פיינסה או לא?!), פיט החליט שדי עם השטויות , צריך לתת לעולם משהו יותר משמעותי, והוליד את האלבום הנ"ל.
סה"כ מדובר באלבום פשוט למדי ומעט מלאנכולי, הבנוי היטב וכולל כמה נגיעות יפהפיות (A Little Death Around the Eyes, שמעיר בי אסוציאציות על האיי-ליינרים השחורים של מוס ודוהרטי, Arcady וSheepskin Tearaway).
למרות גילו המופלג, דוהרטי לא נח לרגע על זרי הדפנה, ולצד אספירציות כגון כתיבת שירה וציור בזמנו החופשי, הוא גם יכול לזקוף לזכותו גם קמפיין לרוברטו קוואלי (עם סטיילינג שלא היה מבייש גם את מרלון ברנדו).