אגנס, או כוחו של המבט

הפוסט פורסם במקור באתר אימגו.

אגנס מתה. סיפור המית אותה. לא נשאר לי ממנה דבר מלבד אותו סיפור

על ספרו של פטר שטאם, שבע שנים, כתבתי בבלוג שלי לפני בדיוק ארבע שנים. קראתי את הספר באנגלית ועל אף שלא ׳עפתי׳ עליו, סיכמתי את הפוסט כך: ׳יש לפטר שטאם פוטנציאל. סביר להניח שאקרא רומן נוסף שלו בשנה הקרובה. אולי יהיה זה אגנס.׳ 

אז בפועל זה לקח לי ארבע שנים, אך לזכותי יאמר שאני עיקבי ויעד שהצבתי לעצמי, סביר שיכבש מוקדם או מאוחר יותר.. ואכן, כשנסתמנה שעת כושר, לפני ביקור מולדת שערכתי עם משפחתי לאחרונה, הזמנתי את הספר מאתר סיפור חוזר וזמן קצר אחרי שהגיע בדואר התיישבתי לקרוא בו.

אקדים ואומר שמדובר ברומן קצרצר, כ-114 עמודים. כך שאף שאני משתדל לקרוא ספרים שלא עולים על 200 עמודים, זהו ספר קצר במיוחד שהצלחתי לגמוע במהלך סופ״ש אחד, והוא שימש ריבאונד מצויין בין ספרים ׳רציניים׳ יותר. 

***

כולנו ממשיכים לחיות איכשהו אחרי מותנו. בזכרונם של אנשים אחרים, בזכרונם של ילדינו, ובדברים שעשינו

כפי שמלמדים שני הציטוטים שהבאתי לעיל, אגנס עוסק ראשית כל בכתיבה ובכח השימור שלה. בתחילת הרומן המספר, סופר שוויצרי שחי בשיקגו וכותב ספר עיון על רכבות פאר, פוגש את אגנס, דוקטורנטית לפיזיקה השוקדת על עבודת הגמר שלה על גבישים, בספריה הציבורית של שיקגו.

כמו בסיפורי אהבה רבים, ראשיתו של ה׳קשר׳ ביניהם במבט: המספר מתבונן באגנס שעה שהיא קוראת בספרייה:

חזרתי והבטתי בה שוב ושוב, זה כמעט הביך אותי, אבל לא יכולתי אחרת. היא לא הגיבה, לא הרימה את עיניה, בכל זאת הייתי בטוח שהבחינה במבטי

זמן קצר אח״כ היא מבחינה במבטו ומתחילה להתבונן במספר. בין-רגע הוא הופך ממתבונן למושא להתבוננות:

מבטה היה יוצא דופן. כאילו יכלה להעביר מילים בעיניה

למושג המבט מקום מרכזי בעולם המושגים של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז׳אק לאקאן. נקודת-המוצא שלו היא ההבחנה בין "ראייה" לבין "מבט". ראייה היא הסתכלות שלי בעולם. ה"מבט" הוא היותי מושא להתבוננות, היותי נראה. לאקאן יאתר בחוויה זו של הנראות על-ידי האחר מימד של חוסר, של העדר, האחראי על חרדת סירוס.

לחרדת הסירוס הזו, דומני, מקום מרכזי ברומן של פטר שטאם. לכל אורכה של העלילה, המספר מצוי במאבק תמידי, בינו לבין עצמו, ובינו ובין מושא אהבתו, שמבטה (הדמיוני או האמיתי?) טורד את מנוחתו ולא מאפשר לו לנהל אורח-חיים שלו: 

לראשונה בחיי הרגשתי שמשהו מבחוץ נדחק פנימה, משהו זר, לא מובן

קריאה פמיניסטית היתה עושה מהספר הזה מטעמים. אך אני אבקש להימנע מקריאה כזו, שעלולה להוביל לניתוח חד-מימדי. אשאיר אותה ברקע, או אתן לה קצת מקום בסוף. ובין לבין אנווט בין נבכי העלילה הקצרה של אגנס.

***

כאמור, דמותה השברירית והאניגמטית של אגנס מסיחה את דעתו של המספר, שמעיד על עצמו: 

תמיד הנחתי לסקרנות להנחות אותי בעבודתי, והפעם היא הרחיקה אותי מהנושא שלי

בנקודה מוקדמת בעלילה, הוא מבקר בדירתה של אגנס. היא מבקשת ממנו לקרוא   סיפור קצר שכתבה, ועל אף שהוא מודה (בפני עצמו) ש׳הוא היה בלי ספק יותר טוב מכל מה שכתבתי בעשר השנים האחרונות׳ הוא מתייחס אליו בביטול, כשאגנס שואלת אותו לדעתו. עד כדי-כך שהיא מיד קמה ומוחקת מהמחשב את הקובץ. 

מיד אח״כ יוצאים השניים לטיול רגלי בשכונה בה היא מתגוררת. לרגע קצר הוא מנסה ׳לצאת מתוך עצמו..׳ אך הוא מייד נכשל: ׳ניסיתי לתאר לעצמי איך זה להרגיש בבית ברחובות האלה, אבל לא הצלחתי.׳ 

למרות ההתחלה המהוססת הזו, המספר מתעשת מהר. הוא זונח את כתיבת הספר על רכבות הפאר והופך את אגנס לפרוייקט חלופי: 

׳תכתוב עליי סיפור״, אמרה, ״כדי שאדע מה אתה חושב עלי.״

״טוב,״ אמרתי, ״את תיוולדי מחדש מתוך ראשי כמו אתנה מראשו של זאוס, חכמה, יפה ולא מושגת.״ 

הפרוייקט הופך למעין גרסה עדכנית לפיגמליון. אלא שכאן, המספר איננו מבקש לשנות את אגנס או להפוך אותה למשהו שאיננה. במקום זאת, הוא מבקש להעלות אותה על הכתב ולהעניק לה חיים אחרים, חיים מקבילים:

עכשיו היתה אגנס יציר כפי. חשתי איך חירות הדמיון שבה זכיתי מחדש פורשת כנפיים

מובן ששטאם מבקש לפתח כאן מטאפורה, שממש כמו סיפור פיגמליון במיתולוגיה היוונית, מתייחסת לכוחו של הסופר אשר, כמו אל כל-יכול, יוצר משהו מכלום והורס את הכל במחי יד. אולם ממש כמו בסיפור הבריאה, דברים משתבשים ויוצאים משליטה. 

מאוחר יותר, יוצא זוג האוהבים לטיול ביער: 

אמרתי לאגנס שהיא נראית שונה מתמיד, והיא אמרה שגזרה את הפוני שלה. אחר-כך נאלצתי להחזיק אותה כדי שתוכל לגחון מעל האגן הקטן לבחון את דמותה במים.

לראשונה הבחנתי בגומות הרכות כפלומה שבצידי עיניה, בהתעגלות הסנטר והלחיים. הפנים כמכלול נראו לי זרים, מפחידים, ועם זאת כאילו ראיתי אותם עכשיו באופן אמיתי ובלתי אמצעי מתמיד. אף שלא נגעתי באגנס, היתה לי תחושת מאיימת, יפה ומשכרת כאחד, הרגשתי שאני עוטף אותה כעור שני, וחש פתאום את כל גופה קרוב אלי. 

המספר חש כיצד הכתיבה איננה מאפשרת לו לשלוט בחומר. שכן דמותה של אגנס חמקמקה מידי. משהו הולך לאיבוד בתהליך הכתיבה-את-אגנס. ישנו "כתם" מסויים, דבר-מה החומק מן הכותב/מתבונן. 

לאקאן מציג את ההכרה כמוגבלת, כאי-הכרה (meconnaissance). ה"מבט" אינו יכול להיות מובן על-ידי ההכרה, ולפיכך הוא נדחה ומומר בידי האשלייה של ראיית עצמך כרואה את עצמך. הסובייקט, שנידון להיפסדותו כמסמן באחר, מנסה להתאים את עצמו ל"מבט": בהבינו את עצמו כמי שהפך לנקודת-ההיעלמות של עצמו, עלול הסובייקט לבלבל את היפסדותו כמסמן עם כשלון אישי.

כפי שניתן להבין, הסוף איננו עליז במיוחד. אך במידת-מה צפוי. שמה לא הופך בהכרח את הקריאה באגנס לבנאלית, חלילה, שכן רמת הכתיבה של שטאם (והתרגום מגרמנית של רחל בר-חיים) גבוהים במיוחד. 

קריאה מומלצת.

ארכיטקטורה של אושר

"Fiction is experimentation; when it ceases to be that, it ceases to be fiction."

ג'ון צ'יוור בריאיון לThe Paris Review

לא לעיתים קרובות יוצא לי לקרוא ספר יוצא דופן.. למרבה הצער, לא נתקלים בספרים כמו אוסטרליץ, Open City או ג'וליוס וינסום כל יום. במרווחים שבין התגליות הספרותיות הללו (שכן יש למלא את הזמן בקריאה של משהו..) אני קורא ספרים רבים, בחיפוש אחר הספר שישאיר רושם..

בספרו של פטר שטאם, שבע שנים, נתקלתי מספר פעמים בשנה האחרונה, בשיטוטי בבלוגים ובאתרים ספרותיים אנגליים. לבסוף החלטתי לרכוש אותו באנגלית, ורק לאחר שהתחלתי לקרוא בו נודע לי שהספר ראה אור בעברית בשנה שעברה בהוצאת כנרת זמורה ביתן (ספר נוסף של שטאם, אגנס, ראה אור בהוצאת כרמל ב2001.) 

***

עליי להתוודות מראש שהכריכה של המהדורה האנגלית היא שחזרה ומשכה אותי לספרו של שטאם, וסביר בהחלט להניח שהיא זו שהכריעה את ההחלטה: לקנות או לא לקנות (בהקשר זה עליי לציין שעיצוב הכריכה העברית - על אף שבמבט ראשון הוא דומה מאוד לזה האנגלי - די מחוויר ביחס למהדורה האנגלית: בשתיהן אמנם מצולמת מיטה, אך משהו בכריכה העברית שטוח וסתמי, ואינו נאמן לגמרי לעלילת הרומן, לטעמי.)


במה עוסק שבע שנים, אם כן? 


אלכס הוא ארכיטקט מצליח הנשוי לסוניה, ארכיטקטית בעצמה. השניים הכירו עוד במהלך לימודיהם האקדמאים והתחתנו במהרה. אולם האידיליה שמספק הזיווג משמים הזה איננה מספיקה כדי להזין את עלילת הרומן, שכן האושר הוא דבר חמקמק, ולעיתים נדמה שהוא ממש כאן, בהישג יד. כאן נכנסת לתמונה איוונה, פולניה, קתולית אדוקה וקשת יום, בה מתאהב אלכס (נכון יותר לומר, מפתח אובססיה כלפיה).

***

Whatever the novels say, amour fou is an inferior form of love. If a cultivated person starts acting like a madman, that is humiliating and a sign of immaturity.

היחסים של אלכס ואיוונה, הנמתחים לאורך רוב שנות נישואיו עם סוניה, הם יחסי משיכה-דחייה. איוונה היא ההפך הגמור מסוניה היפה: אם יופיה של סוניה הוא האידיאל הארי, הרי שאיוונה, הפולניה, נטולת הרגש והמבע, היא גסה ובשרנית, ולא פעם אלכס מתאר אותה כחיה לא מבוייתת ופראית. אלכס אמנם אינו לוקח על עצמו את משימת 'אילופה' של איוונה, אולם הוא חש צורך עז לשוב ולכבוש אותה, ללא כל סיבה ברורה לעין: היא איננה יפה במיוחד, אין להם כל נושא שיחה משותף, ובניגוד לסוניה הרציונלית והמחושבת, היא מוצגת כיצור לא מפותח, ילדותי: 

She seemed to live in her own little world, not registering what was going on around her. 

אולם לכל התכונות שאוזכרו לעיל יש אפקט הפוך וסופן שהן מהלכות קסם על אלכס, שאינו יכול להשתחרר מאחיזתה של איוונה:

Her unconditional love for me, however purely random, drew me irresistibly to her and, by the same token, repulsed me the instant i was satisfied. Then I would feel the need to hurt her, as though that was my only way of breaking free [...] I had the feeling Ivona was giving herself to me, and I had absolute power over her, and could do whatever I liked with her. I felt utterly indifferent to her. I had nothing to lose and nothing to be afraid of.

ובמקום אחר, מאוחר יותר:

I couldn't claim she interested me as a human being, but I had gotten used to her, and no longer felt as aggressive toward her.

לעומת איוונה הנגישה ומתמסרת, סוניה נותרת לאורך הרומן בלתי-נגישה. היא אמנם נשואה לאלכס אך היא תמיד בתזוזה, הולכת ובאה, חסרת מנוחה:

There was something unapproachable about her. She was like one if those dolls whose clothes are sawn onto their bodies.

סוניה היא אידיאל היופי הבלתי-ממומש, הבלתי-מושג. איוונה, לעומתה, היא הברור-מאליו, המיותר:

Sonia was a project [...] No sooner had we reached one goal than the next loomed into sight, we were never done [...] Ivona on the other hand seemed to have no ambitions

***

על אף שספרו של שטאם עוסק במהותו באהבה, ובאחותה המכוערת, האובססיה, קשה לומר שמדובר ברומן פסיכולוגי מורכב (לשם השוואה, ספרו של ניקולא פארג, הייתי מאחוריך, עליו כתבתי פה לפני חודשיים, נמסר ע"י דמות מורכבת לאין שיעור מזו של אלכס ומציג את המורכבות של יחסים בינזוגיים באופן אקפטיבי הרבה יותר.) 

אם לחזור לציטוט שהזכרתי בפתיחת פוסט זה, אין הרבה חידוש בשבע שנים, ומבחינה זו, לפי ג'ון צ'יוור לפחות, לא מדובר במייצג נאמן של הספרות היפה. עם זאת, שטאם מספר סיפור מעניין דיו כדי להחזיק את הקורא לאורך 260 העמודים של הרומן, ולפעמים גם זה מספיק, כשנמצאים בעיצומו של החיפוש אחר יצירת המופת הבאה.. 

יש לפטר שטאם פוטנציאל. סביר להניח שאקרא רומן נוסף שלו בשנה הקרובה. אולי יהיה זה 'אגנס'.