עכבר שהוליד הר

אנחנו מטילים על ההיסטוריה את כל כובד משקלנו, מעמידים פנים שיש לאל ידה לביים את גיבורי הסיוטים שלנו. לעולם לא נִראה את המכפלת המלוכלכת, את מפת השולחן המצהיבה, את לשונית הצ'ק, את כתם הקפה. המאורעות יתגלו לנו רק מהצדודית היפה שלהם.

קוראיו הנאמנים של הבלוג ושאר יודעי דבר, יודעים זה מכבר שאטלס אוהב ספרים קצרים וצנומים. דברו ישר ולעניין, הוא מבקש מסופרי העולם. אל תכבירו מידי במילים כשאין בכך צורך. למה לדוש ולפרט כשאפשר לתמצת ולדייק? ואם אפשר לארוז הכל בספרון קטן, שנכנס בדיוק לכיס של הג׳קט, מה טוב.

ספרו של אֶריק ויאר סדר היום (במקור L'ordre du jour) עונה על הצורך הנ״ל במדויק. מהדורת הכיס הצרפתית מונה כ-150 עמודים המחולקים לפרקים קצרצרים של כחמישה עמודים לערך, בהם מתאר הסופר בפרטי פרטים כמה אירועים היסטוריים הרי גורל בין השנים 1933-1939. חלק מהאירועים שוליים לכאורה,  בבחינת השקט שקדם לסערה (מלחה״ע השניה.) אלא שהשקט הזה, מלמדנו ויאר, היה רווי בתככים וביצרים, בפוליטיקה אפלה ובאינטרסים אישיים כאלו ואחרים. ויאר מבקש להאיר על 

כריכת הספר מציגה תמונה של התעשיין הגרמני גוסטב קרוּפּ, אחד מתומכיו הנלהבים של היטלר, שהשתתף במפגש של בכירי התעשיה הגרמנית בברלין ב-1933, ערב הבחירות המכריעות. המשתתפים, קרוּפּ, אוׂפֶּל, סימנס, אגפא, באייר - כולם הפכו מזה כבר למותגים בעלי מימד כמעט מיתי, והם מוכרים ושגורים בפינו גם היום, כמעט מאה שנים אח״כ - אולם ב-1933, כשעוד היו בשר ודם, התבקשו התעשיינים הללו לתמוך בהיטלר ובמפלגה הנאצית תמורת שקט תעשייתי: ׳אתם תבטיחו לי את השלטון, אני אבטיח שתמשיכו לייצר בלי רעשי הרקע של וועדי העובדים, כוחות המחאה הסוציאליסטיים, ושאר מזיקים..׳ הפיתוי היה גדול מידי עבורם. הם השיבו הן ושלפו את הארנקים..

[במאמר מוסגר אספר שלפני שנים רבות קראתי את ספרו המאלף של ההיסטוריון האנגלי ויליאם מנצ׳סטר, The arms of Krupp, שעוקב אחר ההיסטוריה עקובת הדם שהותירה משפחת התעשיינם הגרמנים, שסיפקה לקיסרות הגרמנית תותחים ולהיטלר טנקים..]

***

עד כמה שזכור לי, קראתי על ספרו של ויאר לראשונה  במאמר ביקורת שהתפרסם בעיתון הארץ. הספר ראה אור בצרפת לפני כשנתיים וזכה בפרס הגונקור היוקרתי, ולאחרונה תורגם גם לאנגלית ולעברית. זהו ספרו התשיעי של ויאר, בן ה-49, שבין השאר ניסה ידו בתסריטאות ובבימוי קולנוע.

ערב רב של מיני-עלילות, ערב-רב של דמויות מאכלסות את ספרו הצנום של ויאר, לעיתים מופיעות הן בחטף, כאילו התדפקו על דלת לא נכונה בבניין רב משרדים, כמו דמותו של הצייר השוויצרי לואי סוטר, שמגיח למופע קצר באמצע פרק שעוסק ברובו במפגש של הקנצלר האוסטרי שושינג והיטלר, כחודשיים לפני סיפוחה (אַנשׁלוּס) של אוסטריה לרייך הגרמני (בדיעבד היתה זו רק החזרה הגנרלית למופע הגרמני הגדול: פלישה לפולין, ואח״כ לצרפת, ואח״כ...)

פרק נוסף מתאר בפרטי-פרטים את המפגש האחרון של ראש הממשלה הבריטי נוויל צ׳מברליין (הפייסן) עם השגריר הגרמני בבריטניה, ריבנטרופ, ערב הפלישה הגרמנית לאוסטריה. 

Great catastrophes often creep up on us in tiny steps

איך צריך לקרוא את ספרו של ויאר? סדר היום אינו רומן היסטורי, גם לא נובלה או פשוט ׳סיפור׳. אין בספר רצף עלילתי של ממש. ניתן גם לקרוא חלקים ממנו בנפרד.

ניכר שויאר ערך מחקר היסטורי מקיף ומעמיק מאוד, קרא עשרות אם לא מאות ספרים וצפה באינספור קטעי ארכיון לפני שהרשה לעצמו להחיות מחדש את הדמויות שבספרו, לנפוח בהן חיים. כשהחל לכתוב, התאים כאמור את כל תובנותיו למימדים של ספר צנום מאוד וקצר יריעה, וטוב שכך, שכן הצרפתים ידועים ביכולתם להאריך בדברים ולהכביר במילים, ובמיוחד כשמדובר בסיפורת היסטורית (ראו למשל, את עב הכרס נוטות החסד מאת ג׳ונתן ליטל, שמזה עשור לערך נעוצה אצלי סימניה בליבו והבטחתי לעצמי שעוד אשוב לקרוא בו, ביום מן הימים..) 

***

אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. אך ממרחק השנים, ויאר מיטיב להציגה כפארסה בלבד.. יש מידה לא מבוטלת של קומיות בכתיבתו, יותר מקורטוב של ליריות ומליצות. כמעט תשעים שנה לאחר מעשה, נדמה לא אחת שהמספר של סדר היום לועג לדמויות המרכזיות בספרו ומטיח בהן ביקורת ללא רחם: על שהתקפלו תחת הלחץ שהופעל עליהם, על שהשתכנעו בקלות, על שבחרו בחירות איומות.. ושמא קראו נכון את המפה ובחרו בצד החזק יותר?

מה יכתבו בעוד יובל שנים על ברק אובמה, שהניח לפוטין ולאסד להפוך את סוריה למגרש משחקים של אש ותופת? מה יאמרו ההיסטוריונים על מנהיגי ישראל, מימין ומשמאל, שבמשך יותר מחמישים שנה הכשירו את הפיכתה של  רצועת עזה ממקום של מסחר ושגשוג לאזור מוכה אסון הומניטרי?

ההיסטוריה, מלמדנו ויאר בספרו מאיר העינים, כמוה כתל אבנים גבה-קומה.  הר עצום מימדים שהתרגלנו לנוכחותו בחיינו ואף לא חשבנו להטיל בו  ספק. תוריד אבן אחת ועוד אחת, ולפתע תיגלה לעיניך גבעה, מבנה שונה בתכלית. עכבר שהוליד הר.

זו כעל הנראה תפקידה של הסיפורת, המרוסנת מכבלי ה׳היסטוריה כמדע מדויק׳ - להסיר את הלוט מן הנראטיב שהפך לשגור, לחשוף את הבדיה.

הקיץ לפני החשיכה.. או: ביקור בלתי נשכח באוסטנד!

לפני חודשים רבים (קצת פחות משנה..) הוספתי את Summer Before the Dark: Stefan Zweig and Joseph Roth, Ostend 1936 מאת פולקר לרשימת החשקים שלי (Wish List) באתר אמזון. 

עשיתי זאת מכמה סיבות (מה גורם לנו, באמת, לרכוש ספר? מה, בניגוד לרכישה עצמה, גורם לנו להוסיף ספר לרשימת קניות עתידית? .. אקט פחות מחייב אמנם, אך עם זאת לא נעדר נחישות ו׳הצהרה על כוונת קריאה!.׳ כמה אומללים הספרים בימינו, כי לפני שהם זוכים לשבת על המדף ולחכות שירימו אותם ויקראו בהם, הם נאלצים לעיתים לחכות חודשים ואף שנים על המדף הוירטואלי, טרם הם נקנים..)

למה הוספתי את Summer Before the Dark אם כן, לרשימת החשקים שלי..?

ראשית, בדיוק קראתי את ספרו של יוזף רות, The Hotel Years, שגם הוא הוזמן מאמזון, לאחר השוואת מחירים זריזה, וכלל לא זכה ׳לבלות׳, או שמא ׳להתייבש בהמתנה׳ באותה רשימת חשקים שהולכת ומתארכת.. אפילו לבלות זמן רב על המדף לא זכה, שכן התחלתי כמעט מיד לקרוא בספר המסקרן, שעיצוב כריכתו היה, בין השאר, אחת הסיבות לקנייתו הלא-מהוססת.

(עם המעבר לברלין פתחתי, בלית ברירה, רשימת חשקים חדשה, באתר אמזון הגרמני - אמזון מתעקשים לגרום ללקוחותיהם הבינלאומיים לנהל מספר רשימות מקבילות בכ״א מחנויותיהם [האמריקאית, האנגלית, הצרפתית, הגרמנית, וכן הלאה - עדיין לא נמצא הפתרון שיאחד את כל הרשימות לכדי רשימה אחת.])

שנית, הספר מתמקד בתקופה קצרה שהעבירו הסופרים האוסטרו-יהודים יוזף רות ושטפן צוויג בעיירת החוף הבלגית, אוסטנד, בה יצא גם לי לבקר בקיץ של 2006, בדיוק כ-70 שנים אחרי שהשניים מצאו בה מפלט רגעי מרדיפות המשטר הנאצי. הביקור באוסטנד זכור לי כרֶגַע-שיא בתקופה בת שלושה חודשים שהעברנו בבלגיה, לא בגלל יופיה של עיירת הקיט הרדומה, או בשל איזשהו מִקְסָם שנשתמר באופיה, כי אם בזכות הים הצפוני שלחופיו שוכנת העיירה. ים ככל הימים, אולי. אך היה באוסטנד משהו יוצא דופן, ובמיוחד בטיילת הנטושה ובחוף הים הצפוני. מין תחושה של קָצֶה.  של קצה היבשת. יבשת אירופה כמובן. תחושה שהפכה את הביקור בעיירה, שהיה די בנאלי בסופו-של-דבר, לאירוע שהותיר בכל זאת, רושם בלתי-נשכח.