About suffering they were never wrong, The Old Masters
W. H. Auden, Musée des Beaux-Arts
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, לפני שנה וחצי בקירוב, עלה במוחי רעיון לבלוג נוסף, שאפתני הרבה יותר, שיהיה מורכב מפוסט אחד ארוך מאשר מסדרה של פוסטים, בלוג שיהווה מעין רצף של דיבור שלא נפסק, טקסט שיעודכן אחת לכמה זמן ושלא יהיו ניכרים בו סימנים של זמן, של הפסקה.
לימים ויתרתי על הרעיון. אם מפני שלא נראה לי פרקטי (טקסט ללא סמנים יהיה קשה מידי לקריאה), ואם מפני שחשבתי שלא יהיה ברור דיו.
הקריאה, כמו הצפייה בתכנית בטלוויזיה או בסרט קולנוע, זקוקה להפוגה, למנוחה יזומה. מתוך מחשבה זו נולדו כנראה הפרסומות (הארורות) בטלוויזיה, הפסקת אמצע-סרט בקולנוע (זמן להצטייד בפופקורן), והחלוקה לפסקאות ולפרקים בספרות הכתובה.
הפסקה כמוה כאתנחתא בין רעיונות. הנראטיב נקטע לקצרה, הקורא לוקח נשימה, יחד עם הסופר/ת, מעבד במהירות את מה שקרא עד כה, וממשיך לנושא הבא.
לא כך בספריו של המחזאי והסופר האוסטרי, תומס ברנהרד, שכידוע, בונה את הנראטיב בכ"א מהרומנים שלו כפסקה אחת גדולה ומתמשכת, ללא הפוגה, מן ההתחלה ועד לסוף העלילה.
הפסקה של ברנהרד היא כהר שהקורא מחויב לטפס עליו, אם ברצונו 'להבין את כוונת המשורר'. זהו טקסט שאינו מתפשר. הוא נעמד על רגליו האחוריות, מתהדר באונו האבסולוטי ומצפה לקורא שיעיז לקרוא עליו תיגר.
המספר של ברנרד בספר מייסטרים דגולים (ראה אור לאחרונה בהוצאת בבל), שופך על הקורא את הנראטיב שלו, את כל המחשבות העולות בעיני רוחו, יוצק מהן בלילה אחת ומגיש אותה לקורא, שיתמודד. תוסיפו על זה את העובדה שהעלילה במייסטרים דגולים (אם אפשר לקרוא לרצף הרעיונות והזיכרונות שמעלה המספר המפוצל - שלושת הדמויות ברומן הזה, מבקר הטיימז רגר, ידידו אטצבאכר, ושומר המוזיאון אירזיגלר, כולן נדמה מדברות את אותו טקסט, את אותו מונולוג בשלוש קולות - עלילה), החזרות האינסופיות על אותם רעיונות, הרפטטיביות האינטנסיבית (לטקסט יש לעיתים קרובות מבנה של פוגה - חזרה על אותו נושא עם וואריאציות קלות בלבד - אך בניגוד ל'אמנות הפוגה' במוזיקה, הפוגה של ברנהרד איננה יוצרת הרמוניה כי אם יותר משמשת ככלי על מנת להרסה,) והרי לכם טקסט שבמבט ראשון לפחות נראה חובבני מחד וטרחני להחריד, מאידך.
אם הפטפטנות היא אחד הפעלים היותר מובהקים של העידן הדמוקרטי (כל קול שווה, אז מדוע שלא יישמע?) אז מהו ערכו של הדיבור? ובשפתו של ברנהרד, לשם מה לנו יצירות אמנות גדולות, יצירות מופת של מייסטרים דגולים, אם אנו חולפים על פניהן מבלי להפנימן, רצים בחדרי המוזיאונים העמוסים, מוכי דאגה שלא נספיק לראות הכל, לסמן בוי כל יצירה ויצירה.
מייסטרים דגולים נקרע בין המקום האישי, של ההתבוננות וההפנמה, המקום האינטלקטואלי שמונחה ע"י מחשבה ואינדיבידואליות - מקום של טבע ושל אושר - ובין המקום של הכלל, שמפר את הבלעדיות, שמחרב הכל - מקום לא טבעי ואומלל. ההמון הוא שמכתיר אמנים, הוא זה שקובע מה נחשב ומה לו, הוא זה שמכתיב מחשבה - ולפרט נותר רק להנהן. המספר של ברנהרד הוא בו בזמן שופר של ההמון, קול שנואם את דעת הרוב, וגם האנטיתזה של קול זה: קול הנגד, שחושב בעצמו ולמען עצמו.
ומי הם בכלל המייסטרים הדגולים? מיהם אותם קובעי טון שעלינו מייד לסור לפי טעמם?
״כל הציירים האלה לא היו אלא אמנים ממלכתיים כוזבים שסיפקו את תשוקת החנופה של מעבידיהם, ובכך אפילו רמברנדט אינו יוצא דופן.״
זאת ועוד: ״אלה המכונים המייסטרים הדגולים שירתו תמיד את המדינה או את הכנסייה... האמנות הזו פונה תמיד אל הכול-יכול, אל בעל השררה והיא מפנה עורף לעולם.. זו הנבזות שלה... האמנות הזו עלובה ותו לא״
״אין במוזיאון הזה יצירה אחת חפה משגיאות״ ו״כל אחד מהמכונים המייסטרים הדגולים משקר, גם כשרישומי מכחולו גאוניים.״
הפטפטת של ברנהרד באה אם כן כדי להפר את השלווה, כדי להפר את ההסכמה. היא אקט של שבירה וניתוץ ('עולם ישן עד היסוד נחריבה', הלוא במקור שמם של המייסטרים הדגולים הוא בכלל המאסטרים הישנים: Alte Meister).
