הוידאו הנ"ל לקוח מתוך סרטו של הבמאי הצרפתי ברטראן בונלו, Tiresia, המתאר, בין השאר, קשר הנרקם בין גבר בשם גבר בשם טרהנובה (השחקן לורן לוקה, ששיחק בין השאר בסרטים הארי, חבר אמיתי, למינג,ופולה-X) שחוטף זונה טרנסקסואלית בשם טירזיה (השחקנית קלרה שובו) וכולא אותה בדירתו.
במיתולוגיה היוונית, ניחן טירזיה, נביאו העיוור של אפולו, במגדר-כפול (הוא נולד כגבר, הופך לאישה, ושב להיות גבר) וכן בתפיסה על-חושית. מספר סיפורים נכרכו סביב עיוורונו של טירזיה: אחד, שהאלים עיוורוהו משום שגילה את סודותיהם, והשני, שאתנה עיוורה אותו משום שצפה בה רוחצת. באשר למטאמורפוזה המינית שטירזיה עובר, המיתולוגיה מסבירה שמשום שהפריע לזוג נחשים בשעת זיווג, הענישה אותו האלה הרה והפכה אותו לאישה למשך שבע שנים. 
סרטו של בונלו הוא גירסה מודרנית לסיפור המיתולוגיה העתיק: טראנובה כולא את טירזיה וצופה בתהליך הטרנספורמציה שזו עוברת לנגד עיניו: ללא כדורי ההורמונים שהיא נוהגת לצרוך מידי יום, נעלמים סימני נשיותה וטירזיה הפוכת חזרה לגבר. הכולא המתוסכל, שחש ביופי הנשי חומק מבין ידיו, מעניש את האסירה שלו ומעוויר את שתי עיניה. אח"כ זונח טרהנובה את טירזיה באמצע יער, שם מוצאת אותה נערה ואוספת אותו אל ביתה. טירזיה, שנעשתה עיוורת, מתחיל לנהל חיים חדשים כגבר (כעת מגלם אותה שחקן, טיאגו תלס), שמפצה על עיוורונו ביכולת חדשה: היכולת לחזות אירועים (קשר נוסף לסיפור המיתולוגי המקורי). ***
חשבתי על טירזיה כשקראתי את ספרו של תיירי ג'ונקה, Mygale (בתרגום פשוט: עכביש. הספר ראה אור באנגלית תחת השם Tarantula).Mygale הוא רומן מתח קצר המשלב באפקטיביות שלוש עלילות העוסקות ביצרים קדומים כמו אלימות, קינאה, דחף לנקמה, בשילוב עם יצרים מודרניים יותר כמו טראנסקסואליות, ומניעים סדיסטיים..
קשה לתאר את הנעשה ברומן המסויט הזה מבלי לגלות את סופו (הפתרון). אנסה בכל זאת:
רישאר לפארג, מנתח פלסטי מצליח, כולא בביתו אישה צעירה בשם אווה ומשדל אותה לזנות. יש לו גם בת בשם ויויאן שחיה בבית מחסה למשוגעים (כלואה נוספת).
ונסן מורו, נער העומד לסיים את לימודיו התיכוניים, נחטף ע"י מטורף ומוחזק במרתף. הכולא מחזיק אותו עירום, תחילה מרעיב אותו, ולאט לאט מתחיל להאכיל אותו ולטפח אותו. עם הזמן, נרקמים יחסי קרבה בין הכולא והאסיר שלו.
אלכס בארני הוא בחור צעיר שמתחבא מהמשטרה אחרי שערך שוד מוצלח שבמהלכו הרג שוטר שגם הצליח לירות בו. משהוא שומע על דבר קיומו של לפארג, ועל יכולותיה הפלאיים של הפלסטיקה המודרנית, הוא מחליט לחטוף את 'אשתו' של לפארג ולאלץ אותו לנתח אותו ולשנות את מראו, כדי שהמשטרה לא תזהה אותו ואז יוכל לצאת בקלות מגבולות צרפת.***
ספר אחר שקראתי לאחרונה, Cadence מאת סטפן ולו (גם הוא צרפתי,) עוסק גם הוא ביחסים מוזרים הנרקמים בין צייר והמודל שלו. גיבור הספר, צייר שאיננו יודעים מה שמו, מקבל משימה מן הממשל הנאצי: להעמיד פורטרט מפואר של ילדה קטנה, ארית למראה כמובן, כחלק מן החזון הנאצי לעתיד ורוד ומפואר. הצייר מקבל בתמורה כסף ומחסה, הכול בחסות הממשל, וכמו כן הוא מקבל דיירת שתשמש לו כמודל, ילדה קטנה ומפוחדת שהופרדה מהוריה וכעת היא מחכה לראות מה יעלה בגורלה. יחד הם מעבירים כחצי שנה, עד ליום התערוכה.
הצייר, דמות גבולית ללא כל ספק, מתייחס אל הילדה כאל בובה קטנה (ma poupée הוא מרבה לקרוא לה), מריונטה ביצירת האמנות שהוא רוקח אט אט. בעזרת שניים מחבריו, כ"א ואחד מהם 'אמן בתחומו', מעמיד הצייר יצירה מורכבת, תוך כדי שהוא משתדל בכל כוחו להתעלם הן מהשלכות יצירתו והן מן הנעשה מסביבו: הנאצים שכוחם הפוליטי והתרבותי גדל מיום ליום, הטרור שמתחיל לשלוט ברחובות העיר מינכן, ועוד.. במהלך הקריאה, הקורא הופך כמובן למעין שותף לדבר עבירה. ביקורת על עולם האמנות, על האמן הבורא והורס במחי מכחול? ביקורת על שאנננותם של האזרחים הגרמניים, שלא ראו את הנולד? אולי שתיהן גם יחד..
***
בלבול מגדרי, יחסי תליין-קורבן, סדו-מזוכיזם, אלימות חצרת מעצורים - אלו רק כמה מן המוטיבים החוזרים בשלושת היצירות הנ"ל.
בכולן ניכר הרצון (האובססיבי, יש לומר) של הכולא, דמות סדיסטית, לעצב ולשנות את קורבנו, ולהפוך אותו ליציר דמיונו.
הנה מה שהמאה העשרים הולידה: אמן/אל, אדם/מפלצת.
