בסקיאט בלונדון. שבעה רשמים מתערוכה בא לא ביקרתי

1.1. בעוד כמה ימים תיסגר תערוכת הציורים Basquiat - Boom for Real במרכז הברביקן שבלונדון. לפי מקימיה, זו הרטרוספקטיבה הראשונה בבריטניה שמציגה מבחר מקיף של עבודותיו של האמן האמריקאי ז'אן מישל בסקיאט. התערוכה נפתחה בספטמבר 2017, והיא עתידה להיסגר בימים הקרובים.

1.2. בתערוכה מוצגים כמה עשרות מיצירותיו של בסקיאט, לצד סרטים בהם השתתף ושאר מיצגי מולטימדיה.

1.3. אחד האתגרים בהרמת תערוכה שמוקדשת לעבודותיו של בסקיאט, שרוב יצירותיו נמצאות כיום בבעלות פרטית. מתי-מעט מציוריו מוחזקים ע״י מוזיאונים שזיהו בשלב מוקדם את הפוטנציאל הגלום באמן השערורייתי ולא-קונבנציונאלי.

2.1. נתקלתי בבסקיאט בפעם הראשונה לפני עשרים שנים בערך, כשצפיתי בסרטו של ג׳וליאן שנאבל, בסקיאט (1996.) הסרט זמין לצפייה פה.

2.2. השחקן ג׳פרי רייט גילם את בסקיאט, ואילו את אנדי וורהול, חברו, מורו ורבו של בסקיאט, גילם הזמר דייויד בואי, בתפקיד שזכור לי במיוחד (לימים הזדמן לי לצפות בסרט אחר בשם רעב, בו גילם בואי ערפד שכלוא במשולש אהבים עם השחקניות קטרין דנב וסוזן סרנדון.) 

2.3. שתי סצינות זכורות לי במיוחד מהסרט: הראשונה, בה בסקיאט נתקל בוורהול לראשונה, ומוכר לו גלויות שצייר, ב-10 דולר ליחידה. השניה, בא בסקיאט מבקר בסטודיו של וורהול. האמן המפורסם מבקש מאחד מעוזריו (או מאהביו..) להשתין על קנווס גדול שמונח על הריצפה. השתן אמור לשמש כמחמצן שישנה את פני הציור ויביאו לידי טרנסופרמציה לא צפויה (אחד הציורים בסדרה נמכר לא מזמן תמורת למעלה ממיליון דולרים.) מיד אחרי-כן יורדים השניים למעדנייה שכונתית שם טועם בסקיאט קוויאר בלוגה ומבקש מוורהול לקנות קופסה שלמה עבורו. מחיר הקופסה כ-3000$. (ניתן לצפות בסצינה פה.)

3.1. המיתוס של בסקיאט מרקד בין שני קטבים: מצד אחד הוא אנטי-גיבור שהתחיל את דרכו כאמן גרפיטי ברחובות מנהטן וברוקלין וסיים את דרכו זמן קצר יחסית אח״כ, כשהוא בן 27, ממנת-יתר של הרואין. 

מצד שני סיפורו של בסקיאט - אוטודידקט ש׳הצליח בגדול׳ למרות כל החסמים (הוריו התגרשו כשהיה ילד; אימו אושפזה לראשונה בבית-חולים פסיכיאטריים כשהיה בן 11, וז׳אן מישל התגלגל מבי״ס אחד לשני עד שפרש סופית בגיל 15..)משתלב בקלות בסיפור ההצלחה האמריקאי, במיוחד זה שפותח בשנות השמונים (למעשה, פריצתו של בסקיאט התרחשה בד-בבד עם הבום הכלכלי שפקד את וול-סטריט בתחילת שנות השמונים; ברוקרים עשירים היו בין האנשים הרבים שהחלו לחטוף את ציוריו של בסקיאט, שמחיריהן עלו מיום ליום.)

3.2. בגלל כל אלו מסכימים המבקרים, קשה מאוד (ואולי בלתי-אפשרי) להפריד בין בסקיאט האמן ובסקיאט האדם/סנסציה. לא ניתן לקרוא את הטקסט ללא הביוגרפיה. 

4.1. אחד מהניסיונות האלו, להבין את האדם מאחורי הציורים, מצא ביטוי בספר Widow Basquiat, ממואר קצר שנכתב ע״י ג׳ניפר קלמנט, על פי ראיונות שניהלה עם בת זוגתו של בסקיאט, סוזן מאלוק, שחיה עם בסקיאט בין השנים 1981-1983.

4.2. הנה מבחר ציטוטים מהספר:

Widow Basquiat was a morbid nickname, given to me by Rene Ricard, many years before Jean-Michel died

[...]

He loved to shock, even with generosity. It was like punching someone

[...]

He refuses to sell his paintings and writes "NOT FOR SALE" on some of them. He is furious because people are writing about his ghetto childhood and call him a "graffiti artist" and "primitive." "They don't invent a childhood for white artists," he says.” 

[...]

Jean was black and had to present himself as separate from graffiti somehow. Keith was gay and white and could glamorize graffiti in a way that Jean could not. Jean and Keith both understood this

[...]

He was attracted to people for all different reasons. He was attracted to intelligence more than anything and to pain. He was very attracted to people who silently bore some sort of inner pain as he did, and he loved people who were one of a kind, people who had a unique vision of things

5.1. אכן, קשה מאוד להפריד בין האמן והביוגרפיה שלו. ובמידה רבה קשה גם להפריד בין צבע עורו של בסקיאט והזהות שלו כאמן. 

5.2. לפי אנקדוטות שסיפרו חבריו ואנשים שבילו עימו, בסקיאט התקשה לא פעם לתפוס מונית אחרי ערב מכירות מוצלח בגלריה בניו-יורק, ופעם אפילו לא הורשה להיכנס למסעדה בלוס-אנג׳לס. להיות שחור צעיר ומצליח בארה״ב של תחילת שנות השמונים לא היה דבר של מה-בכך.

5.3. יצירותיו של בסקיאט עמוסות בהתייחסויות לנושאים של זהות, גזע והיסטוריה. למעשה, עד היום הוא אחד האמנים האפרו-אמריקאים הספורים שפרצו לתודעה הבינלאומית.

6.1. אחד האספקטים הייחודיים ליצירותיו של בסקיאט, לצד אלו של רוברט מייפלתורפ בן תקופתו, שלמרות שהפכו למוצר מבוקש ויקר-ערך, הן עדיין שמרו על אופיין המרדני ואנטי-ממסדי (במכירה במאי 2017 נמכר אחד מציוריו לאספן יפני במחיר פנוממנלי של כ-110 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר שיש פעם שולם עבור יצירה של אמן אמריקאי [הציור נמכר במקור תמורת 19,000$.])

7.1. לא ביקרתי בתערוכת של בסקיאט בלונדון כי על אף שאני גר באירופה זה למעלה משנתיים, לא כ״כ פשוט לקום ולנסוע, לקנות כרטיס טיסה בספונטניות, לחיות חיים נטולי-דאגות.

נסיעה ברכבת הזיכרונות

לפי גישה אחת, כל מה שקורה לנו במהלך חיינו הוא מִקְרֶה או מזל בלבד, אין כל יד מכוונת, ועל כן אין בעצם שום חשיבות או משקל למה שקורה. גישה שנייה, לעומת זאת, רואה בכל מה שמתרחש גורל שלא ניתן היה להימנע ממנו. גישה שלישית תבחר דווקא לזהות בכל מה שקורה סביבנו חלק מתבנית. לדידה, אנו נעים במהלך חיינו במעגלים, שבים ופוסעים באותם מסלולים. המשכה טבעי של אותה גישה, על פי ההיסטוריון הגרמני הגל, גורסת שעל פי אותה מסגרת חזרתית ותבניתית, ההיסטוריה ממשיכה תוך כדי לימוד מטעויותיה.

על ספרה של פטי סמית, Just Kids כתבתי פה לראשונה לפני כמעט שבע

שנים, ושנה אח"כ, כשהקדשתי לו פוסט יותר מעמיק, כתבתי שהשלמתי את קריאת הספר אחרי שמצאתי את עצמי בין ספרים (בדיוק סיימתי אז לקרוא את רומן הביכורים Open City מאת הסופר הניגרי-אמריקאי ט'גו קול, ומכיוון ש'לא טוב היות האדם בלי ספר בין שתי ידיו', החלטתי לשוב אל האוטוביוגרפיה [או שמא, ממוּאר] של זמרת הרוק הקשישה. 

והנה, בדיוק באותן נסיבות קראתי גם את ספר הפרוזה השני של גב' סמית, M Train, אחרי קריאה חוזרת של ספרו של טג'ו קול, עליו כתבתי בפרוטרוט פה ופה, ועוד היד נטויה (אקדיש בקרוב פוסט נוסף שיוקדש לנושא העיוורון ששב וחוזר בספריו של קול.)

החיים נעים לעיתים במעגלים, אם כן. ואנו שבים על עקבותינו או חגים באותם מסלולים שיצאנו מנתיביהם מבלי משים לב.

באופן לא מודע, נמנעתי מ-M Train זמן מה, כנראה משום ששווק כ-ore of the same thing. אותה כריכה שחורה עם תמונה גדולה במרכזה, אותו טקסט זרוע בתמונות שהסופרת צילמה בעצמה במהלך הקריירה הארוכה שלה. אותה תחושה כללית של עוד ממוּאר. היו צריכים לקרוא לספר Just Kids 2 וזהו! אך השבח מגיע לאלוהי החזרות, כי ל-M Train יש זכות קיום בפני עצמו והוא למעשה שונה מאוד מספר הפרוזה הקודם של סמית.

***

I'm sure I could write about nothing. if only I had nothing to say

כמו רבים מהספרים שאני קורא, ניתן לומר גם על M Train שהוא עוד ספר על כלום. אוסף של הגיגים. פרגמנטים ללא ציר עלילתי מרכזי שמחבר ביניהם. פטי סמית פותחת את הספר בוויכוח דמיוני שהיא מנהלת בחלום עם דמות של קאובוי, שמזהיר אותה שקשה מאוד לכתוב ספר על כלום.

אולם עבור סמית כל מהותו של הספר היא הכתיבה על כלום, או לכל היותר ההשתחררות מכבלי ז'אנר או נראטיב 'מסודר,' כפי שהיא מעידה בראיון שנתנה למגזין רוק צרפתי:

אחרי שביליתי שנים בכתיבת הספר Just Kids, רציתי לכתוב ספר על שום דבר. במקרה של Just Kids, נטל האחריות כלפי רוברט מייפלטורפ, ניו יורק, והקהילה שלנו היה עצום: הייתי צריכה לשים לב למה שאמרתי, מה שאני בדרך כלל לא עושה כי עד לנקודה זו כל מה שכתבתי (ושלא פורסם) היה בדיוני.

רציתי להימנע מהלחץ הזה. חלמתי חלום: קאובוי אמר לי שזה לא כל כך קל לכתוב על שום דבר - הקאובוי הזה היה תאום של סם שפרד, עמו תמיד דיברתי על הכתיבה שלי מאז שפגשתי אותו בשנות ה -70. אחרי החלום הזה, התחלתי לכתוב כל יום ללא מבנה, בלי תוכנית, ללא עלילה, רק כדי לראות מה יקרה

***

נקודת המוצא של סמית היא בית הקפה השכונתי הסמוך לדירתה, בו היא מבלה שעות רבות כל יום, בוהה אל תוך כוס הקפה (סמית מעידה על עצמה שהיא נוהגת לשתות הרבה מאוד קפה. מעניין במיוחד שגם סמית וגם טג'ו קול, שכבר הזכרתי שקראתי את ספרו לפני ספרה של סמית, מתעכבים שניהם בספריהם על קנטטת הקפה של י.ס.באך, בהקשרים שונים לגמרי. חזרה ומעגליות, אמרנו כבר..) חולמת בהקיץ או מעלה זיכרונות.

השהייה בבית הקפה מעוררת את יצר הדמיון, אך היא בה-בעת גם אירוע דמיוני בפני עצמו, כפי שסמית מעידה בתחילת הספר:

There were no cafes where I grew up, but they existed within my books and flourished in my daydreams

על מה בכל-זאת היא כותבת? M Train הוא ספר זיכרונות שכתוב במבנה שמזכיר לא פעם יומן אישי. סמית מבלה עם מחשבותיה תקופות ארוכות בדירתה הקטנה שבאיסט ווילג', מנהטן, או בבית קפה הסמוך ומידי פעם מבליחה למסע פיזי אל מעבר לים, בעקבות סופר או משורר שנפטרו מזמן, או מפליגה למסע במסדרונות הזיכרון, כשהיא נזכרת באירועים שקרו לה לפני שנים רבות.

הספר נפתח במסע מעניין שסמית ערכה עם בעלה פרד 'סוניק' סמית בשנות השבעים, למושבת עונשין בגיאנה הצרפתית שממוקמת בחוף הקריבי של דרום-אמריקה. היא נסעה לשם בעקבות הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה, שמיקם את עלילת ספרו מסעו של גנב באי העונשין.

אח"כ היא מתארת עוד מסעות רבים. היא טסה לברלין כדי להשתתף בכנס של ארגון ה-Continental Drift Club (או בקיצור, ה-CDC,) ארגון סודי וקצת קיקיוני שלו כ-27 חברים בלבד (סמית היא חברה מס' 27.. שאר החברים הם בעיקר מדענים או חובבי מדע.) חברי הארגון נשבעו לעשות ככל שביכולתם כדי להנציח את זכרו של אלפרד וגנר, מדען גרמני רב-תחומי שהתפרסם בזכות התאוריה שפיתח על נדידת היבשות. וגנר מצא את מותו ב-1930, במסע בקוטב הצפוני. סמית ביקרה בברלין, ונשאה נאום קצר בכנס, שהתקבל בהרבה הרמות גבה. אח"כ ישבה עם מזכירת האירגון בקפה פסטרנק, שלא רחוק מביתי, שם הן חלקו משקה סמוך לתמונתו של הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שחי שנים רבות בעיר הבירה הגרמנית (אקדיש לברלין של נבוקוב בקרוב פוסט נפרד..)

מעבר לביקור בברלין, סמית מתארת גם מסעות שערכה ליפן ולמקסיקו (פעמיים, פעם אחת בצעירותה, כשנסעה לשם בעקבות הקפה הטוב בעולם, ופעם שניה, מאוחרת הרבה יותר, כשהוזמנה לביתם של האמנים פרידה קאלו ורוברטו ריביירה.) היא ביקרה גם בדרום צרפת, בבית קברות קטן בו נקבר המשורר ארתור רימבו, ובהזדמנות אחרת היא טסה ללונדון, והסתגרה בחדר מלון בקובנט גארדן עם סדרת פשע בריטית (מעבר לקפה, סמית מכורה גם לסדרות פשע ובלשים..)

לכל המסעות האלה היא לוקחת עימה מצלמת פולרואיד ישנה, ולצד הטקסטים על כל מסע היא חולקת עם הקוראים תמונה או שתיים מכל יעד בו ביקרה. 

מעבר לערך האנקדוטי של הסיפורים האלה, ישנו חוט מקשר בין הסיפורים, אווירה מכבידה של מלנכוליה (האם סמית מתארת לנו בספר הזה מעין מסע ברכבת המלנכוליה? Melancholy Train) 

בין נסיעה לנסיעה, היא מתמודדת עם רוחות העבר. ראשית עם רוחו של בעלה פרד, שנפטר ב-1994. אך גם עם רוחותיהם של כל הסופרים ומשוררים שאת בתיהם וקבריהם צילמה במסעותיה. התמונות האלה, שחלקן כאמור מוצגות בספר שלפנינו, משמשות כמזכרות, כמחזקות-זיכרון, אך מרבית הטקסטים בספר מתייחסים לתמונות שבזיכרונה של סמית, אימג'ים מן העבר שאינם מרפים ממנה:

Images have their way of dissolving and then abruptly returning, pulling along the joy and pain attached to them like tin cans rattling from the back of an old-fashioned wedding vehicle

מבחינה זו, בכתיבה ובהעלאת הזכרונות יש ממד לא מבוטל של טקסיות, זהו ריטואל שמטרתו לשחרר ולזכך, אך זהו בסופו-של-דבר זהו טקס עקר, נטול משמעות, כפי שהיא מעידה:

Spanish pilgrims go on Camino de Santiago from monastery to monastery, collecting small medals to attach to their rosary as proof of their steps. I have stacks of Polaroids, each marking my own, that I sometimes spread out like tarots or baseball cards of an imagined celestial team. There is now one of Sylvia in spring. It is very nice, but lacking the shimmering quality of the lost ones. Nothing can be truly replicated. Not a love, not a jewel, not a single line

סמית כנה עם עצמה ועם קוראיה. והספר הזה הוא גם סוג של חשבון נפש.

חיים שמבלים בין הדפים, בין הספרים, בין האימג'ים אינם חיים אמיתיים, היא אומרת:

We seek to stay present, even as the ghosts attempt to draw us away. Our father manning the loom of eternal return. Our mother wandering toward paradise, releasing the thread. In my way of thinking, anything is possible. Life is at the bottom of things and belief at the top, while the creative impulse, dwelling in the center, informs all

משהו חומק. גם כשמנסים לתעד כל רגע, משהו אובד לעד.

When my children were young I contrived such vessels. I set them to sail, though I didn't board them. I rarely left the perimeter of our home. I said my prayers in the night by the canal draped by ancient longhaired willows. The things I touched were living. My husband's fingers, a dandelion, a skinned knee. I didn't seek to frame these moments. They passed without souvenir. But now I cross the sea with the sole aim to possess within a single image the straw hat of Robert Graves, typewriter of Hesse, spectacles of Beckett, sickbed of Keats. What I have lost and cannot find I remember. What I cannot see I attempt to call. Working on a string of impulses, bordering illumination

לשם מה לכתוב, אם כן? למה לחטט בפצע הפתוח שנקרא העבר?

היכרות מאוחרת

לעיתים, נחמד להתוודע ליצירתו של אמן, מוזיקאי או סופר, בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו, כשהוא 'בוגר' ו'בשל', ובמידה ונוצר 'קליק', לחזור אחורה בזמן עם האמן, ולעקוב אחר פתיתי הלחם שהשאיר אחריו במהלך הקריירה שלו, אם לשאול מסיפורי הנזל וגרטל (עמי ותמי, לקוראינו העבריים).

הצוהר הזה למכלול יצירתו של אמן, הנפתח בפני הקורא או המאזין בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו, כמוהו כנפילה אל תוך באר עמוקה, מלאה כל טוב (אם לשאול מסיפורי אליס, מאת לואיס קרול) או שורצת בנחשים (אם לשאול מסיפורי אלף לילה ולילה), וזאת בניגוד גמור להיכרות עם אמן בתחילת דרכו, אז יש לחכות בסבלנות עד לפרסום יצירתו הבאה..


כך קרה לי עם המוזיקה של הסינגר-סונגרייטר אליוט סמית, אליו התוודעתי רק עם אלבומו האחרון, Figure 8, ומאז אני מאזין לעיתים תכופות לאלבומיו הקודמים, ועם כל שיר ושיר גדל הכאב על מותו בטרם עת.


כך גם אירע לי עם המוזיקה של ג'וני קאש, אליו התוודעתי רק לאחר מותו, דרך חמשת האלבומים בסדרת American שלו, הגדושים בשירי קאבר שלעיתים קרובות עולים על ביצועיהם המקוריים.


אלו שני מקרים מתחום המוזיקה. ואולם כשמדובר בעולם הספרות אינני מתבייש לומר כי על אף היבול הספרותי הגדול של חתן פרס הנובל, גבריאל גארסיה מרקס, התוודעתי אל הסופר הקולומביאני רק בסוף דרכו, כשראו אור זכרונותיו, לחיות כדי לספר (Vivir para contarla, קראתי באנגלית), ואחר כך הגדלתי ועשיתי וקראתי את ספרו האחרון, הנובלה הקצרה זיכרונות מהזונות העצובות שלי (Memoria de mis putas tristes, קראתי דווקא בצרפתית.) נהניתי משני הספרים, ואת האחרון הייתי קורא אף שנית.


בושה על שום מה? אם לא על שום סלידתי מ- הרי שעל שום חוסר ענייני בספרות דרום אמריקאית בכלל, ולזו שכתב מרקס בפרט - אדישות כללית שלעיתים קרובות מתקבלת במחוזותינו בהרמת גבה: מה? לא קראת את מאה שנים של בדידות?


נניח לזה..

לאחרונה השתלבו שני המדיומים הנ"ל (מוזיקה וספרות) לאחד כשנפל לידיי ספרה של פטי סמית, Just Kids. למעשה, רכשתי את הספר לפני קרוב לשנה ואף כתבתי עליו כמה מילים פה, וכמעט שנותר הספר עם סימניה נעוצה בליבו לולא מצאתי את עצמי בין ספרים (סיימתי לקרוא את Open City של ט'גו קול זה מכבר ומשום ש'לא טוב היות האדם בלי ספר בין שתי ידיו', החלטתי לשוב אל האוטוביוגרפיה [או שמא, ממוּאר] של זמרת הרוק הקשישה).

Some of us are born rebellious

Just Kids הוא ההיכרות המעמיקה הראשונה שלי עם פטי סמית, שהחלה את קריירת השירה שלה בשנת 1975, עם אלבומה Horses. למעשה, מעבר לכמה להיטים, לא התעמקתי ביצירתה של סמית, זמרת, משוררת וציירת, עד כה.

זהו גם ספר הפרוזה הראשון שכתבה הזמרת, שהחלה את דרכה בעולם האמנות כמשוררת. הספר התקבל בתשואות מעריצים ומבקרים כאחד, וזכה בפרס הNational Book Award לספרות עיונית ב2010.

על אף שהקריאה בספר לא משכה אותי להתעמק במוזיקה של סמית (האזנתי לאלבומה הראשון ביוטיוב ומצאתי בו כמה שירים איכותיים ששרדו את מרחק השנים משנת הוצאתו,) קסמה לי ההיחשפות עם עולמה הבוהמי, בעיקר בשנות השבעים, עת התחכחה עם שועי עולם כאלן גינזברג, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג׳ק קרואק, אם לנקוב בשמותיהם של אמנים גדולים ששמותיהם מתחילים באות גימל, ושקיפדו את חייהם בדמי ימיהם בשנות השבעים (טוב נו, חוץ מגינזברג שנפטר בגיל 71):

Many would not make it [... ] I feel no sense of vindication as one of the handfuls of survivors.  I would rather have seen them all succeed, catch the brass ring. As it turned out, it was I who got one of the best horses.

***

Just Kids נע על הציר הדק שבין אוטוביוגרפיה וממוּאר. הספר מתחיל אמנם בילדותה של פטי סמית בניו ג'רזי ועוקב אחר תהליך התפתחותה, עד להפיכתה לזמרת מצליחה, אולם הוא מוקדש במהותו לאמן רוברט מייפלתורפ, ולחברות האמיצה ששררה בין השניים מרגע היוודעותם, ב1967, ועד למותו מאיידס, ב1989 (מייפלתורפ צילם בין השאר את עטיפת האלבום הראשון של פטי סמית, Horses).

Artist and hustler, good son and altar boy

החברות בין סמית ומייפלתורפ עומדת כאמור במרכז הספר Just Kids. שניהם גדלו במשפחות קתוליות שמרניות (מייפלתורפ אף שימש כנער מזבח בכנסייה) ושניהם ברחו מהמסגרת החונקת של המשפחה והכנסייה בגיל צעיר ועברו אל העיר הגדולה.

מרבית הספר מוקדש לתהליך ההתפתחות של שני האמנים, מייפלתורפ תחילה כקולז'יסט ואחר כך כצלם, ופטי סמית, תחילה כמשוררת ואח"כ כזמרת ופרפורמרית. במקום בו היית מצפה למצוא תחרות, השניים דווקא תומכים זה בזה ומעודדים זה את זה (בתחילת דרכם, תמכה סמית במייפלתורפ כשעבדה בחנויות ספרים ואיפשרה לו להתמסר לאמנותו).

At its best, our friendship was a refuge from everything, where he could hide or coil like an exhausted baby snake

הטון החמים אך נטול הפאתוס, הנייטרלי לפעמים, בו משתמשת סמית כשהיא מתארת את מעלליהם בשנות השישים והשבעים בניו-יורק הוא מה ש'מחזיק' את הספר הזה, שנקרא לעיתים קרובות כיומנה של נערה מתבגרת.

בסופו של עניין, זהו ספר מומלץ בחום למעריציה של פטי סמית ובקצת פחות חום, אולי, לקוראים אחרים ושאר מיני סקרנים.

תמונות בספרים

תמונות בספרים (ובמיוחד כשמדובר בסיפורת, ולא בעיון) מתקשרים בהכרח לספרים שקראנו, הקריאו לנו או בהינו בדפיהם בשנות הילדות.

תמונות עוצרות את רצף הקריאה, את פיענוח התווים (אצל אנשים מסוימים, קריאה היא בכלל פוטוגנית, אך רובנו מרכיבים תווים, אות לאות, לכדי מילים ואח"כ לכדי משפטים שלמים). הן דורשות תשומת לב משל עצמן. הקורא עוצר ובוהה בהן, מפענח את פרטיהן, מפנים את משמעותן.

לשם מה לשלב תמונות בסיפורת? כדי להעשיר את העלילה. כדי להסביר ולבאר דבר מה שהיו נדרשות מילים רבות כדי להסבירו ('תמונה אחת שוה אלף מילים..') אולם לעיתים הן מוסיפות תהיות משלהן: מדוע בחר הסופר/עורך דווקא בתמונה הזו; מה קשורה התמונה הזו לסיפור, וכו..

תמונות נחרטות בזיכרון יותר ביעילות ממילים (מה קדם למה? האימג' למילה?)

* מתוך ספרה של הזמרת האמריקאית פטי סמית, Just Kids, אוטוביוגרפיה כפולה. שלה, ושל האמן רוברט מייפלתורפ (יראה בקרוב אור בעברית בהוצאת כנרת-זמורה וביתן)